מסכת אבות- פרק ה משנה ט

פרק ה משנה ט

חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם –

עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. 

גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם – עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, 

וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ. 

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה: 

בָּרְבִיעִית, וּבַשְׁבִיעִית וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית 

וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. 

בָּרְבִיעִית – מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית. 

בַּשְּׁבִיעִית – מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית. 

וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – מִפְּנֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית. 

וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה – 

מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים.

באור המשנה

חיה רעה באה לעולם – על שבועת שווא – על כך שנשבעים לבטלה, שלא לצורך (וכמו שהם פוגמים בפה כך החיות הרעות נושכות בפה). ועל חילול השם – העובר עבירה בפרהסיא ביד רמה, או שעובר עבירה ובני אדם רואים ולומדים ממעשיו (וכמו שהוא לא חס על כבודו של הקדוש ברוך הוא, כך גם החיה לא תחוס על כבודו).

גלות באה לעולם – על עובדי עבודה זרה – שנאמר: "והשמותי את מקדשכם… ואתכם אזרה בגויים" (ויקרא כו, לא) אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ואתם רוצים בעבודה זרה. אף אני מגלה אתכם למקום שיש שם עבודה זרה (אבות דרבי נתן לח). ועל גילוי עריות – שנאמר בפרשת העריות: "כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם… ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח, כז-כח). ועל שפיכות דמים – שנאמר: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ… ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה" (במדבר לה, לג-לד). מכאן, שאם אתם מטמאים אותה, אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה. ועל השמטת הארץ – שחורשים וזורעים בשביעית, שנאמר: אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויבכם" (ויקרא כו, לד). אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: הואיל ואין אתם משמיטין אותה, היא תשמט אתכם.

בארבעה פרקים הדבר מתרבה – בארבעה זמנים הדבר, שזוהי מגפה של תמותת בני אדם, מתרבה בארץ. ואלו הם: א. ברביעית – בשנה הרביעית שלאחר שנת השמיטה ב. ובשביעית – בשנת השמיטה. ג. ובמוצאי שביעית – בתחילת השנה שלאחר שנת השמיטה. ד. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה – במוצאי חג הסוכות בכל שנה ושנה. ומפרש התנא כל דבר:

1. ברביעית – הדבר מתרבה, מפני מעשר עני שבשלישית – שלא נתנו את המעשר לעניים, כפי שצריכים להפריש בשנה השלישית והשישית שלאחר שנת השמיטה. ולכן כמו שגרמו לעניים למות ברעב, כך גם בא הדבר וממית אותם.
2. ובשביעית – מפני מעשר עני שבשישית – שלא הפרישו אותו לעניים ולכן הדבר מתרבה.
3. ובמוצאי שביעית – מפני פירות שביעית – שלא הפקירו פירות שביעית (כפי שצריכים להפקיר בשנת השמיטה) כדי שיוכלו העניים לזכות בהם.
4. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה – מפני גזל מתנות עניים – לפי שגזלו את העניים ולא הניחו להם בשעת הקציר והבציר את המתנות שהתורה חייבה לתת להם. והן: לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות. שזמנן בשעת אסיפת הגרנות לפני חג הסוכות הנקרא גם חג האסיף.

מעשי אבות

למדנו במשנתנו שחיה רעה באה לעולם בגלל שאנשים נשבעים שבועת שווא. דהיינו: שבועה לבטלה, שלא לצורך. וכן מעוון שבועת שקר. כי מאוד צריך האדם להיזהר מנדרים ומשבועות שמוציא מפיו. וכבר אמרו חכמים שבעוון נדרים ושבועות אשתו של אדם ובניו מתים כשהם קטנים (שבת כט).

כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, ז). כל העבירות שבתורה נאמר בהן: "ונקה", וכאן בשבועת שווא נאמר: "לא ינקה" (שם). וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו (מענישין אותו בלבד), וכאן ממנו וממשפחתו. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן נפרעין ממנו ומכל העולם כולו. וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות מעכבין את עונשו שנים ושלשה דורות, וכאן נפרעין ממנו לאלתר (שבועות מט.).

ובמדרש תנחומא (פרשת ויקרא) מובא שאפילו על אמת אין יפה לאדם להשבע. ומובא בתלמוד מעשה שהיה בשנת בצורת שבא אדם אחד והפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחה אותו בכד של קמח על מנת לשומרו. לאחר זמן שכחה מכל זה ולקחה את הקמח שבכד עם הדינר שבתוכו ואפתה אותו ואת הלחם נתנה לעני שהיה רעב.

לימים חזר בעל הדינר אצל האלמנה ואמר לה: תני לי את דינרי שהפקדתי אצלך! אמרה לו: לא נהניתי כלל מדינרך ואיני יודעת היכן הוא, ואני נשבעת שימות אחד מבניה של אותה אשה (היא התכוונה על עצמה), אם נהניתי מדינרך בכל  צורה שהיא. אמרו חכמים: לא היו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה. לפי שנהנתה בכך שלא היתה צריכה לשים קמח במקום שהדינר היה, אף על פי שלא ידעה מזה. כששמעו זאת חכמים אמרו: ומה מי שנשבע באמת – כך (כלומר, שחשבה שהיא נשבעת באמת, שהרי היא לא ידעה מה ארע בדינר, וחשבה שהוא אבד לה ולא נהנתה ממנו), הנשבע על שקר – על אחת כמה וכמה! (גיטין לה.).

עוד למדנו במשנתנו שגלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים,שעוונות אלו חמורים הם ביותר וגם בני נח נצטוו עליהם.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד. כל עבירות שבתורה אם אומרין לו לאדם: "עבור ואל תהרג" – יעבור ואל יהרג. חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שעליהם יהרג ואל יעבור (פסחים כה.). ועל שלשת עבירות חמורות אלו נחרב בית המקדש הראשון (יומא ט.).

ובענין איסור העריות אין בכלל איסור העריות גופו של המעשה בלבד, אלא גם כל הקרב אליו. וכתוב בפירוש בתורה: "לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו). ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: אמר הקדוש ברוך הוא: אל תאמר: הואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופשה ואין לי עוון, הריני מגפפה ואין לי עוון, או שאני נושקה ואין לי עוון! אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין אסור לו לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין – אף אשה שאינה שלך אסור לגעת בה כל עיקר. וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה לעצמו וכו' (שמות רבה טז, ב).

ועל כן אסרה התורה בענין זה של העריות כל מה שהוא ממינו של הזנות או הקרוב אליו, יהיה באיזה חוש שיהיה. דהיינו, בין במעשה, כגון: הנגיעה והחיבוק וכיוצא בזה. בין בראיה, כפי שדרשו חכמים על הפסוק: "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י) – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו היא פנויה, באשת איש ואפילו היא מכוערת (עבודה זרה כ.). בין בדיבור, שאין להרבות בשיחה עם האשה כפי שראינו במסכתנו בפרק א, משנה ה. ובין בשמיעה, שכבר אמרו חכמים: "קול באשה ערוה". שאסור לשמוע קול זמר של אשה (ברכות כד.). ואפילו במחשבה צריך האדם להיזהר מלחשוב מחשבות אסורות. כפי שאמרו חכמים (יומא כט.): הרהורי עבירה קשים מעבירה. וכן אמר שלמה המלך: "תועבת ה' מחשבות רע" (משלי טו, כו).

ועל ידי כך שהאדם פורש מן העריות הוא זוכה לקדושה שנאמר (ויקרא יט, ב): "קדושים תהיו" – ופירש רש"י הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויקרא רבה כד, ו)