פרק ה משנה ז
שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם:
חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן,
וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ,
וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב,
שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה,
וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן,
וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי,
וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת,
וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם.
באור המשנה
שבעה דברים בגולם – "גולם" הוא מי שאינו נגמר בדעתו לא במידות ולא בחכמה, ונקרא כך מלשון "גולמי כלים" שלא נגמרה מלאכתן. ושבעה – דברים, בחכם – ואלו הם:
- חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין – כמו שמצינו אצל אלעזר ואיתמר שלא דיברו בפני אביהם כשקצף עליהם משה, ואהרן הכהן הוא שהשיב למשה (ויקרא י, טז-יט).
- ואינו נכנס לתוך דברי חבירו – אלא ממתין לו עד שיסיים את דבריו, וזאת כדי שלא יבלבלנו. וכן מצינו אצל הקב"ה שאמר לאהרן ומרים: "שמעו נא דברי" (במדבר יב, ו). לפי שביקשו להיכנס לתוך דבריו של הקב"ה, אמר להם: המתינו לי עד שאדבר! קל וחומר להדיוט.
- ואינו נבהל להשיב – כששואלים אותו דבר מסוים אינו נחפז וממהר להשיב, אלא משיב במתינות כדי שתהא תשובתו כהלכה.
- שואל כענין ומשיב כהלכה – שואל את הרב שאלה שקשורה לאותו ענין שעסוקים בו, ואז הרב משיב כהלכה. שאם ישאל את הרב שאלות שלא בענין שהם עסוקים בו, יגרום לו לרב להשיב שלא כהלכה. וכן אמר רבי חייא לרב: בזמן שרבי עוסק במסכת פלונית אל תשאל אותו שאלות ממסכת אחרת (שבת ג:).
- ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון – אם שאלו אותו שתי שאלות הוא עונה תחילה על השאלה הראשונה, ואחר כך על השאלה השניה. וכן מצינו אצל הקדוש ברוך הוא כששאל אותו משה רבינו "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (שמות ג, יא). כלומר, שאלה ראשונה: "מי אנכי"? שאיני אלא רועה צאן. ואיך אלך אל פרעה מלך מצרים? ועוד שאלה שניה: "כי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים". שהם לא יאמינו לי לצאת ממצרים? וכנגד שאלה ראשונה, השיב לו הקב"ה: "כי אהיה עמך" (שמות ג, יב), ואין לך לפחד ממנו. ועל השאלה השניה השיב לו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שם), שאז יאמינו בך לעולם. וכן מצינו אצל רבקה כששאל אותה אליעזר: "בת מי את? היש בבית אביך מקום לנו ללין" (בראשית כד, כג)? השיבה לו רבקה על ראשון ראשון: "בת בתואל אנכי" ועל אחרון אחרון: "גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון" (בראשית כד, כד-כה).
- ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי – אם הוא פוסק דין מסברתו אינו אומר שכך קיבל מרבותיו כדי שיתקבל הדין, אלא אומר שזוהי סברתו.
- ומודה על האמת – אף על פי שיכול להעמיד דבריו על ידי טענות שבידו. וכן מצינו במשה רבינו שכתוב בו: "וישמע משה ויטב בעיניו" (ויקרא י, כ). הודה ולא התבייש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי.
וחילופיהן בגולם – היפוך שבעת דברים אלו שבחכם מצויים בגולם, שמדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, ונכנס לתוך דברי חבירו, וכו'.
מעשי אבות
למדנו במשנתנו על שבעה דברים טובים שיש בחכם. ובאמת גדולה היא עד מאוד מעלתה של החכמה והדעת באדם. אמר רבי אמי: גדולה דעה שנתנה בתחילת ברכות של חול. כלומר, הדבר הראשון שמתפללים ומבקשים עליה בתפילת שמונה עשרה היא החכמה ("חונן הדעת") קודם לשאילת שאר צרכים. ועוד אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. שהדעה נתנה בין שני שמותיו של הקב"ה שנאמר: "כי אל דעות ה' " (שמואל-א ב, ג). והמקדש ניתן בין שני שמותיו של הקב"ה שנאמר: (שמות טו, יז) "פעלת ה' מקדש ה' " (סנהדרין צב:).
אמר אביי: מקובלים אנו, שאין עני אלא בדעת. ובארץ ישראל אמרו: מי שיש בו חכמה ודעת – יש בו הכל, ומי שאין בו חכמה ודעת – מה יש בו? וכן רבי תנחומא דרש על הפסוק (משלי כ, טו): "יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת"– בנוהג שבעולם, אדם יש לו זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה טובה שבעולם, ודעת אין בו – מה קניה יש לו? המשל אומר: דעת קנית – מה חסרת? דעת חסרת – מה קנית? (ויקרא רבה א, מסכת נדרים מא.).
כשהקדוש ברוך הוא נגלה לשלמה המלך בחלום הלילה כאשר הוא היה בגבעון, אמר לו "שאל מה אתן לך" (מלכים-א ג, ה). שלמה המלך לא ביקש אריכות ימים ולא עושר וכבוד ולא לנצח את אויביו, אלא ביקש מהקדוש ברוך הוא שיתן לו חכמה ודעת על מנת שיוכל לשפוט ולהדריך את עם ישראל. כי החכמה כוללת את הכל. כמו שרבי שמעון בן חלפתא הביא משל לזה, לשר שגדל בבית המלך, ולפני שהיה אמור לעזוב את בית המלך אמר לו המלך: מה בקשתך ממני ואתן לך? אמר אותו השר: אם שואל אני כסף וזהב – הוא נותן לי, אבנים טובות ומרגליות – הוא נותן לי, אלא אמר: הריני שואל לשאת את בתו של המלך לאשה – והכל כלול בזה. כך אמר שלמה: אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי, אלא הריני שואל את החכמה והכל בכלל.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: שלמה, חכמה שאלת לך, ולא שאלת עושר וכבוד ונפש אויביך – חייך, החכמה והמדע נתונים לך, ועל ידי כן עושר ונכסים אתן לך (שיר השירים רבה א).
אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר: "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה" (דניאל ב, כא). כששמע זאת רב תחליפא בר מערבא אמרה לפני רבי אבהו. אמר לו רבי אבהו: אתם דרשתם אותה מפסיק בספר דניאל ואנו דורשים זאת ממה, שנאמר (שמות לא, ו): "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (בראשית רבה נה).
שאלה מטרונא אחת את רבי יוסי בן חלפתא. אמרה לו: מהו שכתוב "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא), לא היה צריך לומר אלא יהב חכמתא לטיפשין! אמר לה: יש לך תכשיטים? אמרה לו: הן. אמר לה: אם יבואו אצלך שני בני אדם להשאיל את תכשיטיך, אחד עני ואחד עשיר – לאיזה מהם את תשאילי? אמרה לו: לעשיר. אמר לה: ולמה? אמרה לו: עשיר אם מאבדם יש לו מהיכן לפרוע, אבל עני מהיכן יפרע? אמר לה: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, תכשיטים שלך אין את משאלת אלא לאדם עשיר – הקדוש ברוך הוא יתן את החכמה לטיפשים?! (ילקוט שמעוני דניאל)
שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניה: מה יעשה אדם ויחכם? אמר להם: ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם? אלא אמר להם יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב, ו): "כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה" (נדה ע.).
אשרי תלמידי החכמים שזכו לחכמה ובזכותם העולם קיים, והם מרבים שלום בעולם. כמו שאמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיה נד, יג): "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ברכות סד.),
דרכו של תלמיד חכם להיות: עניו ושפל רוח, זריז, וממולא במידות טובות, עלוב, כך שאם מכלימים אותו אינו משיב על עלבונו, ואהוב לכל אדם, שפל לאנשי ביתו, ירא חטא ודורש את אדם לפי מעשיו. ואומר: "כל מה שיש בעולם הזה אין לי חפץ בהם, לפי שאין העולם הזה שלי". יושב ושונה ומטיל כסותו על מנת לישב עליה לפני תלמידי חכמים. ואין איש רואה בו דבר רע (מסכת דרך ארץ זוטא, א).