פרק ד משנה ה
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר:
הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד –
מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד.
וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת –
מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת.
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר:
אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם.
וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר:
וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף.
הָא לָמַדְתָּ:
כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.
באור המשנה
רבי ישמעאל בנו – של רבי יוחנן בן ברוקא, אומר: הלומד על מנת ללמד – הלומד על מנת להיות תמיד עוסק בתורה, ואין בדעתו להיות גומל חסדים עם הבריות, כרבה בר נחמני שעסק רק בתורה ולא עסק בגמילות חסדים כפי שהיה צריך (ראש השנה יח.). מספיקין בידו ללמוד וללמד – מחשבתו נעשית ומן השמים מספקין בידו ללמוד וללמד.
והלומד על מנת לעשות – אדם שרוצה לעסוק בתורה ולהיות גם כן גומל חסדים כאביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים. מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות – מספיקין בידו להשלים מחשבתו, ויזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
רבי צדוק אומר: אל תעשם – את דברי התורה, עטרה להתגדל בהם – אל תאמר אלמד תורה בשביל שיקראוני רבי ואשב בראש כולם. ולא קרדום לחפור בהם – וכן אל תלמד תורה לשם פרנסה כמו קרדום לחפור בה, שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה וחייב מיתה בידי שמים כמי שנהנה מן ההקדש. וכך היה הלל אומר: ודאשתמש בתגא חלף – המשתמש בכתר התורה יחלוף ויעבור מן העולם, הא למדת – הרי למדת מכאן: כל הנהנה מדברי תורה – שמשתמש בהם לשם כבודו או פרנסתו. נוטל חייו מן העולם – כלומר, מפסיד שכרו מחיי העולם הבא.
מעשי אבות
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא למד תורתו מאביו ומפי חכמים אחרים בכרם ביבנה, היה חבירו של הנשיא רבן שמעון בן גמליאל ושל רבי יהושע בן קרחה. רק שלש פעמים הובא שמו במשנה (בבא קמא פ"י מ"ב, סנהדרין פ"י מ"א, אבות פ"ד מ"א).
מדברי רבי ישמעאל שבמשנתנו למדנו שמי שלומד את התורה על מנת לעשות – הוא זוכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, לפי שעיקר מעלת המצוות הוא לא בידיעתן בלבד אלא בעשייתן – כמו שכתוב: "למען תזכרו את כל מצוותי ועשיתם אותם". והענין יובן על פי המעשה הבא: פעם אחת הגיע רב אחד לאחד המושבים שהתושבים שם היו מזלזלים בקיום המצוות כגון: בנטילת ידיים, ברכת המזון, ציצית, תפילין וכו' – וכשרב המושב היה מוכיח אותם על התנהגותם היו טוענים "כבוד הרב – העיקר הוא הלב אנחנו יש לנו לב טוב לא גונבים לא גוזלים וכו' ".
הרב החליט להוכיחם בצורה מיוחדת באחד הימים, לפני עלות השחר, הרב שחט כבש וכסהו בסדין לבן – והתחיל לומר בקול גדול "רבותי, נפטר צדיק גדול, היה לו לב טוב" וכו' התושבים התחילו להתאסף אחד אחד ובמקום ללכת לעבודה – השתתפו בהלוויה – והרב המשיך לבכות את האבידה ואמר בקול גדול "רבותי – היה לו לב זהב – לא גנב – לא הרביץ לאף אחד וכו' והתושבים הצטערו על האבידה הגדולה, כשהגיעו לבית העלמין נדהמו האנשים לראות שמדובר בכבש ולא בבן אדם, והתרעמו על הרב מדוע צחק עליהם? ענה להם הרב: מה אתם רוצים? לסברתכם – העיקר הוא הלב לא צריך מצוות מעשיות אם כן גם אתם דומים לכבש שיש לו לב טוב. הם הבינו את התוכחה והטיבו דרכיהם והתחילו לקיים מצוות בכל יום.
רבי צדוק היה מראשוני התנאים זקן בא בימים. היה בימי מלחמת חורבן הבית השני. מסופר עליו שארבעים שנה לפני החורבן היה יושב בתענית ובתפילה שלא יחרב הבית, עד כדי כך שכל מה שהיה אוכל היה נראה מבחוץ. כשבא להברות עצמו ולחזק את גופו הביאו לפניו גרוגרות (תאנים יבשות) והיה מוצץ את מימיהן וזורקן. וכשצר אספסינוס על ירושלים בא לפניו רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו אספסינוס: אם יש לך אוהב או קרוב בעיר שלח והוציאהו עד שלא יכנסו אוכלוסין שלי (הצבא שלי), שלח את רבי אליעזר ורבי יהושע להוציא את רבי צדוק, הלכו ומצאוהו בפתח השער, כשבא עמד רבן יוחנן בן זכאי בפניו, אמר לו אספסינוס: לפני זקן כושל זה אתה עומד? אמר לו: חייך, אילו היה בעיר עוד אחד כמותו, והצבא שלך מרובה כפליים – לא היית מצליח לכבוש את ירושלים, אמר לו: במה כוחו? אמר לו: שאוכל גמזוז אחד (תאנת הבר של שקמה. היינו, דבר מועט) ושונה עליו מאה פרקים, אמר לו: ולמה הכחיש כל כך? אמר לו: מחמת צומות ותעניות, שלח והביא רופאים לרפאותו והיו מאכילין אותו קימעא קימעא ומשקין אותו קימעא קימעא עד שחזר עליו גופו (גיטין נו., מדרש רבה איכה).
רבי צדוק גדול הדור היה, כשנשבה נטלתו מטרוניתא אחת (גבירה רומית) ושיגרה לו שפחה אחת יפה, כיון שראה אותה נתן עיניו בכותל שלא יראנה, והיה יושב ומשנן בעל פה כל הלילה, לשחרית הלכה אותה שפחה והקבילה בפני גבירתה (התרעמה והתלוננה בדברים). אמרה לה: שווה לי המוות מאשר שתתני אותי בפני האיש הזה. שלחה וקראה לו, אמרה לו: מפני מה לא עשית עם אשה זאת כדרך שעושים בני אדם? אמר לה: ומה אעשה, מכהונה גדולה אני, ממשפחה גדולה אני, אמרתי שמא אבוא עליה והרביתי ממזרים בישראל. כיוון ששמעה דבריו ציוותה עליו ופטרתו בכבוד גדול (אבות דרבי נתן פרק טז).
בתלמוד (קידושין לב.) מובא מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה של בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם. נתן הכוס לרבי אליעזר ולא נטלו, נתנו לרבי יהושע וקיבלו, אמר לו רבי אליעזר מה זה יהושע? אנחנו יושבין ורבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?! אמר לו רבי יהושע: מצינו גדול ממנו ששימש: אברהם גדול הדור היה וכתוב בו: "והוא עומד עליהם" (בראשית יח, ח) ושמא תאמרו: כמלאכי השרת נדמו לו, לא נדמו לו אלא לערביים, ואנו לא יהא רבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?! אמר להם רבי צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום, ואתם עוסקים בכבוד הבריות? הקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה נשיאים (עננים) ומוריד מטר ומצמיח אדמה, ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד (לא רק לבני האדם הכשרים בלבד, אלא אף לרשעים עובדי עבודה זרה) ואנו לא יהא רבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?!
מעשה ברבי צדוק, שתבעתו מטרוניתא אחת לדבר עבירה, אמר לה: יש לי חולשת הלב, לכן לא אוכל לעשות זאת, אולי נמצא איזה דבר לאכול? אמרה לו: יש לי דבר טמא. אמר לה: מכיוון שלא נזדמן לי אלא מאכל טמא, יש לי ללמוד מכך כי מי שעושה מעשה זה ראוי לאכול גם דבר טמא, הלכה המטרוניתא הזאת והסיקה את התנור לצלות בו דבר טמא, הלך רבי צדוק וישב בתוך התנור החם הזה, אמרה לו המטרוניתא: מה זה שאתה עושה? אמר לה: כל מי שעושה מעשה כזה (היינו, שיזנה עם אשה אחרת) לסוף הוא נופל באש של גיהנם, אמרה לו: אם הייתי יודעת מתחילה שהדבר כה חמור עליכם, לא הייתי מצערת אותך (קידושין מ.).