פרק ב משנה יג
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה.
וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב, יג): "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה".
וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ.
ביאור המשנה
רבי שמעון – בן נתנאל אומר:
א. הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה – לקרוא את קריאת שמע בזמנה, של שחרית: עד רביע היום, ושל ערבית לכתחילה עד חצות ובדיעבד כל הלילה, וכן להתפלל כל תפילה ותפילה בזמנה.
ב. וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע – אל תעשה את תפילתך כאיזו חובה שאתה מחכה להיפטר ממנה או כאדם שקבוע לו לקרוא פרק אחד פרשה אחת שאומר אותה בקריאה בעלמא, ואינו אומרה בלשון תחנונים כאדם שמבקש רחמים. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא – אלא צריך אתה להתפלל בכוונה בלשון תחנונים ובקשת רחמים לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר: "כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה" – שהקדוש ברוך הוא חנון ורחום הוא ורוצה בתחנונים, ורב חסד וניחם על הרעה כשאדם מרבה בתחנונים לפניו.
ג. ואל תהי רשע בפני עצמך – אדם לא יחשוב על עצמו שהוא רשע מכיוון שמתוך כך יצא לתרבות רעה לגמרי, לפי שחושב בעצמו שאינו יכול לחזור בתשובה אלא יחשוב על עצמו שהוא בינוני. ועל ידי כך יוסיף תמיד בלימוד תורה ובקיום המצוות.
מעשי אבות
התנא רבי שמעון בן נתנאל היה אחד מחמשת תלמידיו המובחרים של רבן יוחנן בן זכאי אשר שיבח אותו וקרא עליו את התואר "ירא חטא". הוא היה כהן, וזכה להתחתן עם בתו של רבן גמליאל הזקן (תוספתא עבודה זרה י.).
מדבריו במשנתנו למדנו שצריך כל אדם להיזהר שלא להתפלל את תפילתו כאיזו חובה שמחכה להיפטר ממנה או כאדם שקבוע לו לקרוא פרק אחד או פרשה אחת שאומר אותה בקריאה בעלמא אלא יתפלל לה' יתברך בלשון תחנונים ובקשת רחמים. ויכוון בתפילתו לפחות פירוש המילים שמוציא מפיו כפי שכלו והבנתו, יתפלל בלב שלם ובנפש חפצה, יסיר מלבו מחשבות אוון והבלי העולם הזה וכן ירחיק מעצמו כל עצבות כי אין מבטל ומפסיד שלמות הכוונה יותר ממנה, וידמיין במחשבתו אילו היה עומד לפני מלך בשר ודם, עד כמה היה נזהר בטיב לשונו ודיבורו, שלא יכשל בגדולה וקטנה, על אחת כמה וכמה שעומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הרואה ומכיר מצפוני לבו, ורעיוניו לא נסתרו מעיניו, לכן עיקר ויסוד התפילה הוא טוהר וזוך הלב, ונקיות המחשבה שכך היא תפילה חביבה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרו רבותינו: "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה" (בית יוסף, אורח חיים).
וצריך שידע האדם שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום בעולם שנאמר: "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג) והוא יתברך מאזין לתפילותיו של האדם ושמח מאוד בכך, ועל כן על האדם להתחזק תמיד בתפילה ועל ידה אפשר לזכות לכל וכמו שכתב בספר "שיחות הר"ן" על רבו הקדוש רבי נחמן מברסלב (אדמו"ר בדור השני של החסידות חי לפני כמאתיים שנה, בן נכדתו של הבעל שם טוב, מייסד חסידות ברסלב, מספריו: "ליקוטי מוהר"ן, ליקוטי הלכות, ספר המידות, ועוד). שעיקר עבודתו אשר על ידה זכה לתקן את כל המידות הרעות ולהגיע לכל המידות הרמות בעבודת ה' יתברך וכן להשיג השגה גדולה בתורה נגלה ונסתר היה רק על ידי ריבוי תפילות ובקשות וריצויים אשר היה רגיל בהם מאוד לפני ה' יתברך שיזכהו לכל זה.
ואף שהיה רואה כמה ימים ושנים שלא זכה לשום התקרבות והיה נדמה בעיניו שאין שומעים דבריו כלל אלא ההיפך הרגיש שמרחיקין אותו מן השמים בכל מיני התרחקויות מעבודתו יתברך ואף על פי כן היה מחזק עצמו מאוד ולא התייאש מלהתפלל, והיה מתפלל ומתפלל עד שעל ידי כך זכה לכל. ועו בענין התפילה מסופר על דניאל איש חמודות, אשר מינה אותו המלך דריווש לשר גדול למעלה מכל השרים לרוב חכמתו ובינתו, והשרים והסגנים שלו קנאו מאוד בדניאל וניסו בכל מיני תחבולות ומזימות להעליל עליו עלילות לפני המלך על מנת שיענישהו ויעבירהו מתפקידו אך לא הצליחו, עד שהתייעצו ביניהם ואמרו, אף אם אנו לא יכולים למצוא שום עלילה על דניאל מצד נאמנותו למלך, אך בודאי נוכל לגרום למלך שיגזור עליו ועל כל העם שבבבל שלא יתפללו ולא יבקשו שום דבר מאלוה או מאדם כי אם מהמלך דריווש בעצמו, ובטח דניאל ימשיך להתפלל לאלוהיו ובכך המלך יענישהו.
ויבואו השרים אל המלך בעצה רעה זו ויאמרו לו, אדוננו המלך, בהיות ובאת מחדש אל מדינת בבל, שאתה גדלת במדינה אחרת, ומלכותך צריכה חיזוק אצל כל התושבים במדינת בבל, על כן אנו השרים נועצנו, לחזק את מלכותך על ידי שתיתן צו מלכותי כי כל איש אשר יבקש שום דבר מאלוה או מאדם במשך שלושים יום לא יהיה רשאי לבקש אלא מאת המלך בעצמו, וכל מי שיפר חוק זה יוצא להורג על ידי שיושלך לבור האריות, ולכן אנו פונים אליך המלך לפרסם פתשגן הכתב בחוק זה, בחתימת המלך, כדת פרס ומדי, ולא יעבור. המלך דריווש נענה להם ויכתוב ויחתום בטבעת המלך על חוק זה, והנה דניאל ידע את החוק האמור שנתפרסם ברבים ובכל זאת שם מבטחו בה', וכפי שהיה רגיל תמיד להתפלל לה' בעליית ביתו, אשר חלונותיו היו פתוחים נגד ירושלים ונגד בית המקדש, והיה רגיל לכרוע על ברכיו בתפלתו, ומתחנן ומודה לה' יתברך על כל טובותיו וחסדיו. כך נהג לעשות גם לאחר פרסום החוק האמור, ולא דאג ולא חשש כלל.
שרי המלכות היו אורבים לדניאל, ומצאוהו עומד ומתפלל ומתחנן לפני ה' יתברך אלוהיו, אז נגשו אל המלך דריווש, ויאמרו לאמר: הנה אתה אדוננו המלך חקקת חוק שכל איש לא יוכל לבקש דבר מאלוה או מאדם אלא ממך המלך, והרי דניאל לא התחשב כלל בחוק הזה שחקקת ועליך אדוני המלך לתת פקודה להוציא לפועל את גזירתך, וחייב אתה לתת פקודה להשליך את דניאל לבור האריות. כששמע המלך את דבריהם הצטער מאוד על כך, וחיפש כל מיני אמתלאות שונות במשך כל היום עד הערב על מנת להציל את דניאל מגזר הדין הנורא, אך השרים גברו על כל טענות המלך ודחו אותם בכל תוקף. ובאין ברירה ציוה המלך להביא את דניאל. ויקחוהו השרים וישליכו אותו אל בור האריות, ויביאו אבן גדולה של לבנים ויניחוה על שפת הבור, ויחתום עליה המלך בטבעתו אשר בידו. וכן כל השרים, ויצא משם המלך סר וזועף, וייצר לו מאוד על דניאל והלך לישון ללא שאכל ושתה כלום מרוב עצבונו וצערו.
ובלילה ההוא נדדה שנת המלך, כי לא היה יכול להסיח דעתו מן העלילה השפלה של שריו על דניאל, מיד כשעלה השחר השכים קום המלך דריווש, ורץ באופן בהול ובחפזון סמוך לבור האריות, וכשהתקרב לשם צווח בכל כוחו אל דניאל, ויאמר אליו: דניאל! עובד אלוהים חיים! הגד נא לי האם אלוהיך שאתה עובד אותו תמיד הציל אותך מפי האריות? ויען דניאל ויאמר למלך, מלכי! הלוואי ותחיה לעולמים, הן אלוהי שמע לתפילתי ושלח את מלאכו הטוב וחתם את פי האריות לבל יגעו בי, ובחסדי ה' לא נגעו בי לרעה, והנני חי וקיים בחסדי השם יתברך כאשר אדוני המלך רואה. כששמע המלך דריווש את דברי דניאל, שמח על כך מאוד, וייטב הדבר בעיניו, וציוה לעבדיו ומשרתיו עושי רצונו להעלות מיד את דניאל מבור האריות. וכשהועלה למעלה ראו כל העם לתדהמתם שהוא שלם בגופו ובחכמתו ולא נעשה לו מאומה, מפני שהאמין באמונה שלמה בהשם יתברך אלוהי אבותיו.
באותה שעה ציוה המלך דריווש להביא לפניו מיד את אותם האנשים אשר הלשינו על דניאל, הם ובני ביתם, וישליכו אותם אל בור האריות, ובעודם עדיין באוויר הבור, וטרם הגיעו לקרקעיתו, היו טרף לשיני האריות, וכל עצמותיהם כתתו אותם האריות הדק היטב ולא נשאר מהם מאומה, ודניאל עלה והצליח בכל מלכות דריווש לאורך ימים. ואז ציוה המלך דריווש על כל תושבי מלכותו, כי מהיום ההוא והלאה עליהם להיות יראים וחרדים מפחד ה' והדר גאונו, שהוא אלהים חיים ומלך עולם, ומלכותו בכל משלה בשמים ובארץ מסוף העולם ועד סופו. כאשר עינינו הרואות את ניסיו ונפלאותיו שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם (דניאל פרק ו).