פרק ב משנה טז
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה,
אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה,
וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ,
וְדַע, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.
באור המשנה
הוא – רבי טרפון, היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור – לא שכרך הקדוש ברוך הוא לגמור את כל התורה, ואם לא תספיק ללמוד את כולה תפסיד את שכרך, אלא השם יתברך יתן לך שכר על כל מה שהתאמצת ללמוד, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה – מצד שני אתה גם לא יכול לומר לא אלמד ולא אקבל שכר אלא על כרחך העול מוטל עליך ללמוד את התורה.
אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה – אם למדת תורה יותר מכפי יכולתך נותנים לך שכר הרבה יותר מכפי שמגיע לך.
ונאמן הוא בעל מלאכתך – נאמן הוא הקדוש ברוך הוא שהטיל עליך את המלאכה הזאת, שישלם לך שכר פעולתך – כפי רוב עמלך בתורה.
ודע – אם ראית אדם שעוסק בתורה ובמצוות, וחייו חיי סבל ועוני, אל תתמה על כך, שכן דע לך: מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא – לעולם הבא.
מעשי אבות
למדנו במשנתנו מדברי רבי טרפון שאין מתן שכרן של צדיקים על לימוד התורה וקיום המצוות בעולם הזה אלא מתן השכר הוא בעולם הבא. וכמו שאמרו חכמינו ז"ל: היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (עירובין כב.).
במדרש רבה בחומש שמות (פרשה נב) מובא מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בר יוחאי שיצא לחוץ לארץ על מנת לעבוד ולהתפרנס שם, וחזר לארץ ישראל כשהוא עשיר גדול, כשראו אותו התלמידים קינאו בו, והיו גם הם רוצים לצאת לחוץ לארץ, שמע זאת רבי שמעון, והוציאם לבקעה אחת, והתפלל ואמר: "בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב", ונתמלאה דינרי זהב לפניהם, אמר להם לתלמידיו, אם זהב אתם מבקשים, הרי לפניכם דינרי זהב, אבל דעו לכם, שכל מי שהוא נוטל עכשיו זה יהיה על חשבון החלק שלו בעולם הבא, שאין מתן שכרה של התורה בעולם הזה אלא בעולם הבא שנאמר: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא, כה). וכששמעו זאת התלמידים לא נגעו בזהב וחזרו בשמחה ללימודם בישיבה.
עוד בעניין זה מובא במדרש רבה (סוף פרשת פקודי) מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שבא בערב שבת לביתו ולא היה לו כלום לצרכי שבת, מה עשה? יצא מחוץ לעיר והתפלל להשם יתברך שיפרנס אותו, וניתנה לו אבן טובה מן השמים, נתנה לשולחני לפקדון ונתן לו דמי קדימה על חשבון האבן, וקנה בהם צרכי שבת, כשהביאם הביתה, אמרה לו אשתו מהיכן אלו? אם לא תאמר לי אינני טועמת מהם כלום, סיפר לה רבי שמעון את הכל, אמרה לו: אינני טועמת מהם כלום עד שתבטיח לי שתחזיר את אותה האבן במוצאי שבת, אמר לה: למה? אמרה לו האם אתה רוצה שיהיה שולחנך בעולם הבא חסר, ושולחן חבירך מלא! כלומר, אם אנחנו נהנה מהאבן הטובה כאן בעולם הזה, זה יהיה על חשבון שכרנו בעולם הבא, הלך רבי שמעון וסיפר לרבינו הקדוש את כל המעשה, אמר לו רבי, לך ואמור לה, שאם שולחנך יהיה חסר, אני אשלים אותו משלי, הלך ואמר לה. אמרה לו: בא עמי אצל רבינו הקדוש. באה ואמרה לו: רבי וכי בעולם הבא אדם רואה את חבירו והלא נאמר: "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים" (קהלת יב, ה) אל בית עולמים לא כתוב כאן אלא אל בית עולמו, ומכאן שלכל צדיק וצדיק יש מדור משלו בעולם הבא! והודה לה רבינו הקדוש על כך, כיוון ששמע זאת רבי שמעון בן חלפתא הלך והחזיר את האבן. ואמרו רבותינו גדול הנס האחרון מן הנס הראשון לפי שבשמים נוהגים לתת אך לא לקבל.