מסכת אבות

פרק א משנה א 

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ,

וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, 

וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. 

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים: 

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, 

וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, 

וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה.

באור המשנה

משה קיבל תורה מסיני – משה רבינו קיבל את התורה מהקדוש ברוך הוא בהר סיני, ומסרה ליהושע – ולימד אותה ליהושע תלמידו, ויהושע לזקנים – ויהושע לימד את הזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע, וזקנים לנביאים – והזקנים לימדו את הנביאים שהם: עלי הכהן ושמואל הרמתי ועוד, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה – והנביאים לימדו את אנשי כנסת הגדולה, שהם: עזרא וסיעתו שהיו מאה ועשרים זקנים, הם אמרו שלשה דברים – שמצווים עליהם השופטים והחכמים, ואלו הם: א. הוו מתונים בדין – אל תמהרו לפסוק את הדין אלא היו מתונים לעיין היטב ובישוב הדעת בפרטי הדברים ולחקור היטב היטב את הסיבות והעניינים הנוגעים אל הדין כדי שתדונו דין אמת לאמיתו. ב. והעמידו תלמידים הרבה – תלמדו תורה לכל אחד ואפילו למי שאינו כל כך צדיק ודובר אמת שהרי הרבה פושעים היו בישראל שלמדו תורה וחזרו למוטב. ג. ועשו סייג לתורה – תעשו גדר והרחקה על ידי תקנות וגזירות כדי שלא יבואו בני האדם להיכשל באיסורי תורה. שנאמר: (ויקרא יח, ל): "ושמרתם את משמרתי" – דרשו חז"ל (מועד קטן ה.): עשו משמרת למשמרתי. כלומר, באה התורה להזהיר את בית הדין שיעשו תקנות, גזירות וגדרים כדי שבני האדם יימנעו מלעבור על דברי תורה.

מעשי אבות

משה רבינו נולד בשנת 2368 לבריאת העולם (1392 שנה לפני הספירה הנוצרית) הוריו היו: עמרם הצדיק ויוכבד בת לוי נכדת יעקב אבינו שנולדה ממש כאשר יעקב ירד למצרים. אהרן אחיו ומרים אחותו נולדו מספר שנים לפניו.

הגמרא במסכת סוטה דרשה על הפסוק (שמות ב, א): "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – להיכן הלך? אמר רבי יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון ששמע את גזרת פרעה שאמר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב) אמר: לשוא אנו עמלים, מה עשה? עמד וגרש את אשתו, עמדו כל העם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו מרים: אבא, גזרתך קשה יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא, פרעה הרשע – ספק מתקיימת גזרתו ספק אינה מתקיימת ואתה צדיק – בודאי שגזרתך מתקיימת, עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם (סוטה יב.).

מרים הנביאה הייתה מתנבאת ואומרת: עתידה אימי שתלד בן שיושיע את ישראל מיד מצרים, וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתך! וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפח לה על ראשה, אמר לה: בתי, היכן נבואתך? וזהו שנאמר (שמות ב, ד): "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו"– כלומר, שרצתה לדעת מה יהא בסוף נבואתה (סוטה יג. מדרש רבה שמות א).

נאמר במדרש: שכאשר בתיה בת פרעה לקחה את משה מן היאור היא הביאה אותו לכל המצריות המניקות על מנת שיינק מהן, אך הוא סירב לינוק מכולן, אמר הקדוש ברוך הוא: פה שעתיד לדבר עימי יינק דבר טמא?! ולכן מיד נגשה מרים לבת פרעה ואמרה לה: "האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות" (שמות ב, ז) ולאחר שגדל משה אצל אמו יוכבד היא הביאה אותו לבת פרעה כמו שנאמר: "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו" (שמות ב, י) והיתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאילו הוא בנה, ולא הייתה מוציאתו מארמון המלך, לפי שהיה יפה תואר ויפה מראה וכולם היו מתאווים לראותו, ומי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו.

וגם פרעה בעצמו היה נושקו ומחבקו, ומשה היה נוטל את כתרו ומשימו על ראשו, והיו יושבים שם חרטומי מצרים ואמרו לפרעה: מתייראים אנו מזה שנוטל את כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול את מלכותך ממך, חלק מהם אמרו: להורגו, וחלק מהם אמרו: לשורפו, והיה יתרו יושב ביניהם ואומר להם: תינוק זה אין בו דעת, בחנו אותו והביאו לפניו קערה ובה זהב וגחלים, אם יושיט ידו לזהב – יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין עליו משפט מוות. מיד הביאו לפניו קערה ובה זהב מצדה האחד וגחלים מצדה השני, ומשה שלח ידו על מנת ליקח את הזהב, ובא המלאך גבריאל ודחה את ידו ותפס הגחלת, והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו – וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון (מדרש רבה שמות א).

עוד נאמר במדרש שכשגדל משה יצא אל אחיו וראה בסבלותם והיה בוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם! שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם, ועושה כאילו מסייע לפרעה, אמר הקדוש ברוך הוא: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערם של ישראל, ונהגת בהם מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך (מדרש רבה שמות א, ויקרא לז).

לאחר שברח משה רבינו ממצרים והגיע לבית יתרו, הוא נשא לאשה את ציפורה בת יתרו וילדה לו את גרשום ואליעזר, ובמדרש מסופר שכאשר משה היה רועה את צאן יתרו חותנו במדבר, בחנו הקדוש ברוך הוא כפי שאמרו רבותינו שפעם אחת ברח ממנו גדי, והיה משה רץ אחריו עד שהגיע לחסות (שם מקום), כיון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי והחל לשתות מן המים, כיוון שהגיע אצלו משה, אמר: "לא ידעתי שרצת מפני שהיית צמא, בוודאי עייף אתה", מה עשה? הרכיבו על כתפו והיה מהלך כל הדרך עד שהגיע בחזרה לצאן, אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך – חייך, אתה תרעה את צאני ישראל (מדרש רבה שמות ב). ובאמת משה רבינו זכה להיות המנהיג הגדול ביותר של עם ישראל אשר הוציאם ממצרים והוליכם ארבעים שנה במדבר ועלה להר סיני להוריד את התורה הקדושה לעם ישראל.

מסופר בתלמוד במסכת שבת (פח:) שבשעה שעלה משה למרום, אמרו  מלאכי השרת  לפני  הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! מה ליילוד אשה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמדה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו תנה הודך על השמים" (תהילים ח, ה)! אמר לו הקב"ה למשה: החזר להן תשובה, אמר לפניו: ריבונו של עולם! מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה. אמר לפניו ריבונו של עולם! תורה שאתה נותן לי, מה כתוב בה? – "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב), אמר להם: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתוב בה? – "לא יהיה לך אלהים אחרים" (שם, שם, ג), בין עמים אתם שרוים שעובדים עבודה זרה? שוב מה כתוב בה: "כבד את אביך ואת אמך" (שם שם, יב) וכי אב ואם יש לכם? וכו', מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא שנאמר: "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" וכו', ונתנו למשה רבינו מתנות ואף מלאך המוות גילה לו סוד שכדי לעצור מגפה צריך להקטיר קטורת.

משה רבינו נפטר בגיל מאה ועשרים, ביום ז' באדר, בשנת 2488 לבריאת העולם (1272 לפנה"ס) יש אומרים: שזה היה ביום שבת, פטירתו ארעה ביום ובחודש שנולד, איש לא ידע מקום קבורתו ובני ישראל התאבלו עליו במשך שלושים יום.

יהושע בן נון תלמיד משה רבינו זכה להכניס את בני ישראל לארץ ישראל וכבש את הארץ לפניהם, אשתו היתה רחב שנתגיירה, והוא נשאה בגיל חמישים, היו להם רק בנות ומהן יצאו שמונה נביאים. כשנכנס לארץ היה בגיל שמונים ושתים שנה והוא הנהיג את ישראל במשך עשרים ושמונה שנה ונפטר בכ"ו בניסן בגיל מאה ועשר בשנת 2516 לבריאת העולם (1244 לפנה"ס) והוא קבור בכפר חרס שבשומרון.

יהושע לימד את התורה לזקנים שהאריכו ימים אחריו ואלו הם: כלב בן יפונה, פנחס בן אלעזר (נכדו של אהרן הכהן), בני אלדד ומידד וכל השבעים זקנים שהאציל הקדוש ברוך הוא מרוחו של משה עליהם.

הזקנים לימדו את הנביאים שהם עלי הכהן ושמואל הרמתי וכו'… שנו חכמים: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ארבעים ושמונה נביאים הם: א. אברהם, ב. יצחק, ג. יעקב. ד. משה, ה. אהרן, ו. יהושע, ז. פנחס, ח. אלקנה, ט. עלי הכהן, י. שמואל, יא. גד, יב. נתן, יג. דוד המלך, יד. שלמה המלך, טו. עידו, וכו'… ושבע נביאות הן: א. שרה, ב. מרים, ג. דבורה, ד. חנה, ה. אביגיל, ו. חולדה, ז. אסתר המלכה. (מגילה יב, יד).

אחרוני הנביאים בישראל היו בתחילת בית המקדש השני (בשנת 3442 לבריאת העולם, 318 לפנה"ס). והם: חגי, זכריה ומלאכי שהם היו מאנשי כנסת הגדולה, מתקופה זו ואילך פסקה הנבואה ועל הצדיקים והחסידים שרתה רוח הקודש בלבד, שהיא מדרגה נמוכה ממדרגת הנבואה.

בשנת 3413 לבריאת העולם (347 לפנה"ס) עלה עזרא הסופר ראש אנשי כנסת הגדולה מבבל לארץ ישראל בשנת שבע לדריוש ועמו עלו כהנים, לויים משוררים, ועוד רבים. מאנשי כנסת הגדולה היו: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, נחמיה, מרדכי ועוד רבים בסך הכול הם היו מאה ועשרים חכמים אנשי כנסת הגדולה חיו בתקופה של כשמונה דורות לפחות (סדר הדורות הקצר).