"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן!"
במדרש תהלים על הפסוק (לט ב): "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי".
הובא מעשה במלך פרס שחלה, אמרו לו הרופאים, אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה. ענה אחד ואמר, אני אביא למלך חלב לביאה, ולשם כך תנו לי עשר עזים.
נתנו לו את העיזים והלך לגוב אריות. הייתה שם לביאה אחת מינקת גוריה, עמד מרחוק והשליך לה עז אחת ואכלה, ביום השני נתקרב אליה מעט והשליך לה עז אחרת, וכך הוסיף והתקרב מיום ליום, עד שביום העשירי ניגש אליה והיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו.
כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום והנה האברים מתריסים ומתווכחים זה עם זה,
הרגלים אומרות אין בכל האברים דומים לנו, אם לא הלכנו אנו, לא היה יכול ליקח החלב.
הידיים אומרות אין כמותנו, אם לא היינו עושים, אין הדבר כלום.
אומר הלב אם לא נתתי העצה, מה הועלתם כולכם.
ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר, מה היה עושה. השיבו לה כל האברים, איך לא יראת להידמות אלינו, ואת במקום חושך, ואין בך עצה כבשאר האברים.
אמרה להם, היום תודו שאני שולטת עליכם. שמע האיש את הדברים, הלך אצל המלך, אמר לו: אדוני המלך, הא לך חלב כלבה.
קצף המלך וציווה לתלותו. כשהלך התחילו האברים לבכות, אמרה להם הלשון, לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש?! אם אני מצילה אתכם, תדעו שאני עליכם? אמרו לה, כן. אמר לתולים אותו: השיבוני אל המלך, אולי אנצל. השיבוהו אליו. אמר לו: למה ציוית לתלותי? אמר לו: הבאת לי חלב כלבה. אמר לו: ומה איכפת לך ותהיה לך רפואה. ועוד – 'לביאה' גם כלבה קוראים לה. לקחו מהחלב וניסו אותו ומצאוהו חלב לביאה. אמרו האברים ללשון הרי אנו מודים לך. הוי אומר "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן!" (משלי יח כא)
רבבות בני ישראל האמונים על לימוד קבוע בספרי שמירת הלשון, יוכלו להעיד בפניכם כיצד השתפרה איכות חייהם בקלות, והמושג המוטעה שמי ששומר את לשונו עליו להפך לאילם, התנפץ חיש מהרה. אנשים אלו גילו שאפשר לדבר הרבה בלא לעבור על לשון הרע כלל. (מתוך מאמר שהתפרסם והופץ ע"י אגודת "נוצרי לשון")