"הכרת הטוב"
האדם בטבעו אינו אוהב להרגיש שהוא חייב לזולתו. זוהי הרגשה מכבידה ומחייבת.
אדם אוהב להרגיש עליונות: אני הנותן, לי חייבים להכיר טובה ולא להיפך. זוהי הסיבה שאנשים נוטים להתעלם מטובות שנעשות להם או לגמד אותן בתירוצים שונים כמו:
* אמנם הוא עשה לי טובה, אך שילמתי לו על כך או החזרתי לו טובה אחרת, כך שהוא צריך להגיד לי תודה!
* מהו כבר עשה? הטובה שעשה לי, לא עלתה לו במאמץ מיוחד.
* הוא לא התכוון כלל לטובתי, הוא עשה זאת אך ורק להנאת עצמו.
התירוצים הללו פעמים רבות נשמעים אמיתיים וצודקים, אך הבה נתבונן לאן הם עלולים לגרור אותנו: ניקח לדוגמא את האנשים שלהם, אין ספק שאנו חייבים הרבה הכרת הטוב, הלוא הם ההורים היקרים של כל אחד ואחד מאתנו.
כל בר דעת מבין שעליו לכבד את הוריו כיון שהם הולידוהו, גידלוהו, והעניקו לו כל שביכולתם. אמנם אם נשים לב, נווכח לראות שגם כאן יש מקום לומר שאנו כלל וכלל לא חייבים להם טובה, שהרי:
* הם עשו זאת לטובתם ולהנאתם האישית!
כל אדם חפץ שיהיו לו ילדים, להם יוכל לתת ולהעניק, כמה מסכנים אותם אנשים שלא זכו בילדים, הורי הם אלו שצריכים להכיר לי טובה על עצם קיומי.
* זה התפקיד שלהם!
אם הם החליטו להביא ילדים לעולם, הם צריכים לקחת בחשבון שעליהם לגדלם ולפרנסם, זו היא חובה מינימלית של כל הורה.
למרות שתירוצים אלו לכאורה הגיוניים ביותר, אדם שיאמר אותם וישתמש בהם, יתקבל בעינינו בבוז מוחלט, נתייחס אליו בשאט נפש: "כפוי טובה" שכמוך, איך אתה מעיז לבעוט בצורה בוטה כל כך בטובות הרבות שעשו הוריך למענך?!
לא לחינם אמרו חז"ל: "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו לכפור בטובתו של מקום". אדם כפוי טובה, ידע כיצד להתנער באלגנטיות מחובת הכרת הטוב, כלפי כל אחד, ולבסוף יתנער גם מחובת הכרת הטוב האינסופית שצריכה להיות לכל אחד כלפי אבינו שבשמים.
בן זומא אומר:
"אורח טוב מהו אומר? 'כמה טרחות טרח בעל הבית, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי!'. אבל אורח רע מה אומר? – 'מה טורח טרח בעל הבית? לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו!'" במאמר זה רואים את ההבדל הגדול שבין מכיר הטובה לבין כפוי הטובה. מכיר הטובה רואה ומבחין בכל המאמצים של בעל הבית, החל מהשגת הכסף, קניית המוצרים, הבאתם לבית, הבישולים, סידור הבית וכו'.
לעומתו הכופר בטובה מגמד את הכל:
מה טורח טרח בעל הבית? הרי ממילא הוא היה צריך לקנות ולהכין בשביל אשתו וילדיו, אז מה כבר עשה בשבילי? הוסיף עוד חתיכת עוף למרק? הוסיף עוד עגבנייה ומלפפון לסלט? שטויות, מה כבר עשה? לכפוי הטובה תמיד יש תירוצים למה הוא בעצם לא חייב כלום.
אומר ה"אור לציון":
כמה טוב לאדם שיחנך את עצמו, ויתרגל תמיד לדבר בלשון יפה לכל אחד. ובמיוחד אם קיבל טובה מחברו, הרי חייב מצד הכרת הטוב להשיב לו כגמולו.
וישנם אנשים שאינם מכירים בטובה שעשו להם, ואפילו מעשה טוב מכירים אותו בתור רעה, ומאידך יש אנשים שעושים טובות רבות לזולת, וכמעט לא קבלו מהזולת שום טובה פרט לדברים פעוטים, ותמיד אומרים לשני תודה רבה על כל מה שאתה עושה לי, וזה נקרא הכרת הטוב.
וכשייהנה מחברו, יודה לו על כל מה שקיבל ממנו קטן כגדול. ולא רק להודות, אלא גם לרחם על מי שטורח עבורו, כי מדוע הוא צריך להתעייף בשבילו. ואם כבר טרח, לכל הפחות יודה לו ויכיר לו טובה, בוודאי זה ישמח אותו, ואם מונע עצמו מלהודות יכול אף לפגוע בחברו חלילה.
ואם לפעמים קל לנו להכיר טובה לאנשים מבחוץ, הרי שקשה יותר להכיר טובה דווקא לאנשים הקרובים אלינו, לבני המשפחה: להורים, לבעל, לאשה, לילדים וכו'. זה קשה יותר, כי כאן הנתינה מתקבלת כמובנת מאליה. נתבונן בטובה הגדולה שבעל עושה עם אשתו וילדיו, בכך שיוצא יום יום לפרנס את ביתו. אישה כפויית טובה היא זו שתאמר: "זהו תפקידו וחובתו, הוא לא עושה טובה לאף אחד".
או "אני עובדת בבית הרבה יותר קשה ממנו". לעומת זאת אישה חכמה תדע להכיר טובה לבעלה על מאמציו למען פרנסת המשפחה בכל הזדמנות. כמה ישמח הבעל, בחוזרו מן הקניות למשל, לשמוע מאשתו: "אתה כל כך מתאמץ שלא יחסר שום דבר בבית, הבית תמיד מלא ברוך ה'" וכו'.
ומנגד: כמה טובות וחסדים גומלת האישה עם בעלה וילדיה – בניקיון הבית, בישול, כיבוס, ועוד ועוד. האם העובדה שמדובר בבני ביתה הקרובים, מורידה מערך הטובה?
ודאי שלא! יוקיר הבעל את מעשיה, ויכיר לה טובה. וכמובן לא נשכח גם הכרת הטוב כלפי הילדים, גם כשהם עדיין קטנים – על כל פעולה של רצון טוב, על מחווה של עזרה, על שליחות שבוצעה, על מעשה טוב שהיסב נחת. ודאי שיש על מה!
כשהאדם מסתובב כך תמיד בהרגשה ש"לא מגיע לי כלום", הוא מתמלא תמיד ברגשות גדולים של הכרת הטוב לכל הסובבים אותו, וברגש אינסופי של הכרת הטוב כלפי בורא עולם, אשר הוא היטיב לנו, הוא מיטיב לנו, והוא ייטיב לנו תמיד לעולם ועד.