בְּדִיקַת חָמֵץ

זְמַן הַבְּדִיקָה

בְּלֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן תֵּכֶף בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים [19:20 בְּעֵרֶךְ], בּוֹדְקִים אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. (לג. ועיין עלון "ותתענג בדשן" גיליון מס' 20 אות טו והלאה ותרוה נחת)

 

תְּפִלַּת עַרְבִית קֹדֶם

אִם עֲדַיִן לֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְהִגִּיעַ זְמַן צֵאת הַכּוֹכָבִים, יִתְפַּלֵּל עַרְבִית קֹדֶם וְאַחַר כָּךְ יִבְדֹּק, שֶׁיֵּשׁ לְהַקְדִּים לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה הַתְּמִידִית [עַרְבִית], קֹדֶם הַמִּצְוָה שֶׁאֵינָהּ תְּמִידִית [בְּדִיקַת חָמֵץ]. (מאור ישראל חלק ב פסחים ד ע"א. מד)

 

קְרִיאַת שְׁמַע קֹדֶם

אִם הִתְפַּלֵּל עַרְבִית קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים, יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ יִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ, כֵּיוָן שֶׁקְּרִיאַת שְׁמַע היא תְּמִידִית, וְגם מהַתּוֹרָה. (מאור ישראל שם. חזו"ע חנוכה עא)

 

בַּעֲלֵי חֲנֻיּוֹת

בַּעֲלֵי הַחֲנֻיּוֹת הָעֲסוּקִים מְאֹד בְּלֵיל בְּדִיקַת חָמֵץ, וּכְגוֹן סַפָּרִים, מוֹכְרֵי פָלָפֶל, פִּיצוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, יִשְׁתַּדְּלוּ לְהַגִּיעַ לְבֵיתָם בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ בְּמַעֲמַד כָּל בְּנֵי הַבַּיִת, וְלֹא בִּגְמַר עֲבוֹדָתָם בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת שֶׁכְּבָר הוֹלְכִים בְּנֵי בֵיתָם לִישֹׁן. כִּי כַּאֲשֶׁר רוֹאִים הַיְלָדִים שֶׁהָאַבָּא בּוֹדֵק אֶת הֶחָמֵץ, וְהֵיאַךְ הוּא מִתְאַמֵּץ בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה וּמִתְכּוֹפֵף תַּחַת הַמִּטּוֹת וּפוֹתֵחַ אֶת הָאֲרוֹנוֹת וְהַמְּקָרֵר, וְהוֹלֵךְ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר, וְלֹא מְמַהֵר וְרוֹצֶה רַק לִגְמֹר, נֶחְקָקִים הַדְּבָרִים בְּלִבָּם חָזָק בְּיוֹתֵר, וְשׁוֹאֲבִים כֹּחוֹת רוּחָנִיִּים נַעֲלִים. הַשִּׂמְחָה וְהַהִתְלַהֲבוּת בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת מַקְנָה לַיְלָדִים הַרְבֵּה כֹּחַ, רָצוֹן וְחֵשֶׁק לְהַתְמִיד בַּמִּצְווֹת – בַּהֹוֶה, בֶּעָתִיד הַקָּרוֹב, וְגַם בֶּעָתִיד הָרָחוֹק. בַּעֲווֹנוֹת הָרַבִּים, הָרְחוֹב הַיּוֹם כָּל כָּךְ פָּרוּץ, מְקֻלְקָל וּמַשְׁחִית אֶת הַיְלָדִים, וְכַמָּה יְלָדִים וּנְעָרִים שֶׁסָּטוּ מִן הַדֶּרֶךְ לְבַסּוֹף חָזְרוּ מֵחֲמַת הַזִּכְרוֹנוֹת הַיָּפִים מִימֵי הַקַּטְנוּת מִמַּעֲשֵׂי הַמִּצְווֹת שֶׁל הָאַבָּא בְּהִתְלַהֲבוּת וּבְשִׂמְחָה לְכָל מִצְוָה.

 

אֲשֶׁר עַל כֵּן, יִשְׁתַּדְּלוּ לְפַנּוֹת עַצְמָם מֵהַחֲנֻיּוֹת בִּזְמַן הַבְּדִיקָה, וִימַנּוּ מַחֲלִיף כָּלְשֶׁהוּ, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינָם מוֹצְאִים מַחֲלִיף לְשָׁעָה זוֹ, אַל לָהֶם לְזַלְזֵל בַּחֲשִׁיבוּת חִנּוּךְ יַלְדֵיהֶם הַיְקָרִים. וְאַדְּרַבָּה, זְכוּת מִצְוָה זוֹ שֶׁל חִנּוּךְ הַבָּנִים וְהִתְגַּבְּרוּתוֹ שֶׁל הָאָב תַּעֲמֹד לָהֶם לְפַרְנָסָה טוֹבָה בְּכָבוֹד, בְּנַחַת וּבְשִׂמְחָה, וְיִזְכּוּ הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִרְאוֹת בָּנִים וּבְנֵי בָנִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, בְּיִרְאַת שָׁמַיִם טְהוֹרָה וּמִדּוֹת טוֹבוֹת, אָמֵן.

 

נָשִׁים

גַּם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בְּמִצְוַת בְּדִיקַת חָמֵץ וּבִעוּרוֹ. וְלָכֵן, אִשָּׁה שֶׁגָּרָה לְבַדָּהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ וּלְבַעֲרוֹ וּלְבַטְּלוֹ. וּכְמוֹ כֵן אִשָּׁה שֶׁבַּעְלָהּ לֹא בַּבַּיִת, תַּעֲשֶׂה כֵּן בִּמְקוֹמוֹ. וּבְנֻסַּח הַבִּטוּל תֹּאמַר: כָּל חָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּת בַּעְלִי… (נו, נח)

 

עֶרֶב פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת

עֶרֶב פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת, מִכֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר מִפְּאַת חִלּוּל הַשַּׁבָּת, לְכָךְ מַקְדִּימִים אֶת הַבְּדִיקָה לְלֵיל שִׁשִּׁי י"ג בְּנִיסָן, כְּלוֹמַר, יוֹם חֲמִישִׁי בָּעֶרֶב בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים. (סו)

 

 אכילה, מלאכה ושינה קודם הבדיקה

סעודת קבע

אסור לאכול סעודת קבע החל מחצי שעה שקודם זמן הבדיקה, עד שיבדוק. על כן, אין לאכול פת למעלה משיעור כביצה [54 גרם], וכן לא יאכל עוגה ושאר מיני דגן כמו קוסקוס, סיגרים וכיוצא בהם, בשיעור קביעות סעודה, דהיינו 216 גרם, אבל פחות מכמות זו, מותר לאכול. ומשאר מאכלים, כמו פירות, אורז וכיוצא, מותר לאכול ללא הגבלת כמות. וכן מותר לשתות תה, קפה וכדומה. (עיין שלחן ערוך סימן רלב סעיף ג. כף החיים סימן תלא ס"ק טו. הלכה ברורה חלק יב עמוד קלד. שו"ת יביע אומר חלק ט סימן סז. שו"ת מעיין אומר חלק ג עמוד שעז. ודו"ק. ועיין קיצור שלחן ערוך חזון עובדיה (מועדים א עמוד תצט) שלמסקנא דעת מרן זצוק"ל שעד שיעור כביצה עם קליפתה [54 גרם], זה עדיין בגדר אכילת עראי. עי"ש)

 

בגמרא (ברכות ד ע"ב) אמרו, לא יאמר אדם אוכל מעט ואשתה מעט, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל. וכתבו התוספות ועוד, מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של הלילה, אין לאכול "סעודה" עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל ערבית. ומבואר שטעימה בלבד, מותרת, ורק סעודה אסורה. וכן מבואר מהטור ושלחן ערוך (סימן רלב ס"ג, וסימן רלה ס"ב) לענין קריאת שמע, שכל האיסור דוקא כשקובע סעודה, אבל טעימה כביצה פת, מותרת, וכדין אכילת פירות. וכיון שאפילו בקריאת שמע שהיא מן התורה, מותר לטעום, כל שכן בבדיקת חמץ שהיא מדרבנן. וכן מבואר במגן אברהם (סימן תרצב סק"ז).

 

והוא הדין שמותר לאכול עוגה ושאר מיני דגן, כל שאוכל פחות משיעור קביעות סעודה [216 גרם], כי עדיין זה בגדר אכילת עראי. וכן מתבאר בחזון עובדיה חנוכה (עמוד סח) שכתב: אסור לאכול "סעודת קבע" קודם הדלקת נרות חנוכה. ויש להחמיר חצי שעה קודם זמן ההדלקה שלא לאכול "סעודת קבע, דהיינו יותר מכביצה פת". אבל "סעודת עראי" ואכילת פירות ושתיית משקאות קלים, מותר. ע"כ. ומבואר שדוקא "אכילת קבע" אסורה, וכיון שעוגות ומיני דגן פחות משיעור קביעות סעודה הם בגדר אכילת עראי, מותר לאכול. ואף על פי שהלשון בחזו"ע (פסח עמוד מא, יום טוב עמוד רמה, פורים עמוד צה. תשס"ג) לאסור גם כביצה עוגה? לאור האמור נראה שמשנה אחרונה עיקר, כמבואר בחזו"ע חנוכה הנ"ל (תשס"ז), שרק "סעודת קבע" בלבד אסורה, וכדין אכילה שקודם תפילת מנחה או ערבית. (ועיין בהרחבה בחוברת "ימי הפורים בהלכה ובאגדה" תשפ"ג, ובעלון "ותתענג בדשן" גיליון מס' 108)

 

מְלָאכָה

אָסוּר לְהַתְחִיל בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה חֲצִי שָׁעָה קֹדֶם זְמַן הַבְּדִיקָה, שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ אַחַר מְלַאכְתּוֹ וְיִשְׁכַּח לִבְדֹּק. וְאִם עָבַר וְהִתְחִיל בִּמְלָאכָה אוֹ בַּאֲכִילָה, צָרִיךְ לְהַפְסִיק וְלִבְדֹּק. וְאָמְנָם, גַּם אִם הִתְחִיל בִּמְלָאכָה אוֹ בַּאֲכִילָה בְּהֶתֵּר לִפְנֵי הַזְּמַן הָאָמוּר, טוֹב שֶׁיַּפְסִיק כְּדֵי לִבְדֹּק לְכַתְּחִלָּה בַּזְּמַן כנ"ל. (מב)

 

שֵׁנָה

אָסוּר לִישֹׁן אֲפִלּוּ מְעַט, מֵחֲצִי הַשָּׁעָה שֶׁקֹּדֶם זְמַן הַבְּדִיקָה, שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ בִּשְׁנָתוֹ וְיִשְׁכַּח לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ. (ת"ה חנוכה קלז)

 

שׁוֹמֵר

הָרוֹצֶה לֶאֱכֹל יוֹתֵר מִשִּׁעוּר "כַּבֵּיצָה" פַּת בַּחֲצִי הַשָּׁעָה שֶׁקֹּדֶם זְמַן הַבְּדִיקָה, רַשַּׁאי לְמַנּוֹת אָדָם אַחֵר שֶׁיַּזְכִּירֵהוּ בְּהַגִּיעַ זְמַן הַבְּדִיקָה לִבְדֹּק. וְהוּא הַדִּין שֶׁרַשַּׁאי לְהַתְחִיל בִּמְלָאכָה כְּשֶׁמְּמַנֶּה אָדָם אַחֵר שֶׁיַּזְכִּירֵהוּ. וְכֵן רַשַּׁאי לָנוּחַ מְעַט עַל מִטָּתוֹ, כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹמֵר שֶׁאַחֲרָאִי לַהֲעִירוֹ לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ. (מב)

כתב בספר אור לפארו, מי שהיה בדרך לצורך פרנסתו, והגיע לביתו בליל י"ד, והוא עייף ויגע, וחושש שאם יבדוק את החמץ מיד, לא יוכל לתת דעתו כראוי לבדיקת החמץ היטב, מרוב עייפותו, מותר לו לישון מעט ולנוח בשינת עראי, ובלבד שיזהיר לאחד מבני ביתו שיעיר אותו לאחר כחצי שעה לבדוק את החמץ, וגם יוכל לשתות כוס קפה וכיוצא בזה להתעורר כראוי, ולקיים המצוה כהלכה. במה דברים אמורים? בתחילת הלילה, אבל אם הגיע לביתו לאחר שתים ושלש שעות מהלילה, בזמן שדרך בני אדם ללכת לישון, לא מועיל במה שיזהיר את בני ביתו שיעירו אותו, כי יש חשש שהם עצמם יהיו עייפים וילכו לישון.

 

לִמּוּד תּוֹרָה

אֵין לְהַתְחִיל לִלְמֹד מִשֶּׁהִגִּיעַ זְמַן הַבְּדִיקָה, אֲבָל קֹדֶם לָכֵן מֻתָּר, אֲפִלּוּ בַּחֲצִי הַשָּׁעָה שֶׁקֹּדֶם הַבְּדִיקָה, וְלֹא גָּזְרוּ חֲכָמִים בָּזֶה כְּמוֹ בַּאֲכִילָה, מְלָאכָה וְשֵׁנָה, מִגֹּדֶל חֲשִׁיבוּת הַזְּמַן וְחֻמְרַת הֶעָווֹן שֶׁל בִּטּוּל תּוֹרָה. וּכְשֶׁהִתְחִיל לִלְמֹד לִפְנֵי כֵן, אֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק מִלִּמּוּדוֹ, הֲגַם שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַבְּדִיקָה. (מב)

 

שִׁעוּר תּוֹרָה

בָּתֵּי כְּנֶסֶת שֶׁמִּתְקַיְּמִים בָּהֶם שִׁעוּרֵי תּוֹרָה מִדֵּי עֶרֶב לְאַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית, טוֹב שֶׁיִּדְחוּ אֶת הַשִּׁעוּר לְשָׁעָה מְאֻחֶרֶת יוֹתֵר, כָּךְ שֶׁיַּסְפִּיקוּ הַצִּבּוּר לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ בְּבֵיתָם בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה, וּלְאַחַר מִכֵּן יַחְזְרוּ לַשִּׁעוּר וְיִלְמְדוּ כְּמִדֵּי יוֹם. אוּלָם, אִם יוֹדֵעַ מַגִּיד הַשִּׁעוּר שֶׁאִם יֵלְכוּ לְבֵיתָם לֹא יַחְזְרוּ לַשִּׁעוּר, אוֹ שֶׁיַּחְזְרוּ פָּחוֹת אֲנָשִׁים מִכָּל יוֹם, לֹא יְבַטֵּל אֶת הָרַבִּים מִלִּמּוּד תּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא יִמְסֹר אֶת הַשִּׁעוּר בַּשָּׁעָה הַקְּבוּעָה כְּמִדֵּי יוֹם, וְאַחַר כָּךְ יֵלְכוּ לְבֵיתָם וְיִבְדְּקוּ אֶת הֶחָמֵץ בְּשִׂמְחָה וָגִיל. וְטוֹב שֶׁיַּכְרִיזוּ אַחַר כָּךְ בַּצִּבּוּר שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ. וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל זֶה בְּשִׁעוּר שֶׁל 'דַּף הַיּוֹמִי' אוֹ פִּסְקֵי הֲלָכָה בִּלְבַד בְּלֹא פִּלְפּוּל, אֲבָל פִּלְפּוּל הַנִּמְסָר לָרַבִּים, יִדְחוּ אֶת הַשִּׁעוּר לְאַחַר הַבְּדִיקָה, שֶׁמָּא יִמָּשְׁכוּ וְיִשְׁכְּחוּ לִבְדֹּק. (מג)

 

שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת

בְּכָל הָאָמוּר [אֲכִילָה, מְלָאכָה, שֵׁנָה וְלִמּוּד תּוֹרָה], אֵין הָאִסּוּר אֶלָּא עַל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהוּא עַצְמוֹ בּוֹדֵק, אֲבָל לִשְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת מֻתָּר בְּכָל זֶה. (חזו"ע חנוכה סח)

 

 

 הַהֲכָנוֹת לַבְּדִיקָה

עֶשֶׂר חֲתִיכוֹת

מִנְהַג יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לְהָכִין קֹדֶם הַבְּדִיקָה עֶשֶׂר חֲתִיכוֹת פַּת קְטַנּוֹת מְאֹד עֲטוּפוֹת הֵיטֵב בִּנְיָר, וּלְפַזְּרָן בְּפִנּוֹת הַבַּיִת, וְהַבּוֹדֵק, בְּעָבְרוֹ בְּכָל הַבַּיִת מוֹצֵא גַּם אוֹתָן. וְטוֹב שֶׁבְּנֵי הַבַּיִת יְפַזְּרוּ אֶת הַחֲתִיכוֹת, וְלֹא בַּעַל הַבַּיִת הַבּוֹדֵק. (לו)

 

טוֹב לִרְשֹׁם אֶת מְקוֹם הַנָּחַת הַחֲתִיכוֹת, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁיִּשְׁכְּחוּ הֵיכָן הִנִּיחוּן. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם חִפֵּשׂ וְלֹא מָצָא, יִסְמֹךְ עַל הַבִּטּוּל שֶׁמְּבַטֵּל אַחַר כָּךְ אֶת הֶחָמֵץ. (לז, לח)

 

סַכִּין, לֶחֶם וּמֶלַח

נוֹהֲגִים שֶׁהַבּוֹדֵק לוֹקֵחַ עִמּוֹ סַכִּין כְּדֵי לְחַטֵּט אַחַר הֶחָמֵץ שֶׁבַּחוֹרִים וּבַסְּדָקִים. וְכֵן נוֹהֲגִים, שֶׁמּוֹלִיךְ עִמּוֹ קְעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּרוּסַת לֶחֶם, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר לַמָּחֳרָת, שׂוֹרֵף אֶת הֶחָמֵץ שֶׁבַּקְּעָרָה. וּלְסִימָן טוֹב, יִתֶּן מְעַט מֶלַח בַּקְּעָרָה. (בן איש חי. נא)

 

נֵר

יִבְדֹּק לְאוֹר הַנֵּר אַךְ לֹא לְאוֹר אֲבוּקָה. [מִפְּנֵי שֶׁאוֹרוֹ גָּדוֹל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיסוֹ לַפִּנּוֹת, וְגַם מִשּׁוּם שֶׁיָּרֵא פֶּן תִּפְרֹץ דְּלֵקָה בַּבַּיִת, וְאִם כֵּן לִבּוֹ טָרוּד וְאֵינוֹ מְכַוֵּן לִבְדֹּק הֵיטֵב]. וְאִם עָבַר וּבָדַק בַּאֲבוּקָה, חוֹזֵר וּבוֹדֵק בְּלִי בְּרָכָה. וְאִם אֵין לוֹ נֵר, יִבְדֹּק בְּפָנָס בִּבְרָכָה. (לח)

 

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה

לֹא יְכַבֶּה אֶת אוֹר הַחַשְׁמַל בַּבְּדִיקָה, וְאַדְּרַבָּה, עָדִיף יוֹתֵר לִבְדֹּק עִם הַנֵּר לְאוֹר הַחַשְׁמַל, שֶׁהוּא מֵאִיר יוֹתֵר, וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בַּנֵּר בְּעִקָּר לַחוֹרִים וְלַסְּדָקִים שֶׁחָשׁוּךְ שָׁם. (מ)

 

 הַבְּדִיקָה

הַבְּרָכָה

קֹדֶם שֶׁיִּבְדֹּק, יְבָרֵךְ: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ".

 

יֵשׁ לִשְׁאֹל, הֲלֹא לִכְאוֹרָה יוֹתֵר הָיָה רָאוּי לְבָרֵךְ "עַל בְּדִיקַת חָמֵץ" שֶׁהוּא מַתְחִיל בָּהּ מִיָּד, וְרַק לְמָחֳרָת מְבַעֵר? וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁאֵין הַבְּדִיקָה תַּכְלִית וְעִקָּר הַמִּצְוָה, שֶׁהֲרֵי מִי שֶׁבָּדַק וְלֹא בִּעֵר וְלֹא בִּטֵּל לֹא עָשָׂה כְּלוּם, נִמְצָא שֶׁהַבְּדִיקָה הִיא רַק הֶכְשֵׁר כְּדֵי לְהַגִּיעַ לַבִּעוּר. (בית יוסף סימן תלב)

 

דִּבּוּר

אָסוּר לְדַבֵּר בֵּין הַבְּרָכָה לַבְּדִיקָה אֲפִלּוּ מֵעִנְיַן הַבְּדִיקָה, כְּגוֹן שֶׁכָּבָה הַנֵּר וּמְבַקֵּשׁ שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ אֵשׁ לְהַדְלִיקוֹ. וְאִם דִּבֵּר, אֵינוֹ חוֹזֵר לְבָרֵךְ. אַךְ אִם דִּבֵּר שֶׁלֹּא מֵעִנְיַן הַבְּדִיקָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. וּלְאַחַר שֶׁהִתְחִיל לִבְדֹּק – גַּם אָז יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר כָּל דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ מֵעִנְיַן הַבְּדִיקָה. אַךְ אִם דִּבֵּר, אֵינוֹ חוֹזֵר לְבָרֵךְ. וְאִם הֻצְרַךְ לְבָרֵךְ 'אֲשֶׁר יָצַר' בְּמֶשֶׁךְ הַבְּדִיקָה, רַשַּׁאי לְבָרֵךְ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח לְבָרֵךְ אַחַר הַבְּדִיקָה. (מד)

 

כתב רב האי גאון ז"ל: ירושה לנו מאבותינו, שלא ישיח עד שיגמור את הבדיקה, כדי שלא יסיח דעתו. כי כשהוא נמנע מן השיחה, ליבו מוכן למעשה. (הובא בר"ן על הרי"ף פסחים ד ע"א)

הנכון שלא לדבר גם לאחר הבדיקה עד שיאמר את נוסח הביטול.

 

כן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סימן תלב סק"ד) בשם מהר"ם די לונזאנו, שיש טעם גדול שלא להפסיק בשיחה משעה שברך על בדיקת החמץ עד לאחר שיאמר את נוסח הביטול, שכיון שהביטול הוא מן התורה, והבדיקה אינה אלא מדרבנן, הרי שאם שח בינתיים, נמצא שהוא בבחינת "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא" [- האזרח התושב הוא בארץ, ואילו הגר מייקרים אותו בשמי השמים,] כלומר, נמצא שעל הבדיקה שהיא מדברי סופרים ברך "אשר קדשנו במצותיו וציונו", ואילו על הביטול שהוא מצות עשה מהתורה, לא אמר ולא כלום. ע"כ.

 

בִּרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ

אֵין מְבָרְכִים בִרְכַּת "שֶׁהֶחֱיָנוּ" עַל מִצְוַת בְּדִיקַת חָמֵץ.

 

שְׁאֵלָה: מִפְּנֵי מָה אֵין אָנוּ מְבָרְכִים "שֶׁהֱחֶיָנוּ" עַל מִצְוַת בְּדִיקַת חָמֵץ, הֲלֹא כָּל מִצְוָה שֶׁבָּאָה מִזְּמַן לִזְמַן מְבָרְכִים עָלֶיהָ, כְּמוֹ בִּנְטִילַת לוּלָב בְּחַג הַסֻּכּוֹת, וּקְרִיאַת הַמְּגִלָּה בְּפוּרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן?

 

תְּשׁוּבָה: שְׁלֹשָׁה טְעָמִים נֶאֶמְרוּ בָּזֶה: א. כֵּיוָן שֶׁאֵין זְמַן קָבוּעַ לְמִצְוָה זוֹ, שֶׁהֲרֵי הַיּוֹצֵא לְחוּץ לָאָרֶץ אֲפִלּוּ מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה וְדַעְתּוֹ לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח, צָרִיךְ לִבְדֹּק וּלְבַעֵר קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא, שֶׁמָּא יְאַחֵר וְנִמְצָא שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתוֹ חָמֵץ בְּפֶסַח. נִמְצָא שֶׁאֵין מִצְוָה זוֹ דּוֹמָה לִשְׁאָר מִצְווֹת שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ בִּזְמַן מְסֻיָּם דַּוְקָא (העיטור). ב. כֵּיוָן שֶׁמְּבָרֵךְ "שֶׁהֱחֶיָנוּ" בַּקִּדּוּשׁ שֶׁל לֵיל הַסֵּדֶר, פּוֹטֵר בָּזֶה אֶת שְׁאָר הַמִּצְווֹת שֶׁל הֶחָג, וּבְדִיקַת חָמֵץ הֲלֹא הִיא אַחַת מֵהַמִּצְווֹת שֶׁל הַהֲכָנָה לֶחָג (הרא"ש). ג. אֵין מְבָרְכִים עַל דָּבָר שֶׁמִּצְטַעֵר בּוֹ שֶׁהֲרֵי מְאַבֵּד וּמְכַלֶּה אֶת מָמוֹנוֹ מִן הָעוֹלָם (הגאונים).

 

מִמִּדַּת חֲסִידוּת טוֹב לִלְבּוֹשׁ בֶּגֶד חָדָשׁ, אוֹ לָקַחַת פְּרִי חָדָשׁ, וּלְבָרֵךְ "שֶׁהֶחֱיָנוּ" לְאַחַר שֶׁיַּתְחִיל קְצָת בַּבְּדִיקָה, וִיכַוֵּן בְּבִרְכָתוֹ גַּם עַל מִצְוַת הַבְּדִיקָה, וּלְאַחַר הַבְּדִיקָה יְבָרֵךְ עַל הַפְּרִי וְיֹאכַל. (מה)

 

הֵיכָן בּוֹדְקִים

יִבְדֹּק בְּכָל פִּנּוֹת הַבַּיִת, בַּאֲרוֹנוֹת הַמִּטְבָּח, בַּמְּקָרֵר, בַּמִּזְנוֹן, בַּמִּרְפָּסוֹת, חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת, בַּגִּנּוֹת, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִים שָׁם חָמֵץ. וְיִבְדֹּק בְּכָל חַדְרֵי הַבַּיִת, אַף אִם בָּרוּר לוֹ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא אָכַל שָׁם חָמֵץ. וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ יְלָדִים קְטַנִּים, יִבְדֹּק גַּם תַּחַת הָאֲרוֹנוֹת וְהַמִּטּוֹת שֶׁמָּא הִכְנִיסוּ שָׁם חָמֵץ, וַאֲפִלּוּ אִם קָשֶׁה לוֹ, לֹא יָקוּץ בִּבְדִיקָתוֹ. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (אבות פ"ה מכ"ג): כִּי כְּגֹדֶל הַטֹּרַח וְהַצַּעַר לְקִיּוּם הַמִּצְוָה, כֵּן גֹּדֶל הַשָּׂכָר. (לה)

וּמְסֻפָּר עַל הַגָּאוֹן הַחֲתַם סוֹפֵר שֶׁהִרְבָּה לִבְדֹּק בְּכָל הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה בְּכָל אַרְגָּז וְאַרְגָּז, וּבֶחָצֵר וּבַגָּן, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר בְּאֵיזוֹ מְצִיאוּת לְהַכְנִיס שָׁם חָמֵץ. וְהָיָה בּוֹדֵק בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים וְתַלְמִידִים בַּחוּרֵי חֶמֶד שֶׁאֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם, וְכֵן הָיָה מַטְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ גַּם בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ, לְהַכְנִיס רֹאשׁוֹ אֶל לוּל הַתַּרְנְגוֹלִים לִבְדֹּק. גַּם בְּמַעֲשֵׂה רַב כָּתַב עַל הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא שֶׁהָיְתָה נִמְשֶׁכֶת אֶצְלוֹ הַבְּדִיקָה זְמַן רַב. וְאִם גְּדוֹלֵי עוֹלָם אֵלּוּ לֹא חָסוּ עַל זְמַנָּם הַיָּקָר מְאֹד, קַל וָחֹמֶר אֲנַחְנוּ שֶׁצְּרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל לְהִתְאַמֵּץ וְלִבְדֹּק בְּסַבְלָנוּבְּדִיקַת חָמֵץ ת. (לו, מט)

 

רֶכֶב

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֶכֶב, לְאַחַר שֶׁיִּגְמֹר אֶת הַבְּדִיקָה בַּבַּיִת, יִבְדֹּק אֶת רִכְבּוֹ לְאוֹר הַנֵּר בִּזְהִירוּת, אוֹ בְּפָנָס. וְאֲפִלּוּ אִם אֵין בְּדַעְתּוֹ לִנְסֹעַ בָּרֶכֶב בְּכָל יְמֵי הַפֶּסַח, עָלָיו לִבְדֹּק את הָרֶכֶב. מִשּׁוּם שֶׁעֲדַיִן חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִכָּנֵס שָׁם בַּפֶּסַח, עַל אַף שֶׁאוֹמֵר שֶׁבָּרוּר לוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס. וְאַף שֶׁמָּכַר אֶת הֶחָמֵץ, צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר חָמֵץ בָּעַיִן. (נב)

 

בַּיִת גָּדוֹל

מִי שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לִבְדֹּק אֶת כָּל הַבַּיִת, רַשַּׁאי לְהַעֲמִיד אֶת בְּנוֹ אוֹ אֶת חֲבֵרוֹ אֶצְלוֹ בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה, וְכָל אֶחָד נֵרוֹ בְּיָדוֹ, וִיבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת עַל הַבְּדִיקָה וִיכַוֵּן לְהוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָה, וְיִבְדֹּק מְעַט, וְהֵם יֵלְכוּ מִיָּד לְאַחַר הַבְּרָכָה לִבְדֹּק אֶת יֶתֶר הַמְּקוֹמוֹת בַּבַּיִת. אוּלָם, אִם לֹא שָׁמְעוּ אֶת הַבְּרָכָה, אֵין רָאוּי שֶׁיִּבְדְּקוּ בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנִּמְצָא שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוָה בְּלִי בְּרָכָה. וְאִם בְּכָל זֹאת קָשֶׁה לוֹ לְהַמְשִׁיךְ לִבְדֹּק, רַשָּׁאִים הֵם לִבְדֹּק, אַךְ לֹא יְבָרְכוּ. (מח)

 

שְׁלוּחוֹ כְּמוֹתוֹ

בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִבְדֹּק כְּלָל, יְמַנֶּה שָׁלִיחַ שֶׁיִּבְדֹּק בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יְבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת עַל הַבְּדִיקָה, אֶלָּא הַשָּׁלִיחַ יְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה. וְאֶת נֻסַּח הַבִּטּוּל יֹאמַר בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם בִּטֵּל הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר: "כָּל חָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּת פְּלוֹנִי וְכוּ", מוֹעִיל הַבִּטּוּל. וּבְמִקְרֶה זֶה, גַּם אֵשֶׁת בַּעַל הַבַּיִת יְכוֹלָה לְבַטֵּל אֶת הֶחָמֵץ, וְתֹאמַר: "כָּל חָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּת בַּעְלִי וְכוּ'". (מהרש"ל, בית דוד, נהר שלום, הגר"ש קלוגר ועוד. מט, נו, נז)

 

 הַחַיָּבִים וְהַפְּטוּרִים בַּבְּדִיקָה

בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת

אַף שֶׁמְּנַקִּים אֶת בָּתֵּי הַכְּנֶסֶת וּבָתֵּי הַמִּדְרָשׁ קֹדֶם לֵיל י"ד, צְרִיכִים גַּם בְּדִיקָה לְאוֹר הַנֵּר בְּלֵיל י"ד עַל יְדֵי הַגַּבָּאִים שׁוֹמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ, מִכֵּיוָן שֶׁפְּעָמִים רַבּוֹת הַיְלָדִים מַכְנִיסִים שָׁם חָמֵץ בְּבוֹאָם לְהִתְפַּלֵּל. וְאוּלָם לֹא יְבָרְכוּ עַל בְּדִיקָה זוֹ, אֶלָּא בַּבְּרָכָה שֶׁמְּבָרְכִים בְּבֵיתָם יְכַוְּנוּ לִפְטֹר בְּדִיקָה זוֹ. וּבָרוּר שֶׁרַשַּׁאִים לְמַנּוֹת כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁיָּבוֹאוּ בִּגְמַר בְּדִיקַתָם בַּבַּיִת, וְתָבוֹא עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת טוֹב. (סימן תלג סעיף י. ערוך השלחן, מהרש"ם. מט)

 

כָּתַב הַמִּשְׁנָה בְּרוּרָה (ס"ק מג): יֶשְׁנָם שַׁמָּשִׁים שֶׁאֵינָם נִזְהָרִים לִבְדֹּק בַּלַּיְלָה, אֶלָּא מְנַקִּים הֵיטֵב בַּיּוֹם, וְלֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים, וְצָרִיךְ לְהַזְהִירָם עַל כָּךְ שֶׁיְּקַיְּמוּ מִצְוַת חֲכָמִים כְּתִקּוּנָהּ. (פרי חדש, חק יעקב) וּבֶאֱמֶת כָּאן הַמָּקוֹם לְהוֹקִיר אֶת הַגַּבָּאִים הַיְקָרִים הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם בֶּאֱמוּנָה, ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ, עַל הַזְּכוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁנָּפְלָה בְּחֶלְקָם לְשָׁרֵת אֶת הַצִּבּוּר,ל וּכְבָר אָמְרוּ בַּגְּמָרָא (הוריות י ע"ב): "כִּסְבוּרִים שְׂרָרָה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם? עַבְדוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם!" וּפֵרַשׁ רַשִׁ"י, שֶׁהַשְּׂרָרָה עַבְדוּת הִיא לָאָדָם, לְפִי שֶׁמֻּטָּל עָלָיו עֹל הָרַבִּים. עַד כָּאן. וְאַשְׁרֵיהֶם הַגַּבָּאִים הָעוֹשִׂים זֹאת בְּיֹשֶׁר וּבְשִׂמְחָה מֵאַהֲבָתָם לַתּוֹרָה וּלְעַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁשְּׂכָרָם פִּי אֶלֶף יוֹתֵר מֵהָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא בְּשִׂמְחָה, שֶׁחָלִילָה הֵם מַרְחִיקִים אֶת הַצִּבּוּר מִלָּבוֹא לְחַצְרוֹת ה'. וְכָל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תְּלוּיָה בּוֹ, אַשְׁרָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

 

מוֹסָדוֹת צִבּוּרִיִּים

מוֹסָדוֹת צִבּוּרִיִּים צְרִיכִים לִבְדֹּק אֶת כָּל הָרְכָבִים הָעוֹמְדִים בִּרְשׁוּתָם [כְּהַסָּעוֹת הַתַּלְמִידִים] לְאוֹר הַנֵּר אוֹ הַפָּנָס בְּלֵיל י"ד, אַף אִם אֵינָם נוֹסְעִים בִּרְכָבִים אֵלּוּ בִּימֵי הַפֶּסַח. וְאִם קָשָׁה הַבְּדִיקָה עַל הַמְנַהֵל, יְמַנֶּה שְׁלִיחִים שֶׁיִּבְדְּקוּ. (נב)

 

כְּמוֹ כֵן, יֵשׁ לִבְדֹּק אֶת כָּל שִׁטְחֵי וְחַדְרֵי הַמּוֹסָדוֹת לְאוֹר הַנֵּר, אֶלָּא שֶׁבְּמִקְרֶה זֶה, אִם קָשָׁה עֲלֵיהֶם הַבְּדִיקָה, אֶפְשָׁר לִסְגֹּר אֶת הַמָּקוֹם לְגַמְרֵי וְלֹא יִפְתְּחוּהוּ כְּלָל בַּפֶּסַח, וְיִתְּנוּ אֶת הַמַּפְתֵּחַ בְּיַד אַחֵר, וְאָז לֹא יִצְטָרְכוּ לִבְדֹּק, וְיִסְמְכוּ עַל הַמְּכִירָה. וְאוּלָם פָּשׁוּט, שֶׁאִם מִשְׁתַּמְּשִׁים בַּמָּקוֹם בַּפֶּסַח, בְּוַדַּאי שֶׁחַיָּבִים לְבָדְקוֹ. (נא)

 

חֲנֻיּוֹת

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲנוּת, צָרִיךְ לִבְדֹּק גַּם אֶת הַחֲנוּת. וּמִכָּל מָקוֹם, בַּבְּרָכָה שֶׁמְּבָרֵךְ בַּבַּיִת עַל הַבְּדִיקָה, פּוֹטֵר גַּם אֶת הָרֶכֶב וְהַחֲנוּת, וְלֹא יְדַבֵּר עַד שֶׁיִּגְמֹר לִבְדֹּק אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁחַיָּב לְבָדְקָם. וְאוּלָם, אִם הַחֲנוּת רְחוֹקָה מַמָּשׁ מִבֵּיתוֹ וְיֵשׁ הֶסַּח הַדַּעַת בֵּינְתַיִם, יְכַוֵּן בַּבְּרָכָה שֶׁמְּבָרֵךְ בְּבֵיתוֹ לִפְטֹר רַק אֶת הַבְּדִיקָה שֶׁבַּבַּיִת, וְאָז יוּכַל לְבָרֵךְ שֵׁנִית עַל הַבְּדִיקָה שֶׁבַּחֲנוּת. אֲבָל אִם הַחֲנוּת אֵינָהּ רְחוֹקָה כָּל כָּךְ, לֹא יְבָרֵךְ פַּעֲמַיִם, מֵאַחַר וְאֵין הַהֲלִיכָה לְבַדָּהּ נֶחְשֶׁבֶת הֶפְסֵק, כֵּיוָן שֶׁחוֹבָה עָלָיו לִבְדֹּק אֶת הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלּוּ, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא סִיֵּם אֶת הַמִּצְוָה עַד שֶׁיִּגְמֹר לִבְדֹּק גַּם אֶת הַחֲנוּת. (הגר"ש קלוגר, מקראי קודש. מז. ועיין דוגמאות לכוונה נגדית בחוברת "ט"ו בשבט בהלכה ובאגדה" עמוד 125)

 

חֶדֶר סָגוּר

חֶדֶר שֶׁמֻּנָּח שָׁם חָמֵץ, וְדַעְתּוֹ לְמָכְרוֹ לְגוֹי בְּיוֹם י"ד בַּבֹּקֶר, יִסְגְּרֵהוּ הֵיטֵב וְיִכְתֹּב עָלָיו "חָמֵץ", לְבַל יִטְעֶה מִישֶׁהוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בַּפֶּסַח, וְאָז אֵין צָרִיךְ לְבָדְקוֹ בְּלֵיל י"ד. שֶׁכֵּיוָן שֶׁדַּעְתּוֹ לְמָכְרוֹ לְגוֹי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בַּמִּצְווֹת, לֹא חָל חִיּוּב בְּדִיקָה עַל הַחֶדֶר כְּלָל. וְהוּא הַדִּין בְּאָרוֹן סָגוּר שֶׁמּוֹכֵר אֶת כֻּלּוֹ לְגוֹי. (אשל אברהם, חתם סופר, צמח צדק, בנין עולם. נא. ועיין שו"ת יביע אומר חלק י יורה דעה סימן לח אות ה)

 

הַמִּתְאָרֵחַ כָּל יְמֵי הַפֶּסַח

מִי שֶׁמִּתְאָרֵחַ כָּל יְמֵי הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ לְבֵיתוֹ בַּפֶּסַח, צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ בְּלֵיל י"ד עִם בְּרָכָה. וְאוּלָם, אִם יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ קֹדֶם לֵיל י"ד, לְכַתְּחִלָּה יְמַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ שָׁלִיחַ שֶׁיִּבְדֹּק בְּבֵיתוֹ עִם בְּרָכָה בְּלֵיל י"ד, וְאֶת נֻסַּח הַבִּטּוּל יֹאמַר בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם אֵינוֹ חָפֵץ שֶׁאַחֵר יִבְדֹּק לוֹ בְּבֵיתוֹ, יִבְדֹּק הוּא בְּעַצְמוֹ בְּנֵר, לַיְלָה קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתוֹ, אַךְ הַנָּכוֹן שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ. [וְאַף שֶׁחָלָה עָלָיו חוֹבַת בְּדִיקָה שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי הַפֶּסַח, כִּי מֵאָז שׁוֹאֲלִים בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח, בְּכָל זֹאת כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא מְבָרֵךְ עַל בְּדִיקָה שֶׁקֹּדֶם י"ד, סָפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל.] (הרא"ה, הריטב"א, הראב"ן, הר"ן, הב"ח ופרי חדש. תלו ס"א באה"ל ד"ה ולא יברך ושעה"צ. תפילה למשה ב סי' ג. מ, נו)

 

שְׂכִירוּת דִּירָה

הַמַּשְׂכִּיר דִּירָה לַחֲבֵרוֹ, חוֹבַת הַבְּדִיקָה מֻטֶּלֶת עַל הַשּׂוֹכֵר הַגָּר בַּדִּירָה וְלֹא עַל הַמַּשְׂכִּיר. אוּלָם, אִם הַדִּירָה פְּנוּיָה עַתָּה וְאֵינָהּ מֻשְׂכֶּרֶת – כָּאן תָּלוּי הַדָּבָר: אִם הִתְפַּנְּתָה הַדִּירָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי הַפֶּסַח [מִי"ד בַּאֲדָר וָהָלְאָה, שֶׁאָז מַתְחִילָה חוֹבַת הַבְּדִיקָה], צָרִיךְ הַמַּשְׂכִּיר לִבְדֹּק, שֶׁמֵּאַחַר וְהָיוּ גָּרִים שָׁם בֶּעָבָר, דִּינוֹ כְּכָל מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִים בּוֹ חָמֵץ. אֲבָל אִם הִתְפַּנְּתָה הַדִּירָה קֹדֶם לָכֵן, בִּזְמַן שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלָה חוֹבַת הַבְּדִיקָה, הוֹאִיל וְלֹא נִכְנָסִים שָׁם בַּפֶּסַח, אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. (עיין סימן תלו סעיפים א, ב. תלז סעיף א. ומשנ"ב ושער הציון שם)

בִּטּוּל הֶחָמֵץ

לֹא נֶחְשָׁב לִכְלוּם

אַחַר גְּמַר הַבְּדִיקָה צָרִיךְ לְבַטֵּל אֶת הֶחָמֵץ, שֶׁמָּא נוֹתַר עֲדַיִן בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתוֹ. וּבִטּוּל, הַיְנוּ לְגַלּוֹת דַּעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַחֲשִׁיבוֹ לִכְלוּם וַהֲרֵיהוּ כַּעֲפַר הָאָרֶץ. וְחַיָּב לְהָבִין בַּאֲמִירַת הַבִּטּוּל שֶׁכַּוָּנָתוֹ כֵּן. אֲבָל אִם חוֹשֵׁב שֶׁאוֹמֵר אֵיזוֹ תְּחִנָּה אוֹ בַּקָּשָׁה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת הַבִּטּוּל, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְאָמְרוֹ בְּשָׂפָה הַמּוּבֶנֶת לוֹ. (סימן תלד ס"ב ומשנ"ב ס"ק ו. נב. ועיין עלון "ותתענג בדשן" גיליון מס' 20 אות ט והלאה ותרוה נחת)

 

כָּתַב הָרַמְבַּ"ם (פרק ב מהלכות חמץ ומצה הלכה א): מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַשְׁבִּית הֶחָמֵץ קֹדֶם זְמַן אִסּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם". וּמַה הִיא הַשְׁבָּתָה זוֹ? שֶׁיְּבַטֵּל הֶחָמֵץ בְּלִבּוֹ וְיַחְשֹׁב אוֹתוֹ כְּעָפָר וְיָשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ כְּלָל, וְשֶׁכָּל חָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כְּעָפָר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל. וְכֵן דַּעַת רַשִׁ"י, הָרִי"ף, הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת, הָרַמְבַּ"ן, רַבֵּנוּ יוֹאֵל וְעוֹד. וּבֵאוּר הַדְּבָרִים, מֵאַחַר וְלֹא נֶאֱמָר בְּתוֹרָה "תְּבַעֲרוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", אֶלָּא "תַּשְׁבִּיתוּ", מְבֹאָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לְבַעֵר דַּוְקָא אֶת הֶחָמֵץ בִּמְצִיאוּת מֵהָעוֹלָם, שֶׁבָּזֶה וַדַּאי מְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁהֲרֵי הַשְׁבִּיתוֹ וְהֶעֱלִימוֹ, אֶלָּא גַּם אִם הַשְׁבִּיתוֹ בְּלִבּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁבִּטְּלוּ בְּמַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ מֵחֲשִׁיבוֹ כְּחָמֵץ, קִיֵּם מִצְוַת הַשְׁבָּתָה. כְּמוֹ שֶׁמָּצָאנוּ כְּעֵין זֶה בַּתּוֹרָה (ויקרא כו ו): "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ", וְהַיְנוּ לֹא דַּוְקָא שֶׁיַּעֲלִים הַקַּבָּ"ה אֶת הַחַיּוֹת הָרָעוֹת מֵהָעוֹלָם, אֶלָּא יִהְיוּ חַיּוֹת רָעוֹת אַךְ לֹא יַזִּיקוּ. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, אֵימָתַי הוּא שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בִּזְמַן שֶׁאֵין מַזִּיקִים, אוֹ בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מַזִּיקִים וְאֵינָם מַזִּיקִים? אֱמֹר בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מַזִּיקִים וְאֵינָם מַזִּיקִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, לַמַּשְׁבִּית מַזִּיקִים מִן הָעוֹלָם, מַשְׁבִּיתָן שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ (ישעיה יא ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם: וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי… לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי" וכו'. מְלַמֵּד שֶׁתִּינוֹק מִיִּשְׂרָאֵל עָתִיד לְהוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ לְתוֹךְ גַּלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל צִפְעוֹנִי וּמוֹצִיא מָרָה מִתּוֹךְ פִּיו. ע"כ. וְהַיְנוּ שֶׁיִּהְיוּ חַיּוֹת רָעוֹת וְיִהְיֶה לָהֶן כֹּחַ לְהַזִּיק, אֲבָל הַקַּבָּ"ה יְבַטֵּל מֵהֶם אֶת הָרֹעַ, יִתֵּן לָהֶם הוֹרָאָה שֶׁלֹּא לְהַזִּיק, וּמִמֵּילָא נִמְצָא כְּאִלּוּ אֵין כָּאן חַיּוֹת רָעוֹת. כֵּן הַדָּבָר גַּם בְּחָמֵץ, בַּמְּצִיאוּת יֵשׁ כָּאן וָפֶל, אֲבָל מֵחֲמַת שֶׁאֲנִי מַחֲשִׁיבוֹ כְּעָפָר, מִמֵּילָא נִמְצָא כְּאִלּוּ אֵין כָּאן חָמֵץ. וְאָמְנָם חֲזַ"ל תִּקְּנוּ גַּם לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ וּלְשָׂרְפוֹ בַּפֹּעַל, מֵחֲשָׁשׁ: א. שֶׁמָּא לֹא יְבַטֵּל בְּלֵב שָׁלֵם. ב. שֶׁמָּא יִמְצָא עוּגָה יָפָה בַּפֶּסַח, וְתֵכֶף כְּשֶׁיִּתֵּן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ וְיַחֲשִׁיב אוֹתָהּ לְמַאֲכָל וְלֹא לְעָפָר, אַף שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא יֹאכְלָהּ, יַעֲבֹר עַל "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ". וְאָמְנָם רַבֵּנוּ תָּם וְעוֹד, פֵּרְשׁוּ אֶת עִנְיַן הַבִּטּוּל בְּאֹפֶן אַחֵר, מִדִּין הֶפְקֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּפְקִיר אֶת הֶחָמֵץ וְאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וּמָה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר עַל זֶה, כִּי אָמְרָה תּוֹרָה "לֹא יֵרָאֶה לְךָ", שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, וְזֶה אֵינוֹ שֶׁלּוֹ אֶלָּא שֶׁל הֶפְקֵר.

 

נֻסַּח הבִּטּוּל

נֻסַּח בִּטּוּל הֶחָמֵץ שֶׁאוֹמֵר בַּלַּיְלָה: "כָּל חֲמִירָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דְּלָא חֲזִתֵּיהּ וּדְלָא בִּעַרְתֵּיהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא". וְאִם אֵינוֹ מֵבִין שְׂפַת אֲרָמִית, יֹאמַר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: "כָּל חָמֵץ וּשְׂאוֹר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּרְשׁוּתִי, שֶׁלֹּא רְאִיתִיו וְשֶׁלֹּא בִּעַרְתִּיו, יִתְבַּטֵּל וְיִהְיֶה כַּעֲפַר הָאָרֶץ". וְיֹאמַר אֶת נֻסַּח הַבִּטּוּל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְיֶתֶר חִזּוּק. וְנָכוֹן שֶׁבַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית יוֹסִיף וְיֹאמַר: לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי "הֶפְקֵר" כְּעַפְרָא דְאַרְעָא. (נד. ועיין עלון "ותתענג בדשן" גיליון מס' 20 אות יד)

 

אַזְהָרָה: בִּגְמַר הַבְּדִיקָה יִתן אֶת הֶחָמֵץ הַנּוֹתָר לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב וְהַבֹּקֶר בְּפִנָּה מְיֻחֶדֶת שֶׁלֹּא יִתְפַּזֵּר, וּבִפְרָט ישגיחו עַל הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא יְטַיְּלוּ בְּעֵת אֲכִילָתָם.