דיני עֶרֶב פֶּסַח

אֲכִילַת מַצָּה

מֻתָּר לֶאֱכֹל מַצָּה בְּלֵיל בְּדִיקַת חָמֵץ. (כן דעת הרי"ף, הרמב"ם, נימוקי יוסף, הר"ן, הריטב"א, הרא"ש, רבנו ירוחם, הרמב"ן, הרשב"ץ, המגיד, המאירי, הרז"ה, ר' יצחק בן גיאת, תוספות רי"ד, רבנו יהודה רבו של השבלי הלקט. חק יעקב, אליה רבה, רבנו זלמן, חיי אדם, לב חיים פלאג'י ועוד. קצו, רנט) וְאוּלָם, אָסוּר לֶאֱכֹל מַצָּה למחרת בְּעֶרֶב פֶּסַח כָּל הַיּוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר בַּאֲכִילָתָהּ בַּלַּיְלָה [לֵיל הַסֵּדֶר] לְשֵׁם מִצְוָה. וְאוּלָם קָטָן שֶׁאֵינוֹ מֵבִין בְּסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁמְּסַפְּרִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר, מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ מַצָּה. (קצו, ר)

 

מַצָּה עֲשִׁירָה

עוּגוֹת מַצָּה עֲשִׁירָה, מֻתָּר לֶאֱכֹל בְּעֶרֶב פֶּסַח אף לִגְדוֹלִים. הוֹאִיל וְאֵין יוֹצְאִים בָּהּ יְדֵי חוֹבָה בְּלֵיל הַסֵּדֶר, שֶׁנֶּאֱמָר: "לֶחֶם עֹנִי", דְּהַיְנוּ לֶחֶם שֶׁל עֲנִיִּים שֶׁעָשׂוּי מִקֶּמַח וּמַיִם בִּלְבַד, כְּמוֹ הַמַּצָּה שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא קֶמַח וּמַיִם, אֲבָל מַצָּה עֲשִׁירָה, הִיא לֶחֶם שֶׁל עֲשִׁירִים שֶׁעֲשׂוּיָה מִקֶּמַח, סֻכָּר, יַיִן וּשְׁאָר מֵי פֵּרוֹת. (רנט) וְאַף לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז מֻתָּר לֶאֱכֹל מַצָּה עֲשִׁירָה בְּעֶרֶב פֶּסַח, שֶׁלֹּא הֶחְמִירוּ אֶלָּא בַּפֶּסַח עַצְמוֹ. (תעא ס"ב, נודע ביהודה, ערוך השלחן סי' תמד סק"ה. רסה)

 

מִזְמוֹר לְתוֹדָה

מִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁלֹּא לוֹמַר "מִזְמוֹר לְתוֹדָה" בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁל עֶרֶב פֶּסַח וְחֹל הַמּוֹעֵד. מִכֵּיוָן שֶׁבִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא הִקְרִיבוּ קָרְבַּן 'תּוֹדָה' בְּיָמִים אֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא עִם הַקָּרְבָּן חַלּוֹת חָמֵץ [40 חַלּוֹת, 10 חָמֵץ וּ-30 מַצָּה]. וּבְעֶרֶב פֶּסַח חָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא לֹא יַסְפִּיקוּ לִגְמֹר לֶאֱכֹל אֶת עֶשֶׂר חַלּוֹת הֶחָמֵץ, קֹדֶם זְמַן אִסּוּר אֲכִילַת חָמֵץ. אוּלָם מִנְהַג בְּנֵי סְפָרַד לְאָמְרוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין מִזְמוֹר זֶה נִתְקַן לְשֵׁם קָרְבַּן 'תּוֹדָה' אֶלָּא לְשֵׁם הוֹדָאָה. (טור וב"י סימן רפא. ח)

 

 אִסּוּר מְלָאכָה בעֶרֶב פֶּסַח 

חֲצוֹת הַיּוֹם

אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֶרֶב פֶּסַח מֵחֲצוֹת הַיּוֹם [12:40 בְּעֵרֶךְ]. וּשְׁנֵי טְעָמִים לָזֶה: א. כְּדֵי שֶׁיְּפַנֶּה זְמַנּוֹ לַהֲכָנַת צָרְכֵי הֶחָג, כַּאֲפִיַּת הַמַּצּוֹת וּשְׁאָר עִנְיְנֵי לֵיל הַסֵּדֶר (רש"י). ב. בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ מַקְרִיבִים קָרְבַּן פֶּסַח, וּזְמַן הַקְרָבָתוֹ מֵחֲצוֹת הַיּוֹם. וּבַיּוֹם שֶׁאָדָם מַקְרִיב קָרְבָּן, נֶאֱסָר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, כִּי יוֹם טוֹב הוּא לוֹ. וְלָכֵן, אַף שֶׁהַיּוֹם, בַּעֲווֹנוֹת חָרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאֵין לָנוּ קָרְבַּן פֶּסַח, בְּכָל זֹאת, כֵּיוָן שֶׁנֶּאֶסְרָה בִּזְמַנּוֹ עֲשִׂיַּת מְלָאכָה, נִשְׁאָר הָאִסּוּר בְּתָקְפּוֹ, וְאֵין בְּכֹחֵנוּ לְהַתִּירוֹ (ירושלמי). (קפא)

 

תִּקּוּנֵי בְּגָדִים

לֹא אָסְרוּ אֶלָּא מְלָאכָה גְּמוּרָה, כְּגוֹן לִתְפֹּר חֲלִיפָה חֲדָשָׁה, אֲפִלּוּ בְּחִנָּם. אֲבָל תִּקּוּנִים לְצֹרֶךְ הֶחָג, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה אָמָּן, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ בְּחִנָּם. וּבְמַעֲשֶׂה הֶדְיוֹט כִּתְפִירַת כַּפְתּוֹר וְכַיּוֹצֵא, לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, מֻתָּר. וְרַשַּׁאי אַף לִטֹּל שָׂכָר. (קפח, קפט)

כִּבּוּס

בְּגָדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ צֹרֶךְ בָּהֶם לַמּוֹעֵד, מֻתָּר לְכַבְּסָם בִּמְכוֹנַת כְּבִיסָה בְּעֶרֶב הַחַג, כְּכָל מַעֲשֵׂי הֶדְיוֹט שֶׁמֻּתָּרִים לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, שֶׁאֵין זֶה בִּכְלַל מְלָאכָה גְּמוּרָה שֶׁאֲסוּרָה. (עיין עמוד קפט, וחזו"ע שבת א כד) מאחר והיום מכבסים במכונת כביסה שאין בה טורח של כיבוס ממש כמו שהיה מצוי בזמנם, ודי בלחיצת כפתור, ולכן גם מקילים היום מטעם זה לכבס בערב שבת, על כן משפחות ברוכות ילדים וכל מי שיש לו צורך בבגדים אלו למועד, מותרים לכבס בערב החג ככל מלאכת הדיוט שמותרת לצורך המועד. שוב יצא לאור ספר "ילקוט יוסף" פסח (כרך ב עמוד תשלא) וזכיתי לכוון לדעתו הרמה שמותר לכבס בערב פסח.

 

צִפָּרְנַיִם, נַעֲלַיִם, גִּהוּץ

מֻתָּר לִגְזֹז צִפָּרְנַיִם, לְצַחְצֵחַ נַעֲלַיִם, וּלְגַהֵץ בְּגָדִים כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. (קצג)

 

תִּסְפֹּרֶת

מִצְוָה שֶׁיִּכָּנֵס לֶחָג כְּשֶׁהוּא מְסֻפָּר. וְיָשִׂים לֵב לְהִסְתַּפֵּר לִפְנֵי חֲצוֹת הַיּוֹם, כִּי לְאַחַר מִכֵּן אָסוּר לְהִסְתַּפֵּר. וְאִם שָׁכַח לְהִסְתַּפֵּר לִפְנֵי חֲצוֹת, רַשַּׁאי לְהִסְתַּפֵּר אַחַר חֲצוֹת עַל יְדֵי עַצְמוֹ בִּלְבַד. וְאִם יֵש סַפָּר עָנִי שֶׁאֵין לוֹ כְּדֵי צָרְכּוֹ לַיּוֹם טוֹב, רַשַּׁאי לְהִסְתַּפֵּר אֶצְלוֹ בְּשָׂכָר. וּלְעִנְיָן גִּלּוּחַ וְסִדּוּר הַזָּקָן, יֵשׁ לְהַתִּיר כָּל הַיּוֹם. (קצא)

 

עָדִיף וְנָכוֹן לְהִסְתַּפֵּר קֹדֶם יוֹם י"ד, וְלֹא לְהַמְתִּין לַיּוֹם הָאַחֲרוֹן. וְעִקָּר הַטַּעַם בָּזֶה, כְּדֵי לִהְיוֹת פָּנוּי וּמוּכָן לְמִצְווֹת הַיּוֹם כִּשְׂרֵיפַת חָמֵץ וּשְׁאָר הֲכָנוֹת צָרְכֵי הֶחָג, וּלְקַבֵּל אֶת הֶחָג בְּנַחַת וְרֹגַע וְלֹא בְּלַחַץ, כְּשֶׁמִּתְרוֹצֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. גַּם כִּי יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֶרֶב פֶּסַח כָּל הַיּוֹם וְלֹא רַק מֵחֲצוֹת הַיּוֹם. וְכָתַב מָרָן זצוק"ל בְּסִפְרוֹ הֲלִיכוֹת עוֹלָם (ח"ג נט): "וּבִימֵי חָרְפִּי נָהַגְתִּי לְהוֹרוֹת לְתוֹשָׁבֵי עִיר קָדְשֵׁנוּ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, שֶׁעָדִיף לְהִסְתַּפֵּר בְּלֵיל עֶרֶב פֶּסַח [לֵיל י"ד] וְלֹא לְמָחֳרָת הַיּוֹם, כְּדֵי לָחוּשׁ לְדַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֶרֶב פֶּסַח, אֵין לְהִסְתַּפֵּר אֲפִלּוּ קֹדֶם חֲצוֹת הַיּוֹם, וּלְדִבְרֵי הַפְּרִי חָדָשׁ וְעוֹד, יְרוּשָׁלַיִם הִיא מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהּ מְלָאכָה בְּעֶרֶב פֶּסַח, וְלָכֵן טוֹב לְהַקְדִּים".

 

מְלָאכָה עַל יְדֵי גּוֹי

מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת אֻמָּן עַל יְדֵי גּוֹי בְּשָׂכָר, כְּגוֹן לִתְפֹּר חֲלִיפָה אוֹ לְהִסְתַּפֵּר אֶצְלוֹ. שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֲמִירָה לְגוֹי אֶלָּא בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְחֹל הַמּוֹעֵד שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קְדֻשָּׁה. (קפח, קצא)

 

פְּתִיחַת חֲנוּיוֹת

מִן הַדִּין מֻתָּר לִסְחֹר כָּל הַיּוֹם. וְלָכֵן מֻתָּר לִפְתֹּחַ חֲנוּת בְּגָדִים אוֹ מַכֹּלֶת וְכַיּוֹצֵא. וּבִלְבַד שֶׁבְּבֵיתוֹ מְכִינִים אֶת כָּל צָרְכֵי הֶחָג, וְאֵינָם צְרִיכִים אֶת עֶזְרָתוֹ. (קפח. חזו"ע שבת א מב)

 

עֶרֶב פֶּסַח [י"ד בניסן] שֶׁחָל בְּשַׁבָּת – מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם שִׁשִּׁי [י"ג בניסן] אַחַר חֲצוֹת, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה אָמָּן, כִּבְכָל עֶרֶב שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁעִקַּר הַטַּעַם לְאִסּוּר עֲשִׂיַּת מְלָאכָה בְּעֶרֶב פֶּסַח הוּא הַטַּעַם הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקְרָבַת קָרְבַּן פֶּסַח. וְכֵיוָן שֶׁזְּמַן הַקְרָבָתוֹ בְּיוֹם שַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם שִׁשִּׁי, לָכֵן לֹא נֶאֱסָר יוֹם שִׁשִּׁי בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה אֶלָּא כִּבְכָל שָׁבוּעַ – מִזְּמַן מִנְחָה קְטַנָּה [שְׁעָתַיִם וָחֵצִי לִפְנֵי צֵאת הַכּוֹכָבִים לְפִי שָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת. בְּעֵרֶךְ: 16:20 בְּשָׁעוֹן קַיִץ]. כַּמְבֹאָר בְּחוֹבֶרֶת הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה. (קפג, רנה)

 

"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס"

סיפר הגאון רבנו יוסף חיים זצ"ל (חסדי אבות פרק ה משנה כב): מעשה באחד מעשירי בגדאד שהיה לו משרת נאמן בשם ברוך הירש, אשר אהבו עד מאוד. ערב פסח הגיע, וביקש מהמשרת לקנות לו פירות לצורך הכנת החרוסת, אגוזים, תפוחים, תמרים וכו'. הלך המשרת, אך משום מה התעכב בשוק, וחזר רק לאחר שעתיים. העשיר היה בלחץ גדול, ומרוב כעסו, כשהגיע המשרת, קרא לו: "בהמה". המשרת נפגע מאוד וענה לו: "אתה". הבין העשיר שטעה בדיבורו ורצה לפייסו, אמר לו "למה נפגעת ממני, לא התכוונתי שאתה בהמה חלילה, אלא כוונתי היתה לראשי תיבות 'בהמה': ברוך הירש מה הבאת. אמר לו המשרת אף אני התכוונתי לראשי תיבות 'אתה': אגוזים תפוחים הבאתי. ויצחקו ויתפייסו ביניהם. ע"כ. זו חכמתו של העשיר, אשר גרמה לו מיד להתפייס עם משרתו ולחזור בו מטעותו.

 

ובזה ניתן לפרש את המשנה "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס". כי אף אם טעית ופגעת בחברך, ודברת עמו שלא כהוגן, מיד כשנתת דעתך על זה, השתדל לפייסו מהר ולהחזיר את השלום, כשם שהיית מצפה ממי שפגע בך. ואל תתמהמה להמשיך בכעסך, כי אז יש לחשוש פן יתפתח הריב, ויקשה עליכם להחזיר את השלום. [השווה מסכת סנהדרין ז ע"א] ובזה פירשו גם מה שנאמר (בראשית יג ז): "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ". למה בתחילה אמר 'ריב' לשון זכר, ואחר כך אמר 'מריבה' לשון נקבה? אלא בתחילה הריב הוא בגדר זכר שאינו פרה ורבה, אבל אם חלילה לא עוצרים אותו מיד, הוא מתפתח והופך להיות מריבה פרה ורבה, ואז אחריתה מי ישורנו. על כן מיד בעת התחלת הריב יש להפסיקו, והכל על מקומו יבוא בשלום. ישמע חכם ויוסף לקח.

 

  הַהֲכָנוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת לַחַג

אֲכִילָה בְּעֶרֶב פֶּסַח

מִשָּׁעָה עֲשִׂירִית שֶׁל הַיּוֹם [בְּעֵרֶךְ: 15:30 בְּשָׁעוֹן קַיִץ], אָסוּר לֶאֱכֹל גַּם מַצָּה עֲשִׁירָה. וּבִמְקוֹם צֹרֶךְ יֵשׁ לְהָקֵל לֶאֱכֹל עַד 50 גְּרָם וְלֹא יוֹתֵר. וְאָמְנָם פֵּרוֹת וִירָקוֹת, בָּשָׂר, דָּגִים וְכַדּוֹמֶה, רַשַּׁאי לֶאֱכֹל כִּרְצוֹנוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל אֶת הַמַּצָּה בַּלַּיְלָה לְתֵאָבוֹן. וְאוּלָם, טוֹב לֶאֱכֹל כַּמּוּת כָּזוֹ שֶׁיְּשַׁעֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁאֲכִילָה זוֹ תַּסְפִּיק לוֹ שֶׁלֹּא יִרְעַב בַּלַּיְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לְמַהֵר לִגְמֹר אֶת הַהַגָּדָה וְאֶת סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְאַדְּרַבָּה, כְּשֶׁיֹּאכְלוּ הוּא וּבְנֵי בֵּיתוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח כָּרָאוּי, יֵשְׁבוּ כֻּלָּם רְגוּעִים וּשְׁלֵוִים בַּלַּיְלָה, וִיסַפֵּר לָהֶם בְּנַחַת, בְּסַבְלָנוּת וּבְשִׂמְחָה. (קצט)

מִקְוֵה טָהֳרָה

מִנְהָג חָשׁוּב לִטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה בְּעֶרֶב הֶחָג. וּמִי שֶׁיָּכוֹל גַּם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה לִטְבֹּל בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה, וְזוֹכֶה בָּזֶה לְטַהֵר נַפְשׁוֹ וּמַחְשְׁבוֹתָיו. (חזו"ע יו"ט קב)

 

סְגֻלָּה חֲשׁוּבָה

יֶשְׁנָהּ סְגֻלָּה חֲשׁוּבָה מֵרַבֵּנוּ שִׁמְשׁוֹן מֵאַסְטְרוֹפּוֹלְיָא ז"ל הי"ד, שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹמֵר אוֹתָהּ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וּבְעִקָּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, מֻבְטָח לוֹ שֶׁיִּנָּצֵל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה מִכָּל מִכְשׁוֹל וּמִמִּיתָה מְשֻׁנָּה, וְשׁוּם אָדָם לֹא יִמְשׁוֹל בּוֹ, וְכָל אוֹיְבָיו יִפְּלוּ תַּחְתָּיו, וְהוּא עַל בָּמוֹתֵימוֹ יִדְרֹך, וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַצְלִיחַ, וּבְכָל עֲסָקָיו יַרְוִיחַ, עַד בִּיאַת הַגּוֹאֵל אָמֵן סֶלָה. עַל כֵּן, יִשְׁתַּדֵּל כָּל אָדָם לִקְרֹא סְגֻלָּה זוֹ הַמּוּבֵאת בְּמַחְזוֹרִים רַבִּים שֶׁל פֶּסַח, וּבְהַגָּדוֹת שֶׁל פֶּסַח.

 

סֵדֶר קָרְבָּן פֶּסַח

מִנְהָג טוֹב לִקְרֹא בְּעֶרֶב פֶּסַח אֶת הַפְּסוּקִים הָעוֹסְקִים בְּהַקְרָבַת קָרְבָּן פֶּסַח, וְלַעֲסֹק בְּסֵדֶר הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִים בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (סנהדרין קא ע"א): כָּל הַקּוֹרֵא פָּסוּק בִּזְמַנּוֹ – מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמָר (משלי טו כג): "וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב". וּכְבָר סִדְּרוּ כֵּן בְּמַחְזוֹרִים רַבִּים וּבְהַגָּדוֹת שֶׁל פֶּסַח.

 

שֵׁנָה בְּעֶרֶב הֶחָג

חוֹבָה קְדוֹשָׁה לְהַשְׁכִּיב אֶת הַיְלָדִים לִישֹׁן בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֵרָנִיִּים כָּל הַסֵּדֶר וִיקַיֵּם בָּהֶם מִצְוַת "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", שֶׁזֶּהוּ עִקַּר מַטְּרַת לֵיל הַסֵּדֶר. (ה) וּכְמוֹ כֵן, טוֹב וְנָכוֹן לְכָל אָדָם לִישֹׁן בְּעֶרֶב הֶחָג, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָגוּעַ וּמְיֻשָּׁב לָשֶׁבֶת בְּנַחַת בְּלֵיל הַסֵּדֶר וּלְהַרְחִיב בְּסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם, וְלֹא יְזָרֵז אֶת הַמִּשְׁתַּתְּפִים מֵחֲמַת עֲיֵפוּתוֹ.

 

אָמְרוּ עַל רַבִּי עֲקִיבָא: מִיָּמָיו לֹא אָמַר, הִגִּיעַ עֵת לַעֲמֹד [לְהַפְסִיק אֶת הַלִּמּוּד] בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, חוּץ מֵעַרְבֵי פְּסָחִים וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. בְּעֶרֶב פֶּסַח – בִּשְׁבִיל הַתִּינוֹקוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ [דְּהַיְנוּ, שֶׁיֵּלְכוּ לְיַשֵּׁן אוֹתָם בַּיּוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֵירָנִיִּים בַּלַּיְלָה בִּשְׁעַת הַהַגָּדָה, סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם וּבְכָל עֲשִׂיַּית הַמִּצְווֹת]. וּבְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים – כְּדֵי שֶׁיַּאֲכִילוּ אֶת בְּנֵיהֶם [הַגְּדוֹלִים, שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם כֹּחַ לְהִתְעַנּוֹת]. (מסכת פסחים קט ע"א)

 

לְצַפּוֹת וּלְיַחֵל לַחַג בְּנַחַת וּבְרֹגַע

מָה טוֹב וּמָה נָעִים שֶׁיָּכִין אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ מֵרֹאשׁ, לִקְרַאת הַלַּיְלָה הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, לְקַבְּלוֹ בְּנַחַת וְלֹא בְּלַחַץ וּבֶהָלָה, כִּי לֹא נָאֶה וְלֹא יָאֶה לְהַכְנִיסוֹ בְּהִתְרוֹצְצֻיּוֹת וְלַחַץ עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן. וּמָה טוֹב וּמָה נָעִים לַעֲרֹךְ אֶת שֻׁלְחַן לֵיל הַסֵּדֶר מִבְּעוֹד מוֹעֵד עִם הַיַּיִן, הַכּוֹסוֹת, הַקְּעָרוֹת, הַהַגָּדוֹת וְכָל הַדָּרוּשׁ לַלַּיְלָה הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה.

 

וְעֵצָה טוֹבָה לְכָל אָדָם, שֶׁאַחַר שֶׁנָּח וְרָחַץ וְלָבַשׁ בִּגְדֵי הֶחָג הַחֲמוּדוֹת, יֵשֵׁב וִישַׁנֵּן לְעַצְמוֹ אֶת הִלְכוֹת הַסֵּדֶר בִּקְצָרָה כְּדִלְהַלָּן, כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיָּבוֹא לַסֵּדֶר יִהְיֶה בָּקִי בַּעֲשִׂיָּיתוֹ כַּדָּת וְכַהֲלָכָה. [וּבִפְרָט כְּשֶׁחָל לֵיל הַסֵּדֶר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, שֶׁיֵּשׁ פְּרָטֵי דִּינִים נוֹסָפִים שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁנְּנָם קֹדֶם.] לְאַחַר מִכֵּן, יִקְרָא אֶת סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּנַחַת וּנְעִימָה עִם כּוֹס תֵּה חַם, וּבְוַדַּאי שֶׁכָּל כֻּלּוֹ יִתְמַלֵּא שִׂמְחָה וָעֹנֶג, וְיַרְגִּישׁ הֵיאַךְ נִכְסְפָה וְכָלְתָה נַפְשׁוֹ לִקְרַאת בּוֹא הֶחָג. וְלֹא כְּאוֹתָם הָמְכִינִים אֶת צָרְכֵי הֶחָג עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן, וְנִכְנָסִים לֶחָג בְּלַחַץ וּבֶהָלָה. וְכַמָּה הַנְהָגָה לֹא נְכוֹנָה הִיא, מָה שֶׁסִּפֵּר לִי יְהוּדִי אֶחָד, שֶׁלֵּיל הַסֵּדֶר בְּבֵיתָם נַעֲשֶׂה בַּעֲיֵפוּת וּבִמְהִירוּת, מֵאַחַר שֶׁכֻּלָּם עֲיֵפִים מֵעֲבוֹדוֹת הַיּוֹם, הַנָּשִׁים מֵעֲבוֹדוֹת הַבַּיִת, וְהַגְּבָרִים מֵאֲפִיַּת הַמַּצּוֹת, וְכִלְשׁוֹנוֹ: "אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים קֻפָּה בְּעֶרֶב פֶּסַח". מָה שָׁוָה "קֻפָּה" כָּזוֹ, הַבָּאָה עַל חֶשְׁבּוֹן חִנּוּךְ הַיְלָדִים, שֶׁרוֹאִים הֵיאַךְ מִתְקַיֶּמֶת מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה "וְהִגַּדְתְּ לְבִנְךָ"?!. וּכְבָר אָמְרוּ חֲזַ"ל: "כָּל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח", וּמִכְּלָל הֵן, אַתָּה שׁוֹמֵעַ לָאו.

 

לְהַקְדִּים תְּפִלָּה

עַל הַכֹּל, יִתְפַּלֵּל לְהַקָּבָּ"ה שֶׁהַלַּיְלָה הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה יַעֲבֹר עָלָיו וְעַל בְּנֵי בֵּיתוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְשַׁלְוָה, וּבְהִתְלַהֲבוּת שֶׁל קְדֻשָּׁה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַחַת רוּחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְשֶׁחַס וְשָׁלוֹם לֹא יִכָּשֵׁל בְּעָווֹן הַכַּעַס אוֹ בְּהַקְפָּדָה כָּלְשֶׁהִי, כִּי הַיֵּצֶר הָרַע יוֹדֵעַ לְכַמָּה מַעֲלוֹת גְּדוֹלוֹת וְטוֹבוֹת יְכוֹלִים לִזְכּוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְלָכֵן מְנַסֶּה וּמְחַפֵּשׂ הֵיאַךְ לְהַפִּילוֹ בִּפְרָט בְּעָווֹן הַכַּעַס, וּבָזֶה הוּא 'מְכַּיֵּס' אוֹתוֹ וּמַשִּׁיל מִמֶּנּוּ אֶת כָּל אוֹתָן הַהֲטָבוֹת הָעֲתִידוֹת לָבוֹא עָלָיו. לַזֹּאת, הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִבּוֹר אֲנִי, וִיבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם שֶׁיְּזַכֵּהוּ לַעֲשׂוֹת הַכֹּל כַּדָּת וְכַהֲלָכָה בְּשִׂמְחָה, אוֹ אָז יִזְכֶּה לְכָל הַיְּשׁוּעוֹת וְהַהֲטָבוֹת כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ.

 

דווקא בלילה זו שמאירה כשמש, יצר הרע מחפש להיכנס

אומר הרב אלימלך בידרמן שליט"א: כאשר מאמין האדם, כי אין דבר בעולם אשר יארע אם לא ציווהו השם, אינו בא לעולם לידי כעס או גאוה, שהרי גם הדבר שיש בו כדי להכעיסו לא נעשה מאליו אלא במאמר השם, והדברים נוגעים למעשה בפרט בלילה הקדוש הזה ליל הסדר, כמו שכתב רבנו החיד"א (מורה באצבע סימן ז): "יראה לי, שהלילה הזו מאירה כשמש בתוקף באורות עליונים, ועל כן היצר הרע עושה לו פתחים, ומבקש עילה להיכנס באחד מבני הבית (על ידי המחלוקת והכעס), והחכם עיניו בראשו… יעביר הכל 'מוציא מצה' [מצה מלשון מריבה – שיגרש מאתו כל מיני מריבות] ומכניס אהבה, ואשריו".

 

הסדר של רבי בערצ'י עלית על כולנה

מעשה באיש חסיד ושמו רבי בערצ'י. בכל ענייני הפסח היה ר' בערצ'י מחמיר בחומרות שונות, בפרט באפיית המצות, שהיה הוא עצמו שומר על החיטים משעת קצירה, וכן בהכנת היין, היה משגיח על הענבים משעת בצירה, לבל יגע בהם שום חשש כלשהו של חמץ. אחר כל היגיעות, הצליח לאפות כמה מצות שמורה כדי צורכו, ויין לארבע כוסות, וכך יצא מביתו בערב פסח שמח וטוב לב, כאשר היין והמצות ערוכים היו על שלחנו. באותה שעה שרבי בערצ'י היה בבית המדרש, עברה אשתו (שהיתה קשת רוח) ליד השולחן, ונתפס הסינר שלה במפה, ומבלי משים גררה אחריה את המפה שעל השלחן, ונפלו המצות ונשברו, היין נשפך, ואף הכלים נשברו…. כאשר חזר מבית הכנסת שפכה עליו את זעמה, והחלה לצעוק בכעסה שהוא אשם בכל התקלה הזאת, שלא הניח את המצות והיין על מקומם הנכון, ואיך עשה כדבר הזה?! שמע ר' בערצ'י את חרפתו ולא השיב מאומה, ואדרבה פייסה בדברים באומרו: "מה משנה מי אשם, הרי הכל מאיתו יתברך!" ובנחת הרים את המצות והיין, [והגם שתמיד היה נוהג שלא לאכול בפסח ממה שנפל לארץ, לא שת לבו לזאת, ביודעו שלא עת עתה להרבות בחומרות, ועליו למנוע מריבה וכעס בכל מחיר.] וכך התחיל לערוך את הסדר בשמחה ובדיצה.

 

למחרת נכנס הרבי הקדוש מקרלין לבית המדרש, ומנה בפני התלמידים: סדר של צדיק פלוני, האיר ופעל בכל העולמות, ומעשיו של צדיק פלוני, האירו בעולמות אחרים, "אבל הסדר של רבי בערצ'י עלית על כולנה, איש לא זכה להשיג שפע רב בכל העולמות, כמו שהוא השיג במעשיו אמש, שלא בא לידי כעס".

 

מה לך כי תבכי, וכי אין בבית מצות אחרות!? …

הגאון רבי משולם איגרא זצ"ל היה מחמיר שלא לאכול מצות זולת הכמות שחייבים לאכול בליל הסדר, והיה משגיח מאד על אותן מצות, כשהוא עצמו עומד על עושי המלאכה. משעת קצירה עד אחר אפיה, היה בוחן ובודק שיהיה הכל בתכלית השלימות בכל פרטיה ודקדוקיה. באחת השנים בערב פסח לאחר חצות היום, רעבו ילדיו לאכול, ולא מצאה המשרתת מאכל כדי שביעה להשקיט בו רעבונם. לפי תומה ראתה את המצות היקרות של הרב, ונתנה אותן לילדים, משהבחינה בכך הרבנית, נבהלה מאד, שהרי ידעה כמה יגיעות טרח הרב לאפות את המצות כהלכתן, ומהיכן ישיגו כעת מצות מהודרות כאלו. אך מאחר וחששה שבעלה יקפיד על זאת, החליטה לצאת מן הבית לאיזו שכנה, ולשוב רק לאחר שבעלה ישוב מבית הכנסת. כאשר חזרה הביתה, קיבלה בעלה הרב במאור פנים, היא הבינה שאינו יודע מאומה מן המאורע, או אז פרצה בבכי וסיפרה על המצות שאכלו בטעות הילדים. מששמע כן הרב, השיב בפשטות ובנחת: מה לך כי תבכי, וכי אין בבית מצות אחרות!? …

 

הרבי בעל דברי יואל מסאטמאר זיע"א, היה מספר מעשה זה בהתפעלות, והיה מוסיף ואומר, שעיקר החידוש הוא ה'פשטות' שהיתה בתשובתו של הרב. ברוב אמונתו בהשם יתברך בתכלית השלימות, לא עלה בדעתו כלל לכעוס ולהתרעם, לא על הילדים, ולא על המשרתת, ואף לא על זוגתו, שאולי לא הצניעה את המצות בשמירה מעולה, שהרי על האדם לעשות רצון קונו, ואם בסופו של דבר האכילו את הילדים במצות אלו, הרי כך היה רצון השם, שיקיים את מצוות הלילה במצות אחרות, וממילא לא הקפיד כלל.

 

הנני מודה לך שנתת לי נכדים מתוקים כאלו, אף כשהם שוברים את המצות

פעם אחת בליל הסדר נכנסו בניו של רבי זלמן בריזל זצ"ל לברך ולהתברך בברכת החג. בין הבאים הגיע גם נכדו, ילד קטן, שבמעשה ילדות קפץ ומשך את המפה של שלחן ה'סדר' וגרם לשבור את מצות השמורה. כאשר הבחין בכך רבי זלמן, נשא את עיניו כלפי מעלה ואמר בשמחה: "אה, רבונו של עולם, הנני מודה לך ומשבחך על שנתת לי נכדים מתוקים כאלו אף כאשר הם שוברים את המצות…

 

קריעת ים סוף בליל הסדר

מספר הרב שלום הרוש שליט"א (בספרו הנפלא ביותר, "הגדה של פסח – הסדר של החיים" עמוד 11): מסרתי שיעור בישיבה, והכנתי את התלמידים שעיקר של ליל הסדר הוא אמונה. את השיעור תיבלתי בדוגמאות מעשיות מהחיים ובסיפורים שקרו. התלמידים התעוררו עד מאד, והכינו את עצמם כראוי, ובתפילה על זה לפני החג.

 

אחד התלמידים סיפר לי מכלי ראשון, למה זכה בזכות ההכנה והתפילה ללילה הקדוש הזה: בליל הסדר הלך להתפלל ערבית, אשתו שהיתה עייפה מכל ההכנות הרבות, החליטה לנצל את הזמן לנוח. לאחר זמן מה, התעוררה ונבהלה מאד לראות שכל הבית מוצף במים. היא חששה מתגובת בעלה שיכעס עליה, והמחשבה הראשונה שעלתה לה בראש היתה: 'הנה בעלי עומד להגיע מהתפילה, וכשיראה מה קורה פה, הולך להיות "שמח". ליל הסדר הזה "הלך"…'

 

התפילה של ליל הסדר הסתיימה, המתפללים יצאו איש לביתו. והבעל היקר יצא לדרכו כשדיבורי האמונה מהדהדים במוחו, ובשפתיו תהילה לה' שיהיה בעזרם בעריכת הסדר. כאשר פתח את הדלת, לא שיער איזה מחזה עומדות עיניו לראות: כל הבית הוצף במים. הבית היה שטוף בנחלי מים בכל מקום, ואשתו עומדת אובדת עצות ולא מצליחה לטפל בבעיה. השם עזר לו והוא הבין שזה הניסיון שלו, השם רוצה שליל הסדר הזה יתחיל עם מגבים ועם בית מוצף, והוא התחיל את הסדר מהאמונה, כפי שלמד.

 

אשתו הופתעה עד מאד, כאשר ראתה כשפני בעלה נותרות שלוות ומחויכות, והוא לוקח מגב, ומתחיל לגרוף את המים החוצה תוך כדי שהוא שר, ומודה להשם בלי שום כעס והקפדות. ניסים של פורים בליל הסדר. האם זה בעלה…?! והבעל בשמחה, גורף ומנסה להבין מה מקור הבעיה. לאחר מספר דקות גילה שאחד הילדים פתח את הברז של מכונת הכביסה בזמן שאשתו ישנה, וגרם להצפה. הוא סגר את הברז ואמר לאשתו: "היום הסדר שלנו מתחיל בלגרוף את המים מהבית", ובמשך שעה ארוכה גרפו את כל המים מהבית, שמחים ורגועים. ומה היה לאחר מכן? איזה ליל סדר היה להם? לא הייתי שם, אבל התלמיד סיפר לי שלא היה לו כזה ליל סדר כל החיים. ואני מאמין לו, כי זה ברור: לפי גודל הנסיון כך גודל האור. לאחר עמידה בנסיון כזה, זה פשוט שמקבלים מתנות מיוחדות.

 

השלמות של ליל הסדר

נסביר את העומק שבדבר. האמונה היא השלמות של כל הדברים, ובעיקר של ליל הסדר, שכל המהות שלו היא לימוד האמונה והנחלת האמונה לדורות. אמנם נכון שיש חלקים רבים בליל הסדר: ההגדה, הסעודה, ההלל, השירים. אבל היסוד של הכל, הלב של הכל – זה האמונה. ליל הסדר שבו האמונה היא לפני הכל – זה ליל הסדר מושלם, האור שלו בשיא השלמות.

 

כמה עלוב הוא ליל הסדר שבו מקיימים את כל החלקים ונכשלים במבחן האמונה… אתה מספר לילדים על האמונה ומהלל את השם, תוך כדי שאתה חי בניתוק גמור מהשם. זו בדיחה. העיקר חסר מן הספר. זהו ליל סדר חסר חיות, חסר לב. כי על האמונה לא מוותרים בשום מצב! כי בלי אמונה אין כלום.

 

לכן כמעט שאין אדם שאין לו נסיון של אמונה בליל הסדר. אתה חושב שזה "שיבוש בתיכנון", אבל באמת הנסיון הזה הוא השלמות של ליל הסדר שלך. זה לא חייב להיות דבר גדול כמו איחור רציני, או בית מוצף. זה יכול להיות מריבה בין הילדים 'מי יושב היכן', תינוק בוכה, או כל דבר אחר שמצוי בכל משפחה. וכאשר יודעים שזו השלמות של ליל הסדר ומתכוננים על כך בתפילות, אפשר לזכות לעמוד בנסיון ולקבל את האור של ליל הסדר בשלמות.

 

והחכם עיניו בראשו. אחי היקר, תגיע לליל הסדר עם הרבה מאד תפילות, ואז תזכה לקבל את האור הגדול של הלילה גם בלי הנסיונות. כי הנסיונות באים כדי להשלים את האמונה, וכשתרבה בתפילות תזכה להשלים את האמונה על ידי תפילות. אבל גם בריבוי תפילה, לא מחייב שתקבל את האור של ליל הסדר בלי נסיונות, כי יש הארות נפלאות ומיוחדות שאי אפשר לקבלן אלא על ידי נסיונות, אלא שבזכות התפילות תהיה לך סייעתא דשמיא לעמוד בנסיונות ולקבל את המתנות.

 

אל תדאג, הכל מסודר

יום לפני ליל הסדר קיבל אביו של אחד מתלמידי אירוע מוחי ל"ע, ולקחו אותו לבית החולים. הבן ובני ביתו היו מבולבלים ולא ידעו מה לעשות. אם אביהם ישהה בבית החולים עם הסבא, מה יהיה עם כל הילדים וכו'? בסוף החליטו שכל המשפחה ילכו ויעבירו את ליל הסדר עם אביהם בבית החולים – יהיה איך שיהיה.

 

כשהתקרב ליל הסדר, הודיעו להם מהנהלת בית החולים שיש ארגון חסד שמארגן ליל סדר למשפחות החולים, ואין צורך להביא שום דבר, הכל מוכן ומסודר. זה הרגיע אותם מאד, והם שמחו וסמכו על זה, ולא הביאו איתם כלום.

 

הם חשבו לתומם שיגיעו למקום מסודר עם שולחן ערוך. אבל כשהגיעו בלילה לאולם ששם התקיים הסדר, חשכו עיניהם. הם הופתעו למצוא מקום קטן, עמוס בעגלות של חולים. היתה שם צפיפות נוראית. לא היה באולם מקום לזוז. כולם חיפשו מקום לשבת והיו שם צעקות ודחיפות. כולם התנפלו ולקחו את כל המנות. ולא רק שבני המשפחה לא מצאו מקום לשבת עם האב החולה, אלא גם אוכל לא מצאו. הם כבר ויתרו על האוכל, העיקר שיהיו מצות ויין, אבל התברר להם שלא נשאר להם אפילו מצות ויין לארבע כוסות.

 

המציאות הזאת היתה ההזדמנות האידאלית לאפשר ליצר הרע "לחגוג", ומיד היצר הרע התחיל "להפציץ" אותו במחשבות רעות: 'תראה מה קרה לך, בליל הסדר, שזה הלילה הכי חשוב בשנה! תראה, הילדים בצער, והאשה בלחץ' וכו'.

 

ההכנה עשתה פירות

אבל התלמיד הזה הספיק לשמוע הרבה את הדיסק 'תפסיק להתבכיין', ובעיקר זכה לשמוע שיעור הכנה לליל הסדר. בשיעור הזה שאלתי, מהיכן מתחיל ליל הסדר בפסח? ועניתי שליל הסדר לא מתחיל מ'קדש', אלא מהאמונה. כך מתחיל הסדר האמיתי: להאמין שככה השם רוצה, ושזה הטוב ביותר. לבטל את רצוננו לרצון השם, ולא להתבלבל משום תקלה או נסיון שעוברים עליו, ולקבל את זה בשמחה. ויאמר: "נכון שרציתי שליל הסדר יתחיל מ'קדש' ו'רחץ' מיד ובמהירות, אבל השם רוצה אחרת". ואז לנהוג על פי האמונה, כגון: להמתין בסבלנות, או לעזור לערוך את השולחן, וכן על זה הדרך. בכל מצב ומצב, ההתחלה היא האמונה. וכמו שאומר רבי נחמן זיע"א, שלפעמים דוקא כשהולך לאדם לא כסדר שהוא רוצה – זהו הסדר האמיתי, בבחינת "תכלית הידיעה שלא נדע".

 

התלמיד הזה החליט לקיים את מה שלמד. במקום להתבכיין, התחיל לומר תודה: "תודה לך השם, על שאין לנו מקום לעשות את ליל הסדר. תודה השם, אתה יודע מה אתה עושה. בטח הכל לטובה". כך הוא הודה והודה, ואמר לאשתו ולילדים: "היום הסדר שלנו מתחיל בלעזור לכולם למצוא מקום, לחולים ולאורחים, לעזור מה שאפשר, לסדר את השולחנות, לפנות וכו'. זה מה שהשם רוצה מאיתנו. בעצם, מה כבר קרה כאן? השם שם אותנו כאן, כדי שנעזור לחולים! תעזבו את הסדר שלנו, בואו נעזור, נגיש, נשמח את החולים. זה יהיה הסדר שלנו: שלא נאכל, אלא נעזור לחולים". ואף שראה שגם לא נשאר להם מצות ויין אמר: "ככה השם רוצה".

 

המתקת דינים מושלמת

ההודאה שלו באמת המתיקה את הדינים, ואשתו והילדים קיבלו בשמחה את דבריו, ו"נדבקו" בהתלהבות שלו, והתחילו לעזור בסידור המקום ובהגשה, עברו מחולה לחולה לעזור לו ולשמח אותו במה שאפשר. בני המשפחה שכחו מה'צרה' שלהם, והתרכזו בחסד ובנתינה. החולים, לא האריכו ב'סדר'. בגלל מצבם, הם ערכו את הסדר בזריזות ושבו למחלקות שלהם. כעת, ברוך השם, התפנה להם מקום מרווח לעשות את ליל הסדר. הם רצו לגשת ולהתחיל בעריכת הסדר, אך כאמור לא היה להם במה לערוך את הסדר, כי הם לא הביאו כלום, ולא נשאר להם כלום. בדיוק באותו רגע, בהשגחה פרטית גלויה ומופלאה, הגיע למקום באופן לא טבעי ולא מובן, יהודי ובידו שפע של אוכל, מצות ויין, ובזה הם ערכו סדר בהרחבה ובשמחה.

 

סיפר בעל המעשה, שכאלו "אורות" וכזו שמחה שהיתה להם – לו, לאשתו ולילדים – אי אפשר לתאר. הם זכו לחויה חד פעמית שנחרתה עמוק בלב הילדים ובני המשפחה. כזאת שמחה מיוחדת, כזו תחושה של גילוי אמונה, התעוררות והתרוממות רוחנית ושפע של אור, מלא באושר שאי אפשר לתאר. כל המשפחה, הילדים וכו' – כולם הודו שכזה סדר פסח, לא היה להם מעולם. כי סדר כזה מקבלים רק אחרי שעומדים בנסיון ומתחילים את הסדר באמונה, אז יש לסדר טעם אחר לגמרי.

 

וכל מי שזכה לעמוד בנסיונות בליל הסדר – החל מנסיונות קטנים, שהילדים שפכו את היין או רבו על שטויות, ועד לנסיונות מורכבים וקשים יותר – מעיד, שדוקא באותה שנה זכה לאור נפלא, הרבה יותר מבכל שנה רגילה, שבה הכל הלך לו כסדר, כי כשהסדר מתחיל מאמונה, זה הסדר הנכון. אי אפשר לזכות לאור כזה, בלי לעמוד תחילה בנסיון גדול. וככה זה בכל החיים.

 

 

את העיקרון הזה יש לזכור כל השנה. לא רק בליל הסדר. בכל ארוע, בכל סעודה, בשבת, בחגים, בשמחות, בנסיעות – הכל מתחיל מהאמונה. ובכל מקרה האדם צריך לבטל את רצונו מפני השם, ולא להתבלבל מכל נסיון או תקלה שעוברים עליו. וזה מה שהשם יתברך מבקש מאיתנו, שנעבוד אותו ונעשה את רצונו כרצונו, לפי התוכניות שלו ולא לפי התוכניות שלנו, ושנקבל את כל מה שיקרה איתנו באמונה ונעשה את שלנו בתמימות.

 

עומדים בנסיון

צריכים לקבל את כל מה שהשם עושה בשמחה גדולה, ולהגיד תודה, רק זה נקרא לקבל את הנסיון באמונה. לא רק ב'שיבושים' גשמיים בתוכניות, צריכים לקבל באמונה, אלא גם ב'שיבושים' רוחניים, כגון שאין לך שום התעוררות פנימית, או אם נפלת בנסיון הכעס – גם אז חייבים להתחזק מחדש באמונה ולומר: "ככה השם רוצה", שבמצב הזה אגיד תודה על הבעיה, ואתנהג כאילו לא קרה כלום.

 

הניסיון העיקרי באמונה, הוא בשלום בית. בדוגמאות שהבאנו לעיל, הניסיון היה מגורם חיצוני שלא בשליטת האדם, טעות מהילדים, מהנהלת בית החולים – שם לא היו הרבה בררות, אם היו כועסים ומתעצבנים, צועקים ומשתוללים, זה לא היה עוזר, ולא היו מועילים בזה כלום. אבל בניסיונות והתמודדויות מול האשה, היצר הרע יכול להכניס לאדם מחשבות, שזה כן בשליטתו והוא יכול לעמוד על שלו, להתווכח, לצעוק, "לכופף" את האשה, וכדומה. כאן עיקר מבחן האמונה, אם אדם יודע לשתוק ולוותר, ולא לעשות שום דבר בכח או על חשבון האשה. וכאשר זוכים לעמוד בניסיון כזה, אז זוכים לאור הנפלא והגדול ביותר.