הלכות תלמוד תורה

החיוב על כל יהודי

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורים, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים שחייב לפרנסם, חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". (הרמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ח)

 

תחילת דינו של אדם

אמרו חז"ל (מסכת סנהדרין ז ע"א): תחילת דינו של אדם לעתיד לבוא, על דברי תורה [על שלא עסק בתורה], שנאמר (משלי יז יד): "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן". [והיינו כי התורה נמשלה למים שנאמר: "הוֹי כל צמא לכו למים", ועל שפטר את התורה מעליו, הוא ראשית דינו. (רש"י)] וכן כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ה): "תחילת דינו של אדם על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו". ועוד אמרו (מסכת שבת לא ע"א): "בשעה שמכניסים את האדם לדין, שואלים אותו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?".

 

שלשה באים לדין

שנו חכמים (יומא לה ע"ב): עני, עשיר ורשע באים לדין. לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי וטרוד בפרנסתי, אומרים לו: וכי עני היית יותר מהלל הזקן?! שאמרו עליו על הלל הזקן שהיה חוטב עצים, ובכל יום היה מרוויח טרפעיק אחד [מטבע כמו 10 ₪], חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת בערב שבת לא הרוויח, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה לגג וישב על פתח הארובה, כדי לשמוע דברי אלוהים חיים מפי רבותיו שמעיה ואבטליון. אמרו, אותו היום ליל שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר ולמה היום אפל, שמא יום מעונן הוא? הרימו עיניהם וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו שלש אמות [מטר וחצי] גובה שלג. פרקו את השלג מעליו, רחצו וסכו אותו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו ראוי הוא זה לחלל עליו את השבת.

 

עשיר שבא לדין אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד בנכסי, אומרים לו וכי עשיר היית יותר מרבי אלעזר בן חרסום?! אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו בירושה, אלף עיירות ביבשה, ואלף ספינות בים, ובכל יום ויום היה נוטל נאד של קמח על כתפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ולא היו מכירים אותו, אמרו לו בא ועבוד עמנו. אמר להם בבקשה מכם תניחו אותי ואלך ללמוד תורה. אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחים אותך. ומימיו לא הלך ולא ראה אותם, אלא ישב ועסק בתורה כל היום וכל הלילה.

 

רשע שבא לדין אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר נאה הייתי וטרוד ביצרי הרע, אומרים לו: וכי נאה היית יותר מיוסף הצדיק?! אמרו עליו על יוסף הצדיק, בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים. בגדים שלבשה בשחרית, לא לבשה בערבית. בגדים שלבשה בערבית, לא לבשה בשחרית. אמרה לו השמע לי, אמר לה לא. אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורים, אמר לה ה' מתיר אסורים. הריני כופפת קומתך – ה' זוקף כפופים. הריני מסמאת את עיניך – ה' פוקח עיורים. נתנה לו אלף ככרי כסף, כדי שישמע לה להיות עמה, ולא רצה. נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף הצדיק מחייב את הרשעים.

 

אין לי שכל

מספר אליהו הנביא: פעם אחת הייתי עובר בדרך, ומצאני אדם אחד והיה מלעיג לי. אמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט? אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב, אומר אני לקב"ה בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים! אמרתי לו: בני, מה מלאכתך? אמר לי, צייד אני. אמרתי לו: בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגוד ממנו רשתות ותשליכהו לים ותעלה דגים מן הים? אמר לי: רבי, בזה בינה ודעה ניתנו בי מן השמים. אמרתי לו: בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, תורה שכתוב בה, "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", לא ניתנו בך בינה ודעה?! מיד היה מתאנח ומרים קולו ובוכה. אמרתי לו: בני, דע לך כי כל בני אדם שמשיבים כמוך, ממעשי ידיהם יוכיחו אותם (תנא דבי אליהו זוטא יד) . וכבר אמר דוד המלך: "תּוֹרַת ה'… מַחְכִּימַת פֶּתִי". שאפילו הפתי שאינו מבין, אם יקבע לו עת ללמוד בתורה, אט אט יפתח שכלו ויבין ויחכם, ויוכל להגיע למעלות נשגבות מאוד מאוד.

"לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא" (דברים ל יא)

אמרו במדרש (דברים רבה נצבים פרשה ח), מהו שכתוב (משלי כד ז): "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת, בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ". האויל הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותם עוסקים בתורה, הוא אומר להם, היאך אדם למד תורה תחילה? אומרים לו תחילה קורא בתורה, ואחר כך בנביאים, ואחר כך בכתובים, וכשהוא גומר את המקרא, שונה את התלמוד, ואחר כך בהלכות, ואחר כך באגדות. כיון ששומע כך, אומר בליבו אימתי אני למד כל זאת? וחוזר ויוצא מן השער. וזהו שאומר הפסוק: רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת – החכמה שהיא התורה, נראית לו כדבר רם וגבוה שלא יוכל להגיע אליו, ולכן בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ.

אמר רבי ינאי, משל למה הדבר דומה, לכיכר לחם שהיה תלוי באויר, הטיפש אומר מי יוכל להביאו, אבל הפיקח אומר וכי לא אחד תלה אותו? מביא סולם או קנה ומוריד אותו. כך, כל מי שהוא טיפש אומר, אימתי אקרא כל התורה, ומי שהוא פיקח מהו עושה? שונה פרק אחד היום, ופרק אחד למחר, עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקב"ה: לא נפלאת היא, ואם נפלאת היא – ממך [בסיבתך], סימן שאין אתה עסוק בה. 

 

טרוד בעסקים

גדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים, ומהם שואבי מים, ואף על פי כן היו עוסקים בתורה ביום ובלילה (רמב"ם פ"א ה"ט). על כן, גם איש הטרוד במלאכתו ועסקיו, חייב לקבוע לו עיתים ללמוד תורה. ואמרו במדרש, יתרו נקרא שמו 'חובב', על שם שחיבב את התורה, שכאשר בא לארץ ישראל נתנו לו דושנה [אדמה מדושנת ומשובחת] של יריחו, אמר: כל עצמי לא באתי אלא ללמוד תורה, אם עכשיו אני זורע וקוצר, אימתי אני לומד תורה?!

 

הרחמן הוא יחיינו ויזכנו ויקרבנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא

מעשה בעגלון שהיה טורח קשות לפרנסתו, ובכל יום היה מביא עמו פירות וירקות מהכפר הסמוך לעיר ומוכרם. יום אחד כשיצא לעבודתו, החלו לרדת שלגים, הדרך השתבשה ונתקעה העגלה כשהוא באמצע הדרך. כל מאמציו לחלץ את העגלה עלו בתוהו. בינתיים הגיע הלילה, בצר לו עזב את העגלה וחיפש מחסה ללון. והנה מרחוק ראה אור, היה זה בית שבו הרב עסק בתורה, קבלו הרב במאור פנים, הושיבו ליד התנור, והגיש לו מאכל ומשקה לחמם את גופו. לאחר שאכל ושתה והשיב את נפשו, פנה אל הרב בשאלה: כבוד הרב, עמל אני בזיעת אפי, מתייגע ומתייסר בקור ובחום, בגשם ובשלג – עולם הזה אין לי, איני נהנה ממנו כלל, אמור נא לי כבוד הרב, האם לפחות עולם הבא יהיה לי? אמר לו הרב: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, והלוא דברים קל וחומר, אם עולם הזה, שאתה עמל עליו כל כך להשיגו, אתה אומר שאין לך – עולם הבא, שאינך עמל עליו, מאין יהיה לך? רק אם תעמול בתורה ובמצוות, תוכל לצפות לשכר לעולם הבא. (חזון עובדיה פסח בשם קול יהודה)

 

לימוד תורה ופרנסה

יתן אל לבו תמיד שעיקר בריאת העולם ובריאת האדם, הינה לשם עסק התורה וקיום מצוותיה, ולכן לא יעשה מלאכתו עיקר ותורתו עראי, אלא יעסוק לצורך פרנסתו כפי מה שמוכרח וצריך, ושאר זמנו יעסוק בתורה, ויבטח בה' שהוא זן ומפרנס כל חי, שימציא לו פרנסתו כראוי. ואולם, כל זה במי שאינו יכול לעסוק בתורה כל היום, ונאלץ לעסוק בצרכי פרנסתו, אבל מי שיכול לעסוק בתורה במשך כל היום, אף על פי שמחמת כך יצטרך להתפרנס ממשכורת מועטת מנדיבי עם תומכי תורה כמו שמצוי בכוללים, עליו לעשות כן, ואשריו ואשרי חלקו שמקדיש את חייו ללימוד התורה, ומעלתו גדולה עשרת מונים ממי שעוסק כמה שעות ביום בעבודה כדי להתפרנס בריווח, ובפרט בזמנינו שהתמעטו הלבבות ואי אפשר לזכות בכתרה של תורה ולהיות תלמיד חכם ומורה הוראות בישראל, אם לא יעסוק בתורה יומם ולילה. וכבר הבטיחו חז"ל (אבות ד ט) שכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. ונאמר (איוב ח ז): "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד". והבוטח בה' חסד יסובבנו. (שו"ת יביע אומר חלק ז יורה דעה סימן יז) 

 

הלומד תורה מעוני

אמרו חכמים (אבות פ"ד מ"ט): "כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני". על כן, מי שמצבו דחוק ובכל זאת מתאמץ ושוקד על התורה, ומסתפק במועט, סופו שיזכה ללמוד מתוך הרחבה. [וכמו שראינו אצל מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א שהיה מסתפק במועט שבמועט, וכשהתחתן אפילו כלי מטבח חסרו להם, ובמקום ארון היו תולים שקיות על מסמרים בקיר, ובכל זאת לא בטל מלימודו והמשיך לשקוד על התורה יומם ולילה בעידודה של רעיתו הרבנית ע"ה. זכה ברוך ה' ברבות השנים לקיים את התורה מעושר]. לעומת זאת אדם שהתברך בהרווחה כלכלית, ובכל זאת הוא טרוד עוד ועוד בצבירת ממון, ובתוספת שעות עבודה, ומתבטל מלימודו לשם כך, סופו שיגיע למצב דחוק שיצטרך לעמול קשות לפרנסתו, ולא יהיה לו פנאי ללימוד. (רמב"ם ת"ת פ"ג הי"ג)

 

ועיין במדרש שיר השירים רבה על הפסוק "האלף לך שלמה, ומאתיים לנוטרים את פריו", רבי חייא אמר: העושה בצער נוטל אלף, שלא בצער נוטל מאתים בשכרו. ממי אתה למד, משבט יששכר ומשבט נפתלי. שבט נפתלי על ידי שהיו עוסקים ולומדים תורה בצער, נטלו שכר אלף, שנאמר (דברי הימים א יב לה): ומנפתלי שרים אלף, אבל שבט יששכר על ידי שהיו לומדים תורה שלא בצער, שהרי זבולון היה דואג לכל מחסורם, נטלו שכר מאתים, שנאמר (שם לג): ראשיהם מאתים.

 

יששכר וזבולון

מי שלא זכה לעסוק בתורה כל היום וטרוד בעסקיו, לפחות יתמוך בישיבות ומוסדות תורה, או יחזיק בתלמיד חכם השוקד על לימודו, ובזה יהיה שותף בזכות לימוד התורה. כמו שמצאנו ביששכר וזבולון, שהיה זבולון מביא סחורה באניות ומוכרם, ונותן ליששכר כל צרכו, כדי שיעסוק בתורה. ומכל מקום אף המחזיק בידי החכם, לא יתבטל לגמרי מלימוד התורה, אלא יקבע זמן ללמוד הלכה, כדי שידע לקיים את המצוות כראוי, שאם לא ילמד, היאך יקיים. (ה"ע ח שמ)

 

שכרו של המהנה תלמידי חכמים

אמרו חז"ל (סנהדרין קב ע"ב): אחאב הרשע – וותרן בממונו היה,

ומתוך שהיה מהנה תלמידי חכמים מנכסיו – כיפרו לו מחצה מעוונותיו.

 

עד מתי?

ועד אימתי חייב אדם ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר (דברים ד ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך". וכל זמן שלא יעסוק בתורה, הוא שוכח. (רמב"ם פרק א הלכה י)

סגולה להצלחה ושמירה

הרבה אנשים מחפשים סגולות להצלחה בעניינים שונים. הא לך סגולה מפי בורא העולם בכבודו ובעצמו, שהעושה כן יצליח בכל דרכיו וענייניו, ולא יפחד משום דבר, כי ה' עמו בכל מקום, כפי שהבטיח הקב"ה לנביא יהושע (א ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". וכן נאמר בתהלים (א ב): "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ".

 

שמירה מיוחדת ללומדי תורה

אמר רבי אלעזר: כל העוסק בתורה ושפתותיו רוחשות תורה, הקב"ה מגן עליו, והשכינה פורשת עליו כנפיה, שנאמר: "ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כסיתיך". ולא עוד אלא שהוא מקיים את העולם, והקב"ה שמח עמו כיום שנטע שמים וארץ. (זוהר הקדוש פרשת צו לה ע"א)

 

סגולה לרפואה

אמר רבי יהושע בן לוי: החש בראשו – יעסוק בתורה, שנאמר: כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ. החש בגרונו – יעסוק בתורה, שנאמר: וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. החש במעיו – יעסוק בתורה, שנאמר: רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ. החש בעצמותיו – יעסוק בתורה, שנאמר: וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. החש בכל גופו – יעסוק בתורה, שנאמר: וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא. אמר רב יהודה: בא וראה, שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, אדם נותן סם לחברו – לזה מועיל הסם, ולזה יכול להזיק. אבל הקב"ה אינו כן, נתן תורה לישראל – סם חיים לכל גופו, שנאמר: "וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (עירובין נד ע"א). ואמר חזקיה, דברי תורה רפואה ללב, שנאמר: פקודי ה' ישרים משמחי לב. וקילורין הם לעינים, שנאמר: מצות ה' ברה מאירת עינים. (ילקוט שמעוני פרשת שמיני תקכח)

 

לימוד התורה מגן ומציל

אמר רבי יאשיה: כל המרפה [לשון רפיון] עצמו מדברי תורה – אין בו כוח לעמוד ביום צרה, שנאמר (משל כד י): "הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה" (מסכת ברכות סג ע"א).  ופירש רש"י: התרפית – מן התורה, ביום צרה צר כחכה – מלאכי השרת לא יהיו מאמצים את כוחך. וכבר אמרו חז"ל: לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו מלאכי השרת מאמצים את כוחו, ולא יהיו לו צרים מלמעלה. (שלה)

 

על ידי התורה זוכים לתחיית המתים

על הפסוק (ישעיה כו יט): "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל", דרשו חז"ל (מסכת כתובות קיא ע"ב): כל המשתמש באור של תורה, דהיינו שעוסק בתורה – אור תורה מחייהו, אבל כל שאין משתמש באור של תורה – אין אור תורה מחייהו. ועמי הארץ שלא זכו לעסוק בתורה, באיזו זכות יקומו בתחיית המתים? אמר רבי אלעזר: נאמר בתורה (דברים ד ד): "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" – וכי אפשר להידבק בשכינה, והלא כתוב (שם): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא"?! אלא כל המהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה, ובזה שנדבק בשכינה ויש לו חלק בלימוד התורה, יזכה לקום בתחיית המתים, כפי שנאמר בהמשך הפסוק: "חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".

 

"חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי יד א)

אמרו חז"ל בגמרא (מסכת ברכות יז ע"א): גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר (ישעיה לב ט): "נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי, בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי". ואולם, כיון שפטורות הן מלימוד התורה, כיצד תזכינה אף הן באור התורה שיקימן לתחיית המתים? אלא, בזה ששולחות את בניהן ובעליהן לעסוק בתורה, וממתינות לבעליהן בסבלנות עד שיחזרו מבית המדרש, בזה נעשות הן שותפות בלימוד התורה, ואור תורה מחייה אותן. על כן, על כל אשה לדרבן את בעלה לקבוע עיתים לתורה בכל יום, ובזה יהיה לה חלק ושכר בלימוד תורתו. (שלמי תודה לרבי שלמה דאנה מרבני תוניס לפני כ-130 שנה)

 

"אינני רוצה לצער את הקב"ה"

"שמי גולן ואני עוד מעט בן 18. רציתי לספר לכם על ניסיון עצום שעמדתי בו, ושגרם לי לאהוב את הבורא ואת תורתו בצורה אדירה שקשה לי להגדיר אותה במילים.

לפני כשנתיים שכנעו אותי שני חברים לבוא לשמוע שיעור תורה. זה לקח להם זמן רב, כי אני בן למשפחה חילונית רחוקה לחלוטין מתורה ומצוות. הורי היו אנשים אמידים מאוד, ואנחנו, הורי ואחי הקטן, מתגוררים באחת השכונות היוקרתיות בירושלים. משפחתי עונה בגדול על התואר "שני ילדים וכלב".

הייתי רחוק כל-כך מתורה, שכאשר נכנסתי לבית-הכנסת בפעם הראשונה בחיי, רציתי מיד לברוח. הרבנים, הכיפות, ארון הקודש, הספרים, האווירה, הכל דמה בעיני למקום שאין לי קשר אליו, וכאילו שתי ידיים ענקיות דחפו אותי החוצה. חברי הושיבו אותי בכח, תקעו לי כיפת קרטון על הראש, ואז לראשונה בחיי שמעתי שיעור תורה. למחרת, מסקרנות, באתי שוב ושוב, עד שליבי נפתח לדברי תורה והלכה. מובן שהסתרתי מהורי שאני לומד תורה, משום שהם ממש אנטי, ומדברים לא יפה על הדת.

לא מזמן אבא שלי תפס אותי "על חם". הוא עבר במכוניתו בכביש הסמוך לבית הכנסת, וקלט בעיניו שאני נכנס לשם עם כיפה על ראשי. אני לא הבחנתי בו. למחרת בערב, כשעמדתי לצאת שוב, אבא פנה אלי רגוע ושליו וביקש לשוחח איתי. פניו היו רציניות מתמיד, וחששתי שמא הוא שמע משהו על תחילת החזרה בתשובה שלי. אכן כן. הוא סיפר לי שאמש הוא ראה אותי נכנס לבית הכנסת וחקר אותי. סיפרתי לו את האמת, שאני אוהב ללמוד תורה, ושיש בה דברים אמיתיים, ושלמדתי להתפלל.

אבא שתק, וראיתי שהוא פגוע או מבוהל, וכמובן מאוד לא מרוצה. ואז אבא אמר לי בשיא הנעימות והחביבות, בקור רוח, את המילים: "גולן, אני ואמא אוהבים אותך, ולא רוצים לאבד אותך. אנחנו בפירוש לא רוצים שתחזור בתשובה. ואני מציע לך הצעה שבוודאי תשמח אותך. לא מזמן עשית רשיון נהיגה, החלטנו אמא ואני לקנות לך מכונית חדשה, הכי טובה שיש, אבל בתנאי אחד, אתה מפסיק את הקשר שלך עם הדתיים והלימוד שלהם. אנחנו יודעים שמכונית תשמח אותך, וכשם שאנו רוצים לשמח אותך, אנא תשמח אותנו, ותפסיק ללמוד שם".

הרגשתי באותן דקות שאני נקרע לגזרים. כמו רעם ביום בהיר. אני אוהב מאוד את הורי ומכבד אותם, אבל אני אוהב את התורה ומאמין בקב"ה. אינני רוצה לצער את הורי, אבל לא רוצה לצער את הקב"ה. מה עושים? ואני בהחלט מעוניין במכונית חדשה. אינני אחד כזה שמתנזר מתענוגי העולם הזה, אבל איך אפשר בלי שיעור תורה? כמה קשה. אבל היצר הרע גם הוא לא הרפה. מכונית חדשה? איזו מתנה. אולי אעשה הפוגה קצרה משיעורי התורה. לא נורא. "גולן", אבא היה תקיף, "תחליט עכשיו, מכונית חדשה או שיעור תורה".

עצמתי את העיניים חזק חזק כדי לעצור את הדמעות, לחצתי על החזה כדי שהלב לא יפרוץ משם. רציתי לבכות, להניח את הראש על הכתף של אבא וללחוש לו: "אבא, התורה היא גם שלנו, יש בורא בשמים. גם אתה הבן שלו. אנא רחם עלי ותן לי ללכת על פי שכלי ורגשותי. פניתי להשם יתברך וצעקתי בשקט מתוך ראותיי: "אבא שבשמים, תן לי אומץ לענות לאבא".

ואז פקחתי את עיני והודעתי לאבא: "אני מצטער. אני אוהב אתכם, אני רוצה מאוד מכונית חדשה, אבל אני לא מוותר על שיעור תורה ואמונה בה'. אנא תבין אותי".

חשתי רוגע עצום ושמחה פנימית רקדה בתוכי לאין שיעור. אבא הורה לי לצאת. נכנסתי אחר כך לשיעור גמרא והרגשתי אור עצום בלב ובשכל. הבנתי כל מילה, הקשיתי קושיות, שמחה אינסופית מילאה את ליבי. עמדתי בניסיון, וידיו של הבורא ליטפו את פני.

אחרי חצות נכנסתי הביתה, וחששתי מהנורא מכל. מצעקות, מבכיות, מהאשמות. וכאן קיבלתי הפתעה. הורי ישבו בסלון, קמו, נישקו וחיבקו אותי, ואמרו לי במפורש: "גולן, אם זו הדרך שבחרת, שתצליח".

ומה לגבי המכונית החדשה? מי צריך מכונית חדשה, אם הדרך שאני נוסע בה מקובלת על הורי, ומשמחת את מלך מלכי המלכים? (מכתב מגולן בעל המעשה. במה מדליקין)

 

התורה מכפרת עוונות

אמר רב הונא, אם נכשל אדם בעבירה שחייב עליה מיתה [כגון אכילה בכיפור, אכילת חמץ בפסח, חילול שבת, אי שמירת טהרה וכו'], מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרוא דף אחד בתורה, יקרא שני דפים. ואם היה רגיל לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים (ויקרא רבה כה א). ועוד אמרו (מנחות קי ע"א): כל העוסק בתורה, אינו צריך לא קרבן עולה, ולא חטאת, ולא מנחה, ולא אשם שיכפרו לו על עוונותיו, אלא התורה מכפרת. [וכמובן בתנאי שחזר בתשובה על מעשיו ולא ישוב עוד לכסלה.] ומעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך בירושלים ורבי יהושע תלמידו היה מהלך אחריו, וראו את בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע, אוי לנו על בית המקדש שהוא חרב, שבו היו מתכפרים עוונותינו. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: בני, אל ירע בעיניך, יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה, והיא תלמוד תורה וגמילות חסדים, שנאמר (הושע ו ו): "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים [תורה] מֵעֹלוֹת".

 

השבים בתשובה ועוסקים בתורה המכפרת על כל העוונות, חייבים להאמין באמונה שלימה שהקב"ה מוחל וסולח לכל השבים אליו. וצריכים להודות לו יתברך על שזיכה אותם לעמוד על האמת, ונתן להם לב טהור ומבין לשוב אליו. ולא יעבדוהו בעצבות בגלל עוונותיהם שעשו בעבר, שכבר כתב רבנו חיים ויטאל (שערי קדושה עמוד כד): דע כי העצבות גורמת מניעת עבודת ה' וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גירוי הסתת היצר הרע אפילו לצדיק. וכשעובד את ה' בעיצבון, דומה לעבד העובד את רבו בפנים עצבות וזועפות, ועל ידי כך הקב"ה ושכינתו מסתלקים מעליו, אבל להיפך, בהיותו עובד את ה' בשמחה, מוסיפה לו השמחה חשק רב ואהבה להידבק בו יתברך. (חזו"ע ימים נוראים ריח)

 

התורה מונעת הפרעות ובזבוזי זמן

אמרו חכמים (אבות פ"ג מ"ה): "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". והיינו, שאף שיש עול ועמל שהם דרך העולם, כגון: תשלום מיסים, המתנה בתור בבנק וכדומה, בכל זאת אם אדם מקבל עליו באמת עול תורה ומנצל את זמנו לתורה, הקב"ה מונע ממנו כל מיני הפרעות וביטולים, כדי שיוכל להרבות בלימוד התורה בישוב הדעת כרצונו. וכן אמרו באבות דרבי נתן (פ"ט מ"ב): "כל השוקד עצמו על דברי תורה, מוסרים לו שקדנים כנגדו, וכל הבוטל מדברי תורה, מוסרים לו בטלנים כנגדו".

 

התורה מטהרת המחשבה

כתב הרמב"ם (איסורי ביאה פכ"א הי"ט, ופכ"ב הכ"א): לעולם יתרחק אדם מן השחוק והשכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמים גדולים לאדם לחטוא. ואם בא לו הרהור רע, יסיח את לבו מדברי הבאי לדברי תורה, שהיא "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן". ולעולם יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת על האדם אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר (משלי ה יט): "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד".

 

התורה מסלקת הרהורים ופחדים

רבי שמעון בר יוחאי אומר: כל הנותן דברי תורה על לבו, מעבירים ממנו הרהורי עבירה, הרהורי חרב, הרהורי מלכות, הרהורי שטות, הרהורי יצר הרע, הרהורי זנות, הרהורי אשה רעה, הרהורי עבודה זרה, הרהורי עול בשר ודם, הרהורי דברים בטלים. (תנא דבי אליהו זוטא אות טז)

 

"אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן"

אמר רבי שמואל בר נחמני: מה ביאור הפסוק (משלי ה יט): "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד". למה נמשלו דברי תורה לאילת? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבים על לומדיהם כל שעה ושעה כשעה ראשונה. ויעלת חן – שמעלה חן על לומדיה. דדיה ירווך בכל עת – למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהם, מוצא בהם טעם. באהבתה תשגה תמיד – שמרוב אהבתו לתורה, הוא 'חולה' על התורה "כי חולת אהבה אני", ולא שם לב לעניינים אחרים, כגון רבי אלעזר בן פדת שהיה עוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי, ומאהבתו לתורה שכח את בגדו מונח בשוק העליון. ופעם בא אדם לקחת את בגדו, ומצא נחש שהיה שומר על הבגד שלא יגנבוהו. (עירובין נד ע"ב ורבנו חננאל שם)

 

התורה מעלה חן על לומדיה

אמרו חז"ל (עירובין נד ע"ב): "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן", שמעלה חן על לומדיה, ובאר רש"י: שהכל מנשאים ומגדלים את העוסק בתורה, ותורתו נותנת לו חן.

רבנו יוסף חיים זצ"ל ממתיק את הענין במשל לעשיר נכבד שהיה מתמחה מאוד בערכם של היהלומים, כל יהלום ידע את שוויו המדויק, ועל כן הסוחרים הגדולים היו משחרים לפתחו, לקבל חוות דעתו, כי ידעו שבקי הוא היטב ועושה מלאכתו נאמנה. לימים קנתה אשתו טבעת זהב משובצת ביהלומים, ובאה לבעלה ושאלה אותו: כמה לדעתך הטבעת שווה? אמר לה, 500$. אמרה לו, אבל המוכר רוצה עליה 1000$. אמר לה, לא כדאי, זה יקר מדי, לכל היותר 700$. לאחר שבוע ימים ענדה את הטבעת על אצבעה, ובאה אליו שוב, ושאלה אותו: כמה לדעתך הטבעת שווה? התפעל העשיר מהטבעת ואמר לה, לדעתי שווה לשלם עליה 1000$. אמרה לו: אבל לפני שבוע אמרת לי שהיא שווה 500$ או לכל היותר 700$?! אמר לה: לא יתכן שטעיתי כל כך, זו בודאי טבעת אחרת. אמרה לו, אני אסביר לך: לפני שבוע הראיתי לך את הטבעת סתם בידך, אבל עכשיו אני מראה לך את הטבעת כשהיא עלי, על האצבע שלי, ומאהבתך אלי – מהחן שלי, זה משפיע על הטבעת, ולכן נראה לך שהטבעת שווה הרבה יותר.

והנמשל: התורה נוסכת חן על האדם. אותו אדם עצמו – כאשר הוא מנותק מן התורה, אין לו חן מיוחד, ויתכן שיעריכוהו לא כערכו האמיתי, אבל כאשר מחובר הוא לתורה, ערכו עולה פי כמה וכמה, התורה שופכת עליו חן מיוחד, והכל מנשאים ומגדלים אותו. וכבר אמרה תורה (משלי ח יז): "אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב", כל מי שאוהבני, אני אוהבת אותו. כי "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז יט), שלפי פנים ולב שאתה נותן לתורה, כך התורה עוזרת לך מנגד. (יבמות קיז ע"א) 

 

יסוד גדול

עיקר גדול מיסודות האמונה, שאין העולם עומד אלא על לימוד התורה. וכן אמרו בגמרא (נדרים לב ע"א): גדולה תורה, שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", דהיינו אם לא התורה שבעבורה כרת ה' אתנו את הברית, כמו שנאמר "יום אשר כרת ה' אתך ברית בחורב" [הר סיני], אזי חוקות שמים וארץ לא שמתי. (הליכות עולם ח"ח עמוד שנד)

 

תלמוד תורה כנגד כולם

מצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, כמו שאמרו (מסכת פאה פ"א מ"א): "ותלמוד תורה כנגד כולם". וכן אמר שלמה המלך (משלי ח יא): "כי טובה חכמה מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה", 'כל חפצים' – לרבות אפילו חפצי שמים. ואמרו חז"ל: "כל מצוותיה של תורה, אינן שוות למילה אחת של תורה". (ירושלמי פאה שם, שנות אליהו לגר"א. שנד)

 

"העוסקים בתורה, מעלתם גדולה יותר מהנביאים". (זוהר הקדוש פרשת צו דף לה ע"א)

 

תורה לשמה

כל העוסק בתורה לשמה, הרי הוא מגן על כל העולם כולו בתורתו, ומקרב את הגאולה, ושכרו רב ועצום מאוד אצל הקב"ה. וכן אמר רבי מאיר במסכת אבות (פרק ו משנה א) "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה". (שס)

 

אמרו חכמים, שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, או בשביל שאקרא 'רבי', או בשביל שאקבל שכר בעולם הבא? תלמוד לומר, "לאהבה את ה'" – כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבת ה'. וכן אמרו חז"ל (מסכת עבודה זרה יט ע"א): "אשרי איש ירא את ה', במצוותיו חפץ מאוד" – במצוותיו חפץ ולא בשכר מצוותיו. (הרמב"ם פרק י מהלכות תשובה הלכה ד)

 

במצוותיו חפץ ולא בשכר מצוותיו

אמרו במשנה (אבות פ"א מ"ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס". ויש לשאול, מה החיסרון בזה שאדם מקיים מצוות כדי לקבל שכר? הרי בנוהג שבעולם, כל עבד או משרת שעובד לאדונו, מקבל משכורת חודשית עבור עבודתו, אם כן מדוע בקיום המצוות לא יהיה כך?

אלא משלו בזה משל, למושל עיר נכבד ונעים הליכות, מאיר פנים לכל אחד ומחבב את בני עירו מאוד, ועושה לילות כימים למעלה מחובתו כדי לעשות רצונם ולשמחם. ביום מן הימים, חש המושל צורך לפוש מעט מכל ריצותיו ועיסוקיו, על כן נסע לבית מלון לשבוע ימים. בראות בעל המלון שמושל העיר הגיע אליו, ציוה על המלצרים שישרתוהו על הצד הטוב ביותר, וימלאו כל בקשותיו. הגישו לפניו מהמאכלים המשובחים ביותר, מינים ממינים שונים, כיד ה' הטובה עליהם. לאחר שבוע ימים פנה המושל אל בעל המלון ברוב תודות, ושילם בשמחה את כל החשבון הגדול. לשנה הבאה שוב רצה המושל לצאת לנופש, והפעם בחר לו מלון אחר. בראות בעל המלון שהמושל בחר דוקא את מלונו, כיבדו בכבוד גדול וציוה על המלצרים שישרתוהו ויאכילוהו וישקוהו במטעמים חשובים עד בלי די. לאחר שבוע ימים שאכל ושבע ודשן, ניגש אל בעל המלון והודה לו מאוד, ובא לשלם את מלוא התשלום. אולם בעל המלון עמד בתוקף על כך, שאינו מוכן לקבל ממנו כל תשלום! "הלוא לזכות ולעונג הוא לי לשרת את אדוני המושל, וחלילה לי לקחת כסף עבור זה, תודה למושל שהואיל בטובו לבוא אל מלוני, הלוא כבוד ופרסום הוא לי, שהמושל הנכבד בחר דוקא את מלוני". כשראה כן המושל, חש את גודל אהבתו והערכתו של בעל המלון כלפיו, וביקש ממנו את כתובת מגוריו. מאז, בכל חג או שמחה שהיתה בבית בעל המלון, כחתונת בניו ובנותיו, היה שולח לו המושל מתנות יקרות ערך מאוד, שעולים עשרת מונים ממה שהיה אמור לשלם על האוכל והשרות שבבית המלון. נמצא אפוא, מי הרוויח יותר? בעל המלון הראשון או השני? בודאי שהשני, כי אמנם הראשון קיבל את כספו המגיע לו בסוף האירוח, אבל השני קיבל פי כמה וכמה יותר.

והנמשל, אדם שעושה מצוות במטרה לקבל שכר, יקבל כפי שכרו המגיע לו בלבד עבור המצוה, אבל אדם שעושה שלא על מנת לקבל שכר, אלא מאהבתו לבורא יתברך, שמרגיש זכות ועונג לקיים את רצונו, מקבל הרבה הרבה יותר, כי המלך חפץ בו ואוהבו אהבה יתירה.

 

שלא לשמה

כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר בעולם הבא, או כדי שלא תבוא עליו פורענות, הרי זה עוסק שלא לשמה, ואמרו חכמים (פסחים נ ע"ב): לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. לפיכך כשמלמדים את הקטנים ואת כלל עמי הארץ, מלמדים אותם לעבוד את ה' מיראה, וכדי לקבל שכר בעולם הבא, עד שתרבה ותגדל דעתם ויתחכמו חכמה יתירה, ואז מגלים להם סוד זה לעבוד את ה' מאהבה (הרמב"ם הלכות תשובה פ"י ה"ה). לפיכך אל ימנע אדם את עצמו מלעסוק בתורה, אפילו אם כוונתו ללמוד כדי שיקראוהו רבי או למטרת עושר וכבוד או להצליח במבחן, כיון שסופו להגיע ללימוד תורה לשמה. (שסב)

 

הלומד תורה שלא על מנת לקיים את המצוות, אלא כדי לקנטר את חבריו, עוונו חמור מאוד, עד שאמרו עליו חז"ל (ברכות יז ע"א): נוח לו שלא נברא. ובירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) אמרו: נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, ולא יצא לאוויר העולם. (שסב. ענף עץ אבות נ)

 

כתר תורה

בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות. כתר כהונה, זכה בו אהרון הכהן וזרעו אחריו, ואפילו נותן אדם כל כסף וזהב שבעולם אין נותנים לו, שנאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו". כתר מלכות, זכה בו דוד המלך וזרעו אחריו, ואפילו נותן אדם כל כסף וזהב שבעולם אין נותנים לו, שנאמר: "ודוד עבדי נשיא להם עד עולם". כתר תורה, הרי הוא מונח עומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, שנאמר: "לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב". שמא תאמר: אותם כתרים גדולים הם יותר מכתר תורה? הרי נאמר (משלי ח טו): "בי מלכים ימלוכו", [התורה אומרת, בי – על יָדִי, תתקיים מלכותם אם יתנהגו כמשפט התורה], הא למדת שכתר תורה גדול מכולם. אמרו חז"ל (הוריות יג ע"א): אפילו ממזר תלמיד חכם, קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר יקרה היא 'מפנינים', מכהן גדול שנכנס 'לפני ולפנים'. (ילקוט שמעוני ישעיה תפ. רמב"ם תלמוד תורה פ"ג הל' א, ב)

 

הקב"ה אוהב תלמידי חכמים ביותר

תנא דבי אליהו (רבה כו): כשם שהקב"ה, יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואוהב תלמידי חכמים ביותר, כך יהיה אדם אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואוהב את תלמידי החכמים ביותר. ואמרו בגמרא (מכות כד ע"א): "ואת יראי ה' יכבד", זה יהושפט מלך יהודה, שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו 'רבי רבי, מרי מרי'.

 

אפילו לילה אחד

אף על פי שמצות תלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה, מכל מקום אין אדם לומד את רוב חכמתו אלא בלילה. וכך אמרו חכמים: אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה. וכן אמרו חכמים (עבודה זרה ג ע"ב): "כל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום" [שהקב"ה נותן לו חן בעיני הבריות], שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה שירה עמי" – כיון שבלילה שירה עמי [שירה זו התורה, כמו שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת], אז ביום יצוה ה' חסדו. לפיכך הרוצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר מאוד בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן באכילה ושתיה, בשינה ושיחה וכיוצא בהם, אלא בתלמוד תורה וחכמה. (רמב"ם פרק ג הלכה יג)

 

למוד כפי כוחך

"רבי טרפון אומר, לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה" (אבות פ"ב מט"ז). ואמר רבי אליעזר: "פקודי ה' ישרים", אימתי הם ישרים? כשאדם מיישרן על עצמו [לומד כפי המתאים עבורו]. ללמדך, שלא יאמר היאך אני יכול ללמוד משניות נזיקים שלשים פרקים, כלים שלשים פרקים, הלוא אין עליך לגמור את המלאכה, אלא למוד כפי כוחך. (משנת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי פרשה יג)

 

"שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תהלים פרק קיט פסוק קסב)

משל לאדם שהיה מהלך במדבר, ופתאום מצא ערימה גדולה של אבנים טובות ומרגליות, אך לצערו הרב לא היו עמו כלים כדי להעמיס בתוכם את האוצר הגדול. בלית ברירה נתן רק בכיסי בגדיו מה שיכל לשאת עמו ולא יותר. בהגיעו לביתו סיפר לאשתו ולבניו על המציאה הגדולה שמצא, הניח את המרגליות על השלחן, וכולם קרנו מאושר. אך למרבה הפלא, רואה אשתו שאין שמחתו שלימה. ותשאלהו לאמר, למה לא תשמח, הלוא זכינו להתעשר עושר גדול בקלות כל כך? אמר לה, הן אמת שהתעשרנו עושר גדול, אבל אלפי אבנים טובות נשארו שם, שלא יכולתי לשאתם.

והנמשל, אומר דוד המלך, אמנם אני שמח מאוד שזכיתי ללמוד תורה, לחדש חידושים נפלאים, מזהב ומפז נחמדים, ומדבש ונופת צופים מתוקים, אך עדין אין שמחתי שלימה כל כך, כי התורה "ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים", אין לה סוף, וישנם עוד הרבה חידושים שלא למדתי. אם כן אני שש על אמרתך – תורתך, אבל שמחתי כאדם שמוצא שלל רב, שיש לו עוד הרבה הרבה לקחת ואינו יכול. 

 

איך אזכה להיות גדול בתורה

מי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו כראוי, ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. שמא תאמר 'עד שאקבץ ממון, ואחר כך אחזור ואקרא'. או 'עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא', אם תעלה מחשבה זו על לבך, אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. (רמב"ם פ"ג הלכה ו, ז)

 

כתב הרמב"ם (פי"ג משמיטה ויובל הי"ב): "ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם כל שבטי ישראל? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות לרבים דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכים מלחמה כשאר ישראל, ולא זוכים לעצמם בכח גופם, אלא הם חיל ה' יתברך. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו והבינו מדעו, להבדל לעמוד לפני ה' ולשרתו, לדעת את ה' ולהבין ולהורות בתורת ה', והלך ישר כמו שעשהו ה', ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכהו בעולם הזה בדבר שיספיק לו פרנסתו, כמו שיזכה לכהנים הלויים. וכן אמר דוד המלך, ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי". עד כאן לשונו הזהב.

 

"חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להיות הולך וגדל"

עד איזה גיל אפשר להתחיל ללמוד ולצמוח לתלמיד חכם? כותב החזון איש (אמונה ובטחון פרק ג אות כו): מן המורגלות לחשוב, כי אמנם ישנה חובה רבת הערך לייסד ישיבות לְגַדֵּל בנים לתורה, וליצור תלמידי חכמים. אבל כדי למלאות חובה זו ניגשים למצוא את הנפשות הראויות – גיל ידוע לתלמיד בצעירוּת מוחלטת, אך זה שכבר נתבגר ובא בשנים ולא למד בילדותו, כבר נפסל בעיני האדם מלהיות תלמיד, וכבר נדמה להם המבוגר הזה לבלתי ראוי לחכמה בהחלט. גם המבוגר בעצמו אינו רואה חובה לנפשו להכנס לבית המדרש לבקש תורה. מכיר הוא חובה לקביעות עיתים לתורה, ללמוד במה שיודע כבר, אבל חובת עלייה הגדולה והרמה, רחוקה ממנו, והוא נרדם ביאוש נושן. אך יש לדעת, כי אין זה על פי התורה, כי חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל. ואם אמנם הלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק, אבל לגודל יקרת החכמה ורוב ערכה, גם דיו החכמה על נייר מחוק, אין ערוך אליה ואין מספר לעוצם שוויה. ע"כ.

 

ענווה. מיעוט עסקים

כתוב בתורה (דברים ל יב): "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא", ודרשו חז"ל: לא בשמים היא – לא בגסי הרוח היא מצויה. ולא בהולכים לסחורה מעבר לים היא. לפיכך אמרו חכמים: "לא כל המרבה בסחורה – מחכים". וציוו חכמים (אבות פ"ד מ"י): "הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה". (רמב"ם פ"ג הלכה ח)

 

דברי תורה נמשלו כמים, שנאמר "הוֹי כל צמא לכו למים", לומר לך מה מים אינם מתכנסים במקום מדרון אלא זוחלים מעליו ומתקבצים במקומם, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח, ולא בלב כל גבה לב, אלא בשפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו. ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה לאכול, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה. (רמב"ם פ"ג הלכה ט)

 

זה לא הולך ביחד

אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהם, ומצַעֵר גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז: "זאת התורה, אדם כי ימות באהל" – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים. וכבר אמר שלמה בחכמתו (קהלת פרק ד פסוק ט): "אף חכמתי עמדה לי", תורה שלמדתי באף [בחוזק ואומץ, אע"פ שהיה קשה לי], היא שעמדה לי. (רמב"ם פ"ג הלכה יב)

 

על התורה נאמר (איוב כח יג): "לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ, וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים", ובארו במדרש תנחומא (נח סימן ג), מה זה "לא תמָצא בארץ החיים", וכי תמָצא התורה בארץ המתים? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש חיי העולם הזה, תאווה, וכבוד, וגדולה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל", שממית עצמו עליה.

 

כך היא דרכה של תורה

אמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ו משנה ד): "כָּךְ הִיא דַרְכָּה שֶׁל תּוֹרָה: פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בַּמְּשׁוּרָה [לפי מידה] תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא". ויש להבין, וכי רק כך קונים תורה?! הלא אם בורא עולם נתן לאדם שפע ומזון טוב, ויש ביכולתו לאכול כל יום יותר מפת במלח, ויותר ממים במשורה, וכן יש ביכולתו לישון על מטה טובה ולא על הארץ, האם במצב כזה אינו יכול לזכות לדרכה של תורה? האם כך הם פני הדברים שכדי לזכות לדרכה של תורה, יצטרך האדם שלא לאכול כל יום אלא רק פת במלח, ומים לפי מדה, ולישון על הארץ?

בודאי שאין זו כוונת המשנה, כי אדם שנתן לו בורא עולם שפע טובה וברכה, אדרבה ישתמש בהם כדי ללמוד תורה יותר ויותר, ויכוון שאוכל טוב וישן טוב כדי לעשות רצון ה' בחשק ובשמחה. אך נקודת המוצא כאן היא: האם גם במצב שבורא עולם לא היה נותן לך את כל השפע הזה, גם אז היית נשאר לעסוק בתורה? או שאז כבר היית עוזב את התורה ויוצא למסחר ולעסקים, כי חסרות לך ההנאות הללו? זו נקודת המבחן של האדם! אם עתה הוא עוסק בתורה רק בגלל שיש לו את כל משאלות לבו ואת כל צרכיו, אבל אם יגיע יום שלא יושלמו לו כל צרכיו והנאותיו, הוא לא ימשיך לעסוק בתורה – הוא לא יזכה לתורה בדרך זו. אבל אם עתה הוא עוסק בתורה, ובדעתו כי גם אם יגיע לקשיי פרנסה וכיוצא ולא יוכל לחיות כהרגליו, עדיין הוא יעסוק בתורה ולא יעזבה, כך באמת בדרך זו יוכל לזכות לתורה.

נקודה זו מדויקת בלשון התנא שכתב לשון עתיד ולא לשון הווה: פת במלח 'תאכל', ומים במשורה 'תשתה', ועל הארץ 'תישן', ולא אמר פת במלח 'אתה אוכל', ומים במשורה 'אתה שותה', ועל הארץ 'אתה ישן', ואילו בתורה כתב: "ובתורה אתה עמל", ללמדך שלא מן ההכרח שעכשיו בפועל צריך אתה לאכול כך ולישון כך, אלא אף שכרגע חננך ה' בשפע טוב, אל תחשוב שרק במצב הזה אתה עוסק בתורה, אלא גם אם חס ושלום יגיע יום ולא יהיה לך שפע כמו שיש לך עכשיו, גם אז תשב ותעסוק בתורה כמו במצב העכשווי. כך באמת בהבנה אמיתית כזו ובדרך זו, אפשר לזכות לדרכה של תורה.

 

נמנום באמצע הלימוד

אין ישנים בבית המדרש. וכל המתנמנם בבית המדרש בעת לימודו, תורתו נעשית קרעים קרעים, וכן אמר שלמה בחכמתו: "וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה". (רמב"ם פ"ד הלכה ט)

 

דיבורים בטלים

אמרו חכמים (אבות פ"ג מ"ט): המהלך בדרך ושונה [לומד], ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה [אדמה חרושה], מעלה עליו כאילו מתחייב בנפשו. ומכאן רואים את חומרת הדיבור באמצע הלימוד, שאע"פ שהפסיק בשבח ותהילה להקב"ה על מעשיו ובריאתו הנפלאה, היאך ברא אילן זה בכמה גוונים, פירותיו בצבע אחד ועליו בצבע אחר, ונתן חן מיוחד לכל פרי ופרי, בטעמו ומראיתו, בכל זאת מעלה עליו כאילו מתחייב בנפשו, אף שחזר מיד ללימודו, על אחת כמה וכמה אם האדם מפסיק בשיחה של דברים בטלים, ח"ו. והוא הדין ללומד בביתו או בכל מקום. [רק נקטו חכמים דוגמא מצויה שהולך בדרך ורואה אילן וניר.] (רבנו עובדיה מברטנורא ותוי"ט)

 

אמרו חכמים (חגיגה יב ע"ב): כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילים אותו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל ד): "הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ, וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם". ותרגם התרגום: דשבקין פתגמי אורייתא מן לוח לבהון [שעוזבים דברי תורה מלוח ליבם], מטול מלי דעלמא [בשביל מילים של חול]. ועל זה אנחנו מתוודים בוידוי הארוך ביום כיפור: 'קטפנו מלוח על שיח', דהיינו דברנו דברים בטלים בתוך הלימוד.

 

כתב בספר "אור לציון – חכמה ומוסר" (עמוד כט): אותם שנמצאים בבית המדרש ואוהבים לדבר דברים בטלים, צריך להתרחק מהם, כי מי שאוהב ללמוד הוא אוהב ה', ומי שאוהב להפריע באמצע הלימוד זה ממרה פי ה'. ולכן מי שיושב ליד אחד כזה, עליו לברוח ולעבור למקום אחר, ובשום אופן לא ישאר לשבת לידו. אין ספק שצריכה להיות אהבת חברים עם כולם, אבל צריך להזהר מאוד שלא לשבת ליד מי שאוהב להפריע בלימוד ולספר דברים שונים. עליו לדעת שחבר כזה גוזל מחייו, ממש כפשוטו גוזל את החיים שלו, שהרי מה זה מושג חיים? רק עבודת ה' יתברך. אחרת, כלום לא שווה. כל התענוגות וההנאות של העולם כמו חלום, ולא היה כדאי לבוא לעולם בשבילם. ואפילו אם היה העולם ללא שכר ועונש, רק תענוגות, בכל זאת לא שווה כלום. כי כמה שיהנה, הרי כשמזדקן, נחלש ותש כוחו. ואם נשאל אותו אחרי שנהנית כל ימיך, האם היה כדאי לך לבוא לעולם? יאמר לא! הכל עבר כמו חלום. יוצא שהחיים העיקריים הם רק עבודת ה' יתברך, א"כ זה שמפריע לחברו בלימוד התורה כאילו הרגו לפני זמנו, קיצר את חייו והפסידם! ומי מוכן שיתקצרו לו כמה ימים וכל שכן כמה שנים עבור זולתו?!

 

אכן זה מעניין, כמה יכולים לפטפט, הלוא זה מעייף, אלא היצר הרע נותן כח ומרץ, ונותן הרגשה שכמשוחחים בדברים שמחוץ ללימוד, הזמן עובר מהר מאוד, וזה מפתה לחשוב שטוב לשוחח, ומה לו לישא בעול התורה. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יא ט): "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבֶּךָ וּבְמַרְאֵה עֵינֶיךָ, וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט".

 

ואם נשאל את האדם לאחר ששוחח עם חברו על דא ועל הא, האם יצא לך תועלת מאותה שיחה? יאמר, לא יצא לי כלום, הכל הבל וריק. ולמחרת נראה אותו שוב מדבר. והלוא אתמול אמר שאין לו תועלת מהדיבור, אם כן מדוע הוא ממשיך לדבר? אלא שכבר השתלט עליו היצר הרע. על כן, צריך להתאפק ולעשות גדרים וסייגים, כי אילולי זה, כל הזמן יתבטל חס ושלום, ואפילו אם נניח שילמד, לא ירגיש את מתיקותה של התורה, משום שמפסיק באמצע הלימוד, ותורתו נעשית קרעים קרעים, ה' יצילנו. הזמן יקר מאוד, אבל הבעיה שלא מעריכים את הזמן ולא מנצלים אותו כראוי, הזמן עושה את שלו ואנחנו לא עושים את שלנו!

 

והעצה היא ללמוד במאמץ, בחשק, בהתלהבות ובהתמדה, ולא לדבר אפילו מילה אחת באמצע הלימוד, כדי שלא לתת אפשרות לפתח של שיחה. ואם רואה אדם שקשה לו להתחיל ללמוד, כי בשעה שרוצה להתחיל מרגיש חולשה, יחזק עצמו במוסר ויכפה יצרו ללמוד חמש דקות בלי לדבר, ולאט לאט עוד חמש דקות עד שיתרגל ללמוד זמן מרובה ברצף, ואז יזכה להרגיש טעמה של תורה. וירגיש את גודל טעותם של הבטלנים.

וחלילה לחשוש מלעג הסובבים אותו שיאמרו לו: מה, נהיית צדיק?! אלא יהיה עז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים ולא יבוש מהם, ואם החליט החלטה מסוימת, ובא חברו לשוחח עמו, צריך להתגבר ולעמוד בהחלטתו: אין אני מפסיק עד שאגמור, וכך יעשה פעם פעמיים, ויאמרו מה שיאמרו עליו, ואחר כך ישלימו עם המצב שהוא לא מדבר באמצע הלימוד, ויעזבו אותו.

 

והנה כתב הרב נועם אלימלך, שמי שעושה יום אחד תענית דיבור וקורא את התהילים שלוש פעמים, נחשב לו כ"תענית הפסקה" משבת לשבת, שמעלתו כאילו התענה שישים וחמש אלף ושש מאות תעניות. והרי זה קל, וכי לא כדאי ביום אחד להרויח כל כך הרבה תעניות?! ומזה נלמד על אחת כמה וכמה לעוסק בתורה, שמעלתו הרבה הרבה יותר מקריאת תהלים, ואם כן מה גדולה מעלתו אם הוא עוסק בתורה בלי דיבורים בטלים, ובמיוחד מי שיש לו תאוה לדבר וסקרנות להתעניין בכל מיני נושאים ומתגבר על תאוותו ובולם פיו, מי יודע כמה זכויות והטבות הוא מוסיף לעצמו ולעולם כולו.

 

ולפעמים נראה לבחור בהשקפה ראשונה שהוא נמצא שתים עשרה שעות בין כותלי הישיבה, אבל אם יעשה חשבון מדויק יראה שבמשך כל היום הוא לומד רק חמש או שש שעות, וכן אברך שנמצא כשבע שעות בין כותלי בית המדרש, לאחר חשבון מדויק יראה שבמשך היום אינו לומד אלא כארבע שעות, כי מבזבז את הזמן במציאת ספר, בהכנת שלחן, בשיחות על דא ועל הא, איך מקבלים הנחה בארנונה, והיכן מוכרים את המוצרים יותר בזול, ועוד מענייני חדשות ופוליטיקה, והשעון עושה את שלו, ולקראת הסוף הוא לומד קצת, כדי שלא יראה שלא למד כלום או כדי להשקיט את מצפונו, הרי ששעות רבות העביר מבטלה לבטלה. ובזה פירש פעם ידידי הרה"ג רבי יוסף עדס זצוק"ל את הפסוק במשלי (כד לג): "מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב", כי פעמים חושב לעצמו לישון רק כמה רגעים ולהתמהמה מעט זמן, ולבסוף מפסיד הרבה, כי דקה מושכת דקה.

 

ולדעתי מי נקרא בחור שקדן? מי שהשעה אצלו היא שישים דקות של לימוד ולא מדבר באמצע. ערובה לאיכות – היא הלימוד ללא הפסקות בשיחות בטלות. וצריך להתעורר לדברים אלו כבר בצעירות, כי כשהאדם מתבגר מקבל שכל ורוצה ללמוד יותר תורה, אבל הבעיה שאז הוא נתון בעול המשפחה ואין לו זמן וישוב הדעת כבימי הבחרות, אם לא שהכין את עצמו מראש. עד כאו דבריו הנפלאים והמחזקים של הרב אור לציון.

 

ביטול תורה של רבים – אין מספיקים בידו לעשות תשובה

על אחת כמה וכמה המדבר דברים בטלים באמצע שיעור תורה הנאמר ברבים, שלא רק שהוא עצמו חוטא שבוטל מדברי תורה, אלא אף מבטל את האחרים, ונמצא שהוא חוטא ומחטיא, שאין מספיקים בידו לעשות תשובה, ולא לחינם מנאו הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ד ה"א) הראשון מתוך כ"ד דברים המעכבים את התשובה. ויש להזהר בזה אפילו בדברים שבקדושה, כמו בברכות על שתיה ומאכלים, שלא לברך בקול רם, שבזה הוא מסיח את דעתם של המשתתפים בשיעור כדי לענות אחריו 'אמן'. ובעוונותינו הרבים, כמה וכמה נכשלים בזה בחושבם שמעשיהם רצויים, ומביאים מיני ברכות באמצע הלימוד לעילוי נשמת קרוביהם, ואינם יודעים שבמקום עילוי נשמה, הרי הם עושים להיפך ח"ו. אשר על כן, ישתדלו שלא לחלק מאכלים באמצע הלימוד. וגם מי שנצרך למאכל או משקה באמצע הלימוד, יברך בלחש שרק אוזניו ישמעו, וזכות הרבים תלויה בו. (קדושת בית הכנסת עמוד עה)

תשובה לאדם שביטל תורה לרבים

אף על פי שאמרו חכמים "המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה", מכל מקום אם עשה תשובה, הרי זה בעל תשובה (רמב"ם הלכות תשובה פ"ד ה"ו). ותשובת המשקל לעוון זה, שיזכה את הרבים בלימוד התורה, כנגד מה שביטל תורה מהרבים. ויכול לעשות זאת על ידי שיארגן שיעורי תורה, או שיפיץ תורה לרבים, כמו חוברות אלו לציבור, כדי שידעו את הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשו.

 

לימוד מתוך הספר

אף אדם שרגיל לשמוע יום יום שיעורי תורה מפי תלמידי חכמים, חשוב מאוד שגם יקבע לעצמו זמן שילמד הוא עצמו מתוך הספר, וינסה להבין בכוחות עצמו. ונכון מאוד שילמד עם חבר, וביחד יתבארו הדברים היטב ולא יטעו בלימודם.

 

דוגמא אישית

לבד ממה שאדם עוסק בתורה בבית המדרש, ישתדל גם ללמוד בביתו, ובכך מקדש את ביתו, ומראה דוגמא אישית לבניו לעסוק בתורה. ואמרו חז"ל (מסכת סנהדרין צב ע"א): "כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה – אש אוכלתו", חס ושלום.

 

אף אם אינו יודע ללמוד לבדו, ילמד דברי הלכה ואגדה קלים הנוחים להבנה, והעיקר שתהיה ניכרת על פניו השמחה שזכה לעסוק בתורה. וכמו כן, יראה להם שהולך לשיעורי תורה בשמחה, כדי שגם בליבם יכנסו השמחה והחשק לתורה.

 

חינוך אמיתי

סיפר רב מאזור המרכז, כי בצעירותו היה מוסר שיעור בגמרא מידי יום משעה 5:00 עד שעה 7:00 בערב בעיר בת ים. אחד ממשתתפי השיעור, היה מקפיד לבוא כל יום בזמן, וקנה במיוחד גמרא לשיעור, והיה מביאה עמו יום יום מביתו. אך למרבה הפלא, לא יאוחר מ-5 דקות מתחילת השיעור, כבר היה מתנמנם ונרדם עד סוף השיעור. לאחר שנשנה הדבר על עצמו יום אחר יום, למעלה מחודש ימים, אמר לו הרב, שמע נא ידידי, למה לך להטריח את עצמך אחר יום עבודה מייגע ומעייף לבוא לשיעור, האם לא עדיף שתישאר בבית ותנוח על מיטתך, במקום להצטער כך ולהירדם על השולחן?! ענה לו אותו יהודי: דע לך כבוד הרב, כי עובד אני קשה כל היום, וחוזר מהעבודה בשעה 4:00 אחר הצהריים, טועם משהו, בקושי רואה את ילדי, וכבר אני צריך לצאת לשיעור. ילדי אומרים לי, אבא! הישאר איתנו, אנחנו רוצים שתהיה איתנו, בקושי אנחנו רואים אותך, ואני אומר להם: "בני! כל היום עבדתי קשה, ולא זכיתי ללמוד תורה, לפחות עכשיו הולך אני ללמוד תורה". לכן, אף על פי שאני ישן בשיעור, בכל זאת – עצם הדבר שבני רואים שאבא הולך ללמוד תורה, אף שהוא עייף וקשה לו, בכך מרוויח אני כי נחקקים בליבותיהם אהבה עצומה וחשק וערך ללימוד התורה. מספר הרב, כי באמת זכה אב זה וכל בניו יצאו עוסקים בתורה ואוהבים תורה באמת.

 

עצות טובות לזיכרון

אמרו חכמים: ברית כרותה, שכל הקובע תלמודו בבית הכנסת או בבית המדרש, לא במהרה הוא שוכח. וכל היגע בתלמודו בצנעה, מחכים. וכל המשמיע קולו בשעת לימודו, תלמודו מתקיים בידו. אבל הקורא בלחש, במהרה הוא שוכח. (רמב"ם פ"ג הי"ב) [תנא דבי אליהו (רבה כה): "מי שיש בו תורה, ויושב וקורא ושונה במקום צנוע במקום סתר, אצל מי מלינים אותו, אצל הקב"ה, שנאמר (תהלים צא א): יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן".]

סגולה טובה לזכרון, בקידוש ליל שבת כשאומר 'זכרון' למעשה בראשית, יאריך מעט בתיבת 'זכרון', ויכוון שיזכהו ה' לזכור כל לימודו. וכשאוכל זיתים [שכידוע, גורמים לשכחה], יכוון על כל זית וזית: "אל אלוקים מ, צ, פ, ץ", ובזה אדרבה יזכה לזכרון, וכמו שכתב רבנו האר"י ז"ל. (יביע אומר חיו"ד ח"ב סימן ח אות ד)

 

מהו ענין השכחה?

כתב רבנו האר"י ז"ל: "השכחה אשר באנשים, היא נותנת עצלה ותרדמה להמנע מעסק התורה, באמרם כי הנה חס ושלום נמצאים יגעים לריק ולבטלה, כיון שהכל נשכח מהם, ולכן נודיעך ענין השכחה מה עניינה. הנה נודע מאמר הזוהר הקדוש בפרשת משפטים, כי בתחלה נותנים לאדם נפש, ואם יזכה יותר יקבל רוח. והנה בתחלה הנפש היא נקבה ובה ענין השכחה, וכל זמן שלא השיג האדם חלק הרוח הבאה לו מהזכר ובו סוד הזכירה, הוא שוכח והולך. והנה הוא טורח ומתקן הנפש, על ידי טרחו ועמלו בתורה. ואף על פי ששוכח מה שלומד, אינו יגע לריק חס ושלום, יען כי בעולם הבא ולעתיד לבוא יזכירו לו כל מה ששכח כמו שאמרו בזוהר פרשת בראשית. ואם עתה בחיים הוא שוכח, הטעם הוא כי המקום גורם לכך, יען כי הוא מתקן הנפש הנקרא עלמא דנוקבה, ואינו יגע לריק חס ושלום, ומחויב הוא לתקן הנפש בראשונה, ואחר כך יתנו לו הרוח". (ארחות צדיקים לרבי חיים שלמה דיאש עמוד קסט)

 

הלכה למעשה

מצות עשה על כל אדם ללמוד הלכה למעשה, שנאמר (דברים ה א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂתָם", והיינו שילמד כדי שידע לקיים את המצוות כהלכתן, ולשמור עצמו מכל איסור. "וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קדושין מ ע"א). (שלב)

 

תהלות לאל יתברך, זכינו כי בדורות הללו מתקיימת נבואתו של הנביא עמוס (ח יא): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אֱלֹהִים, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'". רבים המה הנוטשים את חיי הריק והבהלה, ובאים להסתופף בחצרות ה'. אולם עליהם לשים לב בראשית דרכם, ללמוד את ההלכות למעשה, למען ידעו את הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשו. וכמו שאנחנו מתפללים בכל יום: "השיבנו אבינו לתורתך… והחזירנו בתשובה שלימה לפניך", בתחילה צריכים ללמוד את התורה, כדי לדעת כיצד מתנהג יהודי, שלא נחלל שבת מחוסר ידיעה, ולא נברך ברכות לבטלה מחוסר ידיעה וכו', כי מנין לבעל תשובה לדעת שיש איסור בורר בשבת, ושצריך להמתין שש שעות בין אכילת בשר לחלב, ושאר הלכות המצויות יום יום, וענייני המועדים ועוד, אבל לאחר שילמד, יגיע ל"והחזירנו בתשובה שלימה לפניך".

 

נחיצות לימוד הלכות שבת

כתב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש: אי אפשר כלל במציאות שינצל האדם מאיסור שבת, אם לא ילמד כל הדינים על בוריים היטב. ומי שלא למד הלכות שבת פעמיים ושלוש לא יוכל להימלט שלא יקרה לו חילול שבת הן דאורייתא והן דרבנן. ומי גבר ימלט נפשו לומר, זך אני מפשע וחף אני מעוון בשמירת שבת אשר עונשה קשה למאוד, והפליגו מאוד בעונש זה. ואם כן מהראוי לשומרו כראוי וללמוד הלכות שבת בתמידות, ואצל רב שיברר לו הכל, וישנן עד שיהיה שגור בפיו, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, כי שכרו מרובה ומגן בפני הפורענות. ע"כ.

וכיום ברוך ה' רבתה המודעות בחשיבות ובחובה שבלימוד ההלכה למעשה, ומקומות רבים הגדילו לעשות, ולבד מהשיעורים שנמסרים בהלכה, עורכים מבחנים על ההלכות, כדי לדרבן את הציבור לחזור ולשנן, וברוך ה' זכינו שנבחנים גם על החוברות הללו בקרב הציבור, כי לשונם קלה ושווה לכל נפש, איש ואשה קטן וגדול, ואשריהם המזכים את הרבים ומדרבנים את הציבור בתעודות ופרסים. ועליהם נאמר: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", וכל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. אשריו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא.

 

סיום הש"ס

שאיפות גדולות צריכות להיות לכל אחד לדעת את הש"ס, ואפילו אותם אנשים שהתחילו ללמוד גמרא בגיל מבוגר, צריכים לשאוף לדעת את הש"ס. ואשרי אדם הזוכה לעודד ולחזק את בחורי ישראל הצעירים, שכבר בימי בחרותם ינצלו את זמנם כהוגן ויסיימו את הש"ס בידיעה טובה של גמרא רש"י בתחילה.

 

עידוד וחיזוק

חובה קדושה על ההורים להבטיח שכר לבניהם, כדי לעודדם לסיים מסכתות רבות. ודבר זה נפלא וחשוב ואין ערוך אליו, ובפרט בדור הזה, שהניסיונות ברחוב רבים, וקשה להושיב ילד או בחור שילמד ויעסוק בתורה בחשק רב וברצף זמן ממושך, אם לא שמעודדים אותו במתנות ופרסים.

 

גם בן המוצלח בלימודיו, ראוי ונכון להצמיד לו מורה פרטי, כדי שיחכים אותו יותר, ויסיים עמו מסכתות רבות, וכך יעלה מעלה מעלה במעלות התורה. [כן אמר מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, ושכן הורה לבניו.]

 

ומסופר על אחד מגדולי הדור שליט"א, שבהיותו נער בר מצוה, פנה אליו אדם אמיד, ודיבר עמו שיסיים בכל חודש מסכת, ובכל ראש חודש יעשה לו סעודה בבית הכנסת לסיום מסכת, ויתן לו גם סכום כסף לעידוד. סיפר אותו גדול: בתחילה למדתי מסכתות קטנות, ביצה, תענית, מגילה, וכו' והיה קל לסיימם בחודש אחד, אך לאחר מכן המשכתי גם במסכתות הגדולות, והתאמצתי והייתי שוקד על לימודי לילות כימים, כדי לסיים את המסכת עד לראש חודש הבא, ובעקשנות זו הצלחתי לסיים מסכתות רבות. ואין ספק שלימוד זה דחף אותי ודרבן אותי הלאה להתמיד בלימוד יומם ולילה, ולחזור ולסיים עוד ועוד. והיום זכינו ברוך ה' שהוא אחד מגדולי הדור שליט"א.

 

אשריהם ההורים שלוקחים את הדברים לתשומת לבם, ומדרבנים את בניהם ללמוד בשקידה והתמדה. ובלבד שיעשו הכל באהבה וחיבה, בחשק ושמחה, ועליהם נאמר: "אוכלים מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת להם לעולם הבא".

 

בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ – יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי!

הימים היו ימי צר ומצוק, בירושלים שררה עניות גדולה, וכל אב משפחה נלחם להביא טרף לביתו. גם רבי יעקב עובדיה ז"ל טרח רבות על המחיה ועל הכלכלה. באחד הימים כשכבדה העבודה על כתפיו, בחנותו שבשכונת בית ישראל, חשב לעצמו: הן הפרנסה קשה, ובני הגדול כבר בן 9 שנים, ויכול הוא לעזור לי ולשאת עמי קצת בנטל הפרנסה. הוא קרא את הילדה ששיחקה בשכנותם בחצר, וביקש ממנה לכי לביתי, ותקראי לבני הגדול עובדיה שיבוא לעזור לי בחנות. כשהגיעה הילדה לביתם, ראתה את הילד עובדיה יושב, ולמולו גמרא פתוחה והוא הוגה בה בחשק רב. היא קיימה את שליחותה, פנתה אליו ואמרה לו, אביך מבקש שתבוא לעזור לו בחנות. ענה לה הילד: "אמרי לאבי, כי עתה אני לומד". כששמע זאת אביו, הבין ללבו כי רצונו עז לגדול בתורה בעמל ויגיעה רבה כבר מילדותו, ולקיים בעצמו "כי הם חיינו" כפשוטו, ושמח בו והניחו לנפשו.

בהזדמנות אחרת כשהדוחק גבר יותר והמשפחה גדלה, לא יכול היה אביו לעמוד בעומס קושי הפרנסה והמצוקה הכלכלית בנוסף לנשיאת הארגזים הכבדים, ועל אף שבנו הגדול היה עושה חיל בלימודיו בישיבת פורת יוסף, ומאור תורתו החל מתנוצץ בין כותלי הישיבה, הוצרך אביו לעזרה בבנו בכורו בכמה שעות מהיום, הן הפרנסה קשה מנשוא. כשהבחין ראש הישיבה הגאון רבנו עזרא עטיה זצ"ל שהבחור עובדיה נעדר כמה ימים מהישיבה, לקח עמו את ראש המקובלים הגאון רבי אפרים הכהן זצ"ל ויחדיו באו לבקש את היהלום ולהחזירו להאיר בישיבה. עמד ראש ישיבה בתוקף, כי לא יתכן שהבן יעבוד במחיה גשמית כל עוד שהוא צריך להיות למחיה רוחנית לדורות הבאים. אם חסר עובדים אני מוכן להחליף אותו – אמר ראש הישיבה – הביטול תורה שלו חמור מהביטול תורה שלי… בשמוע האב דברים אלו, שמח בלבבו, ונתרצה להעביר מעל כתפי בנו עול דרך ארץ, כדי שיוכל לשאת עול של תורה. ("מלך ביופיו" עמוד 27)

 

הדף היומי

לימוד הדף היומי נפלא עד מאוד, שבמעט זמן שאדם משקיע בכל יום, זוכה לגדול בתורה ולסיים את הש"ס. ומכל מקום חובה על כל לומדי הדף היומי להשקיע כל יום זמן נכבד ללימוד ההלכות מתוך ה"שלחן ערוך" ונושאי כליו, כדי שידעו את ההלכות למעשה ולא יכשלו באיסורים ח"ו, כמבואר בדברי הפוסקים דלהלן:

 

הגאון השפתי כהן (יו"ד סימן רמו סק"ה) כתב: יש בעלי בתים הנוהגים ללמוד בכל יום תלמוד עם פירוש רש"י ותוספות, ואינם לומדים בפוסקים. אבל האמת היא שצריכים ללמוד בספרי הפוסקים דיני התורה להלכה ולמעשה, שזהו שורש ועיקר לתורתנו, ואינם יוצאים ידי חובת מצות תלמוד תורה כלל בלימוד התלמוד, ולכן אם אינם לומדים אלא שלוש או ארבע שעות בכל יום, לא ילמדו גמרא בלבד.

 

גם הגאון רבנו זלמן כתב: אדם שאין לו פנאי הרבה, צריך שיהיה כל לימודו בלימוד הדינים המביאים לידי מעשה, שהם ההלכות הצריכות לכל אדם לדעת אותם, כדי לקיים את המצוות, ולהזהר שלא להיכשל באיסורים חס ושלום. דהיינו בשלחן ערוך אורח חיים, ומעט יורה דעה, ומעט באבן העזר וחושן משפט, כל הלכה ברורה בטעמה על פי הבית יוסף. ובספר תשובה מאהבה כתב: זה השלחן אשר לפני ה' שמו נאה לו "שלחן ערוך – אורח חיים", אשר בו כל ההנהגות והדינים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ובו הלכות גדולות לשבת וברכות הנהנין ויתר ההלכות, ולא כאשר ראיתי מההמון שלומדים בכל יום דף גמרא, ואינם יודעים דיני ברכות הנהנין והלכות שבת.

 

על כן, אם רואה אדם שזמנו מצומצם מאוד, יפנה זמנו קודם ללמוד את ההלכות למעשה, כדי שלא יכשל באיסורים, וכשיזכה להבין יותר בערכה של התורה, שאז כבר בוודאי ימצא יותר זמן ללמוד בכל יום, יעסוק גם בלימוד הגמרא.

 

בחשיבות לימוד ההלכה

אמרו חז"ל (ברכות ח ע"א): מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ועוד בארו בפסוק: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב", אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה, יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות. וביארו המהרש"א והיעב"ץ, שאוהב הקב"ה את בתי המדרשות שלומדים בהם הלכה פסוקה [שהם כלשכת הגזית שהשכינה שורה עליהם], יותר מבתי המדרשות שאין לומדים בהם הלכה פסוקה. שהרי אם אינו בקי בהלכה, כשול יכשל בכל מעשיו, כי "אין בּוּר ירא חטא, ולא עם הארץ – חסיד". ואמרו באבות דרבי נתן (פרק כט משנה ז): "כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה. הוא היה אומר, כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, זה גיבור ואינו מזוין".

 

לימוד ההלכה בעיון 

כתב רבי חיים ויטאל: "אמר לי מורי האר"י ז"ל, כי שורש הכול לעניין ההשגה, הוא העיון בהלכה. ואמר לי כי הטעם הוא, כי הנה לענין עיון ההלכה היא, שיכוון האדם שיש קליפת אגוז החופפת על המוח, שהוא ענין הקדושה. וזו הקליפה, הוא ענין הקושיא שיש בהלכה ההיא, כי הקליפה חופפת על ההלכה, ואינה מניחה אל האדם שיבין אותה. וכאשר האדם מתרץ הקושיא ההיא, יכוין לשבר כח הקליפה ולהסירה מעל גבי הקדושה, ואז יתגלה המוח שהוא ההלכה. ונמצא שאם אין מתמיד לעיין ולשבר הקליפה, איך יתגלה לו המוח שהם רזי התורה …".

"בענין עסק הלכה של העיון בישיבה עם החברים. ראיתי למורי האר"י ז"ל, מתגבר כארי בכוח בעת שהיה עוסק בהלכה, עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה. ושאלתי את פיו, מדוע טורח כל כך. והשיב לי, כי הנה העיון הוא לשבר את הקליפה, שהם הקושיות שיש בהלכה ההיא, שאינם מניחים לאדם שיבין אותה. ולכן צריך האדם לטרוח ולהתיש כוחו אז, כי לכן נקראת התורה "תושיה", שמתשת כוחו של העוסק בה. ולכן ראוי לטרוח ולהתיש כוחו בהיותו עוסק בהלכה". (הנהגות האר"י ז"ל (ערך תורה). הובא בספר אורחות צדיקים להרב המקובל רבי חיים שלמה פירנאנדיס דיאש זצוק"ל.)

 

דברי החזון איש בנחיצות לימוד ההלכה

להלן מדברי מופת הדור הגאון החזון איש זצ"ל בנחיצות לימוד ההלכה (אמונה ובטחון פרק ג): מן החיוב להאריך בחיוב לימוד ההלכה, כי רבה העזובה בבית המדרש פנימה, הגורם להתרשל מעיון ההלכה הדק היטב, ולבלות הזמן ברעיונות ומחשבות בדויות לב, ולחדש חידושים אין בהם ממה שנאמר למשה מסיני, אף שהן שיחות של יראת שמים ותיקון המדות, או חקר חיצוני בהלכה, אבל אינן מספיקות את התכלית המבוקש מהאדם, כל שאינן מתלווים עם ידיעת התורה ההלכתית.

 

והנה אותם שמעמידים חכמתם על שיחות מוסריות, והגיונות חיצוניות בהלכה, נכשלים להאמין כי זהו חובתו של האדם בעולמו, ובעיניהם כי כן התנהגו התנאים והאמוראים, וחלק ההלכה האמיתי היה אצלם עראי. ובאמת קשה להוציא טעות מושרשת זו, אך אין להתעלם שזהו שקר מוחלט, וכמו שמצאנו (בבא קמא מ ע"א) שרבא שיבח את רב אחא אצל רב נחמן שאדם גדול הוא, והיה מהראוי לרב נחמן לשאלו במדרש והגדה, אבל כשבא לפניו שאלו בהלכות. למדנו שהתפעלות הנפש של גברא רבה, היינו בלימוד ההלכה. (וכן בבבא בתרא כב ע"א) גם הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית שהיא מרכז התורה על פי התורה, והממרה על דבריהם במיתה, ועל פיהם יוצאים למלחמה, ועל פיהם מעמידים מלך – מה דרשו מהם? בקיאות בהלכה! בדיני איסור והיתר, בדיני ממונות, וביתר ההלכות. (אות יח)

 

וכן ראינו בהוריות (יב ע"ב) כשבאר הונא לרב פפא איזו הלכה שהסתפק בה, קם ונשקו על ראשו ונתן לו את בתו לאשה. ומזה למדנו קדושת נפשו של רב פפא אשר אהבת התורה של הלכה אחת הוציאתו משויון הנפש לתגבורת ההתפעלות וההתלהבות, ובעבורה נשקו על ראשו ונתן לו בתו. ואין ספק שלא היה רב פפא מרֵיקֵי ההלכה וחוקרי היראה, כי אם כן למה יתן לו בתו, הלא העיקר הוא במעלת האדם, השיחה המוסרית, ומה תועיל חריפות בהלכה?! ומכאן סתירה גלויה לאלה שחסרה נפשם את קנין האהבה של ההלכה ולא השלימו את נפשם בה, שזו תכלית השלמות האהובה לפניו יתברך. (אות יט)

 

והנה בדברים קצרים השכיל הרמ"א ז"ל (יורה דעה סימן רמג ס"ב) להציג את תמונתו של תלמיד חכם, המאירה בקרני הודה, מה דרוש ממנו, מה מהותו, ובמה כוחו גדול. וזו לשונו: "שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים". מבואר שתלמיד חכם היינו חכם גדול בהלכה היודע את עומק המשא ומתן של ההלכה על פי המקובל בידינו מדור דור, ולמד רוב מקומות התלמוד, ואם אינו חכם בזה, אף שלמד הגדה וספרי יראה, כל שאינו יודע לישא וליתן בהלכה ברוב מקומות התלמוד על פי הפוסקים, אינו בכלל תלמיד חכם. (אות כג)

 

ומה רב ההפסד של אותם אשר אמנם זכו לדעת כי השֶבֶת בבית ה' כל ימי חיי, הם החיים האמיתיים תחת השמש, וזכו לסדר חייהם בבית המדרש, אך שם בבית המדרש יבלו זמנם לריק וכחם לבטלה, ולא ידעו חובת האדם על דרך האמת, ואת עמל התורה בהלכה יעזבו ולא יחייבוהו את עצמם, ומרעה אל רעה יצאו להקל בכבוד תורת ההלכה פעם בלבם ופעם בשפתם, והנטיה להגן על כבוד עצמם שלא תהיה העדרתם בהלכה להם לקלון, תאיץ בם לחפש מומים בחכמי התורה, ולפי קוטן דעתם נדמה להם, כי אמנם החכמים הם במדרגה התחתונה והם נמצאים ברום המעלה, כי טבע הגאוה לנוח בחיק כסילים, כי בחיק זה מנוחתה עריבה, ומה אפשר לתבוע מזה שלא טעם טעם חכמה מימיו. ולזאת יתאמץ האדם להתרומם על כל אויביו, ולחזק לבו ללימוד הלכה, ואל יסב אל היאוש – המשחית האכזרי (אות כו). עד כאן דברי החזון איש זצ"ל. ישמע חכם ויוסף לקח. 

 

הזכות לעוסק בלימוד ההלכה

תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר (חבקוק ג ו): "הליכות עולם לו", אל תקרי הליכות אלא הלכות. (מגילה כח ע"ב, נדה עג ע"א)

שאל הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל, למה אמר אליהו הנביא מובטח לו שהוא "בן" העולם הבא, ולא מובטח לו שיש לו "חלק" לעולם הבא? אלא ישנו הבדל בין חלק לבן, 'חלק' – יש לכל ישראל, חוץ מכמה מעטים המפורטים במסכת סנהדרין. אבל 'בן' משמעות אחרת יש בה – קשר מיוחד לשכינה הקדושה כבן שהוא חלק מאביו. לבחינה כזאת, זוכה רק מי ששונה הלכות בכל יום, באשר אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ולכן מי שחשקה נפשו בעולם הזה להתקרב להקב"ה – לתוך ארבע אמותיו, הוא אשר יזכה שיחביאוֹ בצל ידו תחת כנפי השכינה גם לעתיד לבוא, ומובטח לו שהוא בבחינת בן העולם הבא. (שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן צג)

 

"ואל תיטוש תורת אמך"

כידוע כי כל בני ספרד ועדות המזרח, קבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך רבנו יוסף קארו לכל אשר יאמר בין להקל ובין להחמיר, ועליהם הליצו את הפסוק: "לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו". ובני אשכנז קבלו עליהם את הוראות הרמ"א בין להקל ובין להחמיר, ועליהם הליצו: "ובני אשכנז יוצאים ביד רמ"א".

 

רבו גדולי הפוסקים כבר מדורו של מרן השלחן ערוך, למעלה מ-400 שנה ועד דורנו אנו, שכתבו שבני ספרד קבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך. ומהם: המהראנ"ח [רבי אליהו בן חיים רבה של קושטא] שהיה בדורו של מרן ממש, כתב, כבר התקבל רבינו הבית יוסף לרב עלינו ללכת אחר הוראותיו. ורבי משה חגיז בשו"ת הלכות קטנות כתב, קבלתי ממר זקני הגאון הראשון לציון המהר"ם גלאנטי [הוא הראשון שהוכתר בתואר "ראשון לציון", כי מפאת גדלותו בתורה, רצו להכתירו בתואר "ראש הרבנים", אך בענוותו לא הסכים לזה, על כן יעצוהו לקוראו בשם "ראשון לציון", כי היה גר בעיר הקודש ירושלים, וציון היא ירושלים, וכשאנו מונים את תושבי ירושלים – תושבי ציון, נמנה את הרב כתושב ראשון, אם כן הרב 'ראשון לציון' – ראשון לתושבי ציון. ומאז ועד היום נשאר תואר זה. והוא נכדו של מהר"ם גלאנטי הראשון, תלמידו של מרן השלחן ערוך ממש שנסמך על ידו ועל ידי רבי משה קורדובירו]: כי בכל ארץ ישראל ובכל ערי המזרח וערב, קבלו הוראות מרן עליהם ועל זרעם, ואפילו המוחזק בממון אינו יכול לטעון 'קים לי' נגד הכרעת מרן מהר"י קארו. ושמעתי מפה קדשו שבזמנו חזרו גאוני צפת וחידשו תוקף הסכמה זו לקבלת דברי מרן. והגאון החיד"א כתב בשם הגאון רבי חיים אבולעפייא [חברו של הפרי חדש] שקיבל מזקני גאוני דורו, שעל פסקי מרן סמכו מאתיים רבנים גדולים מדורו [ואחד מהם היה הגאון רבי שמואל אבן דנאן מגדולי רבני העיר פאס], והיה אומר כל אשר עושה כפסק מרן, הרי הוא עושה כמאתיים רבנים. ובזה רמזו ראשי תבות מר"ן – ממאתים רבנים נסמך. והגאון רבי יעקב בן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב [חברו של רבנו חיים בן עטר] כתב, כאשר יצא טבעו של מרן רבנו יוסף קארו והתפשטו חיבוריו הבית יוסף והשלחן ערוך בכל העולם, קבלו אבותינו ורבותינו את דבריו אפילו כנגד אלף פוסקים, ושוב אין לנו אלא הוראותיו. והגאון רבי יוסף מולכו בספר שלחן גבוה [לפני כ-200 שנה] כתב, כיון שבני ספרד קבלו הוראות מרן השלחן ערוך, כך היא ההלכה, ואפילו כשהרמ"א ואלף פוסקים כמותו חולקים עליו, אנו פוסקים כמרן בין להקל ובין להחמיר. והגאון רבי חיים פלאג'י [לפני כ-150 שנה] בשו"ת חיים ביד כתב, גלוי וידוע בכל העולם כי חכמי ספרד וצרפת קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לפסוק הלכה בכל מקום כדעת מרן רבנו יוסף קארו זצ"ל, ואפילו אם יחלקו עליו כל האחרונים. וגם אחינו רוב בני אשכנז ופולין, מורים הלכה למעשה כדברי הבית יוסף במקום שהרמ"א אינו חולק עליו, על כן יאמרו המושלים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. וכתב בשו"ת מטה לוי, ואנו מחויבים שלא לנטות מדברי בעלי השלחן ערוך ימין ושמאל, מאחר שכבר התפשטה הוראתם בכל העולם, וקבלו דבריהם כל עדת בני ישראל כהלכה למשה מסיני, כה דרכנו אשר קבלנו מהגאון שב יעקב, הפני יהושע, והגאב"ד רבי אברהם אבוש. ע"כ. וכיוצא בזה כתבו עוד רבים מהאחרונים, שו"ת פרח מטה אהרון, מהר"א יצחקי גאב"ד חברון, גינת ורדים, נחפה בכסף, החיד"א, רבי חיים מודעי בשו"ת חיים לעולם, הראשל"צ רבי מרדכי יוסף מיוחס בשו"ת שער המים, היעב"ץ, שו"ת בית אפרים, דברי חיים מצאנז, בית דינו של שלמה אב"ד ארם צובה, מהר"י אלגאזי, רבי אליהו ישראל, רבי ישועה בסיס גאב"ד תוניס, ערך השלחן, חקרי לב, מהרי"ט אליקים, פתח הדביר, כרך של רומי, רבי שלמה משה סוזין, זכרונות אליהו מני, הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר ועוד רבים, כולם פה אחד, כי בני ספרד קבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך, ואין לזוז מפסקיו כלל. (הקדמה לחזו"ע שבת א ועוד)

 

כתב בספר פנים מאירות: איש מבני אשכנז שהקל כדעת מרן השלחן ערוך נגד הרמ"א, צריך תשובה וכפרה על זה. וכן כתב הגאון החיד"א, שספרדי שהקל כדעת הרמ"א נגד מרן השלחן ערוך, צריך תשובה וכפרה על זה. (עין יצחק קלג)

 

בעל תשובה ספרדי, אף אם לומד בישיבה של בני אשכנז, עליו לנהוג ככל בני ספרד שקבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך בין להקל ובין להחמיר, ואין לו לשנות, הן בהלכות והן בנוסח התפלה, וכל המשנה ידו על התחתונה. (עין יצחק ריט)

התייחסותו והערכתו של הרמ"א למרן רבנו יוסף קארו

להלן כמה קטעים מתשובה ששלח הרמ"א לרבנו יוסף קארו (שו"ת הרמ"א סימן מח): באתי להשיב מפני הכבוד לדברי הגאון הגדול מורנו ורבנו יוסף קאר"ו יצ"ו, אשר מימיו אנו שותים מקנקנו וכדו. ומה אוסיף בשבחו לכבדו, מאחר דכל מה דאת משבח ליה, את מגנה במעשה ידיו. יברכהו השם בנפשו ומאודו. ובהיות כי אחר השבח ראוי להיות התפלה, על כן אתפלל אל ה' על העתיד להאריך ימי מורנו ורבנו, נשיא אלהים בתוכנו, ושנותיו בטוב ובנעימים לבלות עד בשוב ה' שיבת ציון, יראו עיניו ועינינו. והנני אומר מתניתא דמר וספרו קא מתניתא, והנה חלילה להמרות דברי מעלת כבוד תורתו דמר, וכל החולק עליו כחולק על השכינה. אך עכשיו בטלה דעתי נגד דעת מעלת הדרת כבוד תורתו דמר, ועליו יש לסמוך באיסור דאורייתא כל שכן בממון הקל וכו'. וברכות לראש משביר, הוא יוסף אביר הגביר. ושלוותו דמר ואריכות ימיו אשאל מאל כביר. נאום משה בן לא"א מורי כמר ישראל שלי"ט הנקרא משה איסרלש מקראקא. ע"כ. וזו לשון הרמ"א (הקדמה לדרכי משה) בשבחו לספר בית יוסף: "אחזני פלצות ולבשני חלחלה, בשמעי נר ישראל ראש הגולה, ארי מסבכו עלה אל השמים, ורוח אלהין קדישין בחפנו אסף, וחיבר ספר בית יוסף, אשר כל רואיו ידעון את מעלתו ואת טובו ורוב טוב הצפון בקרבו,… כי דברי נגד חכם הנ"ל כאין נחשבו, ושרגא בטיהרא מאי מהני, וכפיס מעץ יבש כמוני מה יענה, כי בידיעתו הכוללת הקיף הכל, וה' בירך אותו בכל, דבר אחד ממנו לא נפל מכל".

 

מורה צדק

המורה הוראות לרבים, עליו להיות בקי בחילוקי הדעות בין מרן השלחן ערוך לרמ"א. כך שאם השואל הוא מבני ספרד, יורה לו כדעת מרן השלחן ערוך, ואם השואל מבני אשכנז, יורה לו כדעת הרמ"א.

 

כתב בשו"ת שבט הלוי וואזנר (חלק ב סימן נז): "פעם אמר לי גאון ישראל החזון איש זי"ע באחת משיחותיו אתי, כי בנעוריו למד הרבה טור ובית יוסף והיו חבריו מלעיגים עליו, ואמרו שיהיה זה מלמד תינוקות, וסיים ואמר: ברוך ה' נעשיתי מה שנעשיתי".

 

אין מורה הוראות רשאי להחמיר לספרדי נגד פסקי מרן השלחן ערוך, ובפרט בארץ ישראל ש'מרא דאתרא' [רב המקום שפוסקים כמוהו] הוא מרן השלחן ערוך. ואולם לעצמו רשאי להחמיר. (חזו"ע פסח קט)

 

בשו"ת מהרי"ף [הגאון רבי יעקב פראג'י, אב בית דין באלכסנדריה של מצרים, לפני כ-350 שנה] כתב: בארץ ישראל המרא דאתרא הוא מרן השלחן ערוך, ונהגו לסמוך עליו בכל דיני התורה בין להקל בין להחמיר, והוקבעו דבריו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, והנוטה מדבריו אפילו מקולא לחומרא, הרי הוא כאילו נוטה מדברי תורתנו הקדושה, ונקרא מזלזל בכבוד רבותיו. ע"כ. ואמנם להלכה רשאי אדם להחמיר על עצמו אף שמרן מיקל, אך להורות לאחרים בודאי שאינו רשאי, ועליו להורות להם את הדין – לבני ספרד כדעת מרן השלחן ערוך, ולבני אשכנז כדעת הרמ"א. ורק במקום שכתב מרן שבעל נפש יחוש לעצמו, יש להודיע את השואל אם ירצה להיות בעל נפש ולהחמיר לעצמו. וכמו שכתב מרן החיד"א: "אף שכל אחד מחמיר לעצמו בהלכות הפסח כאשר תאוה נפשו, 'את צנועים חכמה' להחמיר בביתו ובחומותיו. וכל מה שיוכל, יתחמק מלגלות מסתוריו לבני אדם. ואם הגיע להוראה, יורה על פי הדין דוקא". וכתב הגאון רבי אברהם כלפון בספרו לקט הקציר, שפגש את הגאון החיד"א בשנת תקס"ד בליוורנו, ואמר לו שמנהגו תמיד לנהוג כדעת מרן השלחן ערוך, זולת במקומות שדעת רבנו האר"י ז"ל אחרת. וגם זה אינו מחמיר אלא לעצמו, אבל לאחרים אינו מורה אלא כדעת מרן השלחן ערוך. ע"כ. וכתב הש"ך: אסור לאסור את המותר אפילו בשל גוי, ואפילו שאין הפסד בדבר, ואם הוצרך לאסור מחמת הספק, כל שאין האיסור ברור כשמש, צריך המורה לומר לשואל, שאין האיסור ברור. וכתב הרא"ש, "ועל האוסר להביא ראיה ברורה וחזקה, כי התורה חסה על ממונם של ישראל". וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י: המחמיר לאחרים נגד פסק מרן, ענוש יענש בידי שמים, שמאבד ממונם של ישראל. ולדעת כמה גדולים דינו כעובר על עברות שבין אדם לחברו שאין יום הכפורים מכפר חס ושלום, ושגגת תלמוד כזאת בודאי שעולה זדון. וכן כתב הגאון רבי אברהם אבוש גאב"ד פרנקפורט. ובספר תשובה מאהבה כתב, מי ששגג והטריף בהמה שלא כדין, עונשו חמור יותר ממי ששגג והכשיר שלא כדין, כי המכשיר חטאו בענין שבין אדם למקום, וכשישוב בתשובה ושב ורפא לו, מה שאין כן הראשון שחטאו גם בענין שבין אדם לחברו, שאיבד ממונו של חברו על חינם, אין יום הכיפורים מכפר עד שישלם לו מביתו, או ירצה את חברו שימחל לו. צא וראה מה כתב הגאון רבי יוסף חיים בספרו רב ברכות: אנחנו סומכים על מרן השלחן ערוך בין להקל בין להחמיר, ואף שמצאתי להרב חסד לאברהם שלא מלאו לבו להתיר, מכל מקום אנחנו שסומכים על מרן, נתיר ונתיר בסיעתא דשמיא כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. ע"כ. ובשו"ת רב פעלים כתב, ואפילו מאה אחרונים חולקים על מרן, אין אנו שומעים להם, כי אנו מחויבים ללכת אחרי הוראות מרן מכח הקבלה. ומה שהרב זצ"ל חולק בכמה מקומות, כבר בארו האחרונים שהוא מפני המנהג שנהגו בבגדאד, או מכיון שבחוץ לארץ פסקי מרן הם בגדר 'קבלת הוראות מרן', אבל בארץ ישראל שמרן הוא 'מרא דאתרא', אין להורות נגד דעת מרן השלחן ערוך זיע"א. (ה"ע א יז ועוד. עין יצחק קלג)

 

יש לשים לב כי פעמים מצאנו שחז"ל אמרו על המחמיר: "תבוא עליו ברכה", "קדוש יאמר לו". ופעמים כתבו לשונות שאין להחמיר, כמו: "המחמיר, אינו אלא מן המתמיהים", "ריבוי החומרות גורם להקל בגופי תורה", "אל תוסיפו פן תגרעו חס ושלום". על כן בודאי יש לשקול בפלס כל מקרה לגופו, והעיקר שלא לגרום מחלוקת, ולא לזלזל במי שלא מחמיר, וכמו שכתב מרן החיד"א: הרוצה להחמיר בתוך ביתו הנה מה טוב, ואמנם לאיש אשר אלה לו, יותר טוב אם ישים אל לבו לדקדק בדברים חמורים מאלה שהם עקרי הדת ושורשן, שיהיה בעל מדות תרומיות. ועיין בגמרא (ראש השנה יד ע"ב) העושה מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל, עליו נאמר: "והכסיל בחשך הולך". וכתב בתורת האשם, מי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו האמוראים, כגון באיסור שהתבטל בשישים וכיוצא, הרי זה כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו. וכן כתבו המהר"ם והרש"ל (ים של שלמה חולין פ"ח ס"ו) שהמחמיר בדבר שלא הוזכר בתלמוד, הרי זה כמינות. והרמ"א נשאל על שמן זית שרצה השואל לאסרו, משום שמחליקים את החביות בשומן חזיר, כדי להעמידו בחביות של עץ. וכתב בתשובה (סימן נד): הנה לדעתי אין לחוש לדבר זה וכו', ואם משום שרוצה להחמיר על עצמו, כבר אמרו בירושלמי, לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים. ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו, נקרא הדיוט. ואני אשאל את כבודו אם אינו אוכל דגים שקורין לקסי"ן, ואני שמעתי הרבה בני אדם שהגידו שמושחים אותו לפעמים בשומן חזיר. ולכן לדעתי המחמיר בדבר זה, אינו אלא מן המתמיהים. והשל"ה כתב, אדרבה זכות הוא לאדם לאכול מאכל שיש בו דבר איסור והוכשר על פי התורה על ידי ביטול בשישים וכיוצא. ואותם המחמירים שנוהגים סלסול בעצמם ואינם רוצים לאכול מאכל שיש בו תערובת איסור אע"פ שהתבטל בשישים, וכן נמנעים מלאכול שום מאכל שהיה עליו איזה שאלת חכם, הגם שהוא דבר פשוט ומבואר דינו להיתר, אין זה מדרך החסידות, ואדרבה מצוה הוא, יאכלו ענוים וישבעו, כי הוא כסיבה מאת ה' יתברך שישוב האיסור להיתר. (פתחי תשובה יורה דעה סימן קטז ס"ק י, דרכי תשובה קטז ס"ק קט ועוד. ועיין עוד בקונטרס הנפלא "שָׁם שָׁאוּל" מה שהאריך בזה.)

 

וכבר הובא לעיל (מאמרים לחג השבועות) מדברי הר"ן שכתב: אחר שבארנו שאף אם נדע על ידי בת קול או נביא שהסכימו חכמי ישראל היפך האמת, אין אנו סרים מהסכמת החכמים. יש להבין מאחר שנאמין שכל מה שמנעה התורה מעימנו כמאכלות אסורות, הוא מזיק אלינו ומוליד רושם רע בנפשותינו, ואף על פי שלא נדע סיבתו, אם כן אם יסכימו החכמים בדבר טמא שהוא טהור, מה יהיה, הלא הדבר ההוא יזיק אותנו ויפעל מה שבטבעו לפעול, ואף על פי שהסכימו בו החכמים שהוא טהור? ואיך ישתנה טבע הדבר ההוא מצד שהסכימו בו החכמים שהוא מותר? הלוא זה אי אפשר, רק על צד הפלא. ואם כן היה ראוי יותר שנמשֵך בזה על פי מה שיתברר לנו מצד נביא או בת קול, שעל דרך זה נתברר לנו אמיתת הדבר בעצמו? ואני סובר, שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר. לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה לשמוע למצות החכמים מורי התורה, הוא הדבר היותר אהוב אצלו יתברך, כאמרו "הנה שמוע מזבח טוב", ותיקון זה יסיר הרוע אשר מעותד להתיילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא. וגם כי ישיגו ויכירו בדבר האסור שהוא מותר, הימשכוֹ אחר עצתם והיותו נמשך אחריהם, יסיר מנפשו כל אותו רוע שהיה ראוי שיתיילד מצד אכילת הדבר האסור ההוא. הוא אשר ציותה התורה: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". ע"כ.

משנה ברורה

הלימוד בספר משנה ברורה, הוא נפלא ואין ערוך אליו להבנת דברי מרן השלחן ערוך. ומכל מקום, פעמים רבות פסק הרב כדעת הרמ"א ולא כדעת מרן, וכן פעמים שמפרש את השלחן ערוך לא כפי שבאר מרן בעצמו בחיבורו הבית יוסף, אלא כדעת רבותינו האחרונים המגן אברהם, הגר"א ועוד. [כמבואר בהקדמה למשנה ברורה חלק א', ושם תראה שלא היו מצויים בידו ספרי אחרונים רבים מרבני הספרדים, וכפי שרואה כל לומד במשנה ברורה, שאחרונים רבים מרבני ספרד גדולי עולם, לא הזכירם הרב, כי לא היו בנמצא אצלו מחמת ריחוק המקומות וקשיי ההדפסה של אז. ובענוותנותו הגדולה, חיבר הרב את חיבורו בעיקר לאנשי מקומו ולמדינות אשכנז שקיבלו הוראות הרמ"א, ולא ידע כי יבוא יום ויזכהו ה' יתברך שיתפשטו חיבוריו בכל העולם גם בקרב בני ספרד.] על כן, בני ספרד, לאחר שלמדו במשנה ברורה, עליהם לפתוח בספרי חכמי הספרדים הפוסקים כדעת מרן השלחן ערוך בין להקל ובין להחמיר, וכמבואר לעיל בהרחבה. (עין יצחק קלג, שלב)

 

גר צדק

גר צדק שהתגייר בארץ ישראל, עליו לנהוג בכל הליכותיו כדעת מרן השלחן ערוך, בין להקל ובין להחמיר. ואף אם הוא או אביו באו מארצות אשכנז, מאחר וגר אין לו יחוס משפחה אחר אביו כלל, לא שייך בו "ואל תטוש תורת אמך", וכיון שהתגייר בארץ ישראל, שמרן השלחן ערוך הוא ה"מרא דאתרא", צריך לנהוג כן. ואפילו אם אביו של הגר הוא יהודי מארצות אשכנז, כיון שאמו גויה, ומשום כך הוצרך להתגייר, אין לו יחוס אחר אביו כלל. וכיוצא בזה מצאנו בתלמוד (שבת יט ע"ב, קל ע"א), חולין (קטז ע"א) ועירובין (צו ע"א). (שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן לג)

 

נחיצות לימוד המוסר

כתב מרן החיד"א בספרו "דבש לפי" (מערכת ת אות מא): עיקר הלימוד שיצרף ללימודו מוסר, ועל ידי זה יהיה לימודו בהרהור תשובה והכנעה, ויבטל את היצר הרע. וגם המלאך המגיד הזהיר את מרן רבנו יוסף קארו ז"ל שילמד מוסר. והגאון מהרש"ל מינה לעצמו מוכיח שיוכיחהו על מעשיו, וגזר עליו שיוכיחהו כמו שמוכיחים את ההדיוט. והאדם עצמו בלומדו מוסר, יראה תועלת והתעוררות הנפש, שזהו עיקר הלימוד להכניע עצמו ולהתעורר ביראת ה', כי זהו תכלית התורה, כמו שנאמר: ראשית חכמה יראת ה'. ושנינו: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. הבט ימין וראה במדרש שוחר טוב: "לא נתן הקב"ה את התורה, אלא כדי שלא יעסקו בלשון הרע ובדברים בטלים". ועל ידי תוכחות המוסר, יזכה להיות עניו ויבוא ללימוד תורה לשמה. ומכאן תוכחה לאותם שאינם רוצים ללמוד כי אם גמרא ופוסקים, ומבזים בלבם לאותם שלומדים תנ"ך ומשניות וספרי מוסר. והן בעוון לא יבינו, כי האף אמנם שלימוד הגמרא יקר מאוד, ואין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, מכל מקום כל זה ללומד תורה לשמה בענווה ונזהר בדקדוקי מצוות כמו הדורות הראשונים שהיו קדושים מאוד, אבל בדור יתום זה שגברה הסטרא אחרא ויצר הרע רודף ביותר את לומדי התורה, עינינו הרואות כי אם אינם לומדים מוסר, על הרוב הם מתגאים בלימודם וחושבים שהם חכמים גדולים ומבזים את הזקנים וגדולי דורם, וגם תפלתם אינה כהוגן ובלי כוונה, ופוגמים בברית הלשון והראיה, ולכן אין תורתם רצויה כי אינה לשמה. על כן, אותם אשר נגע אלוקים בלבם, ימהרו לשוב בתשובה וילמדו מוסר, ותיכף יכירו בגאוותם ומהות לימודם, ואשר נכשלים בכמה עניינים וישובו אל ה', ואז לימודם יעלה לרצון לפני ה' ונסלח להם. ע"כ.

 

וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו כף החיים (סימן כ אות ד): לא יעבור עליו יום אחד מבלי שילמד מוסר לפחות חצי שעה קודם שיתחיל ללמוד בעומק ההלכה, וכל שכן אם מלמד לתלמידים שידריכם ללמוד תחילה בספר הקדוש ראשית חכמה מעט בכל יום החל וגמור, וכן על זה הדרך בספר הטהור נורא ונשגב שבט מסר וכדומה להם ספרים הרבה אין קץ. וכך היה מנהגינו בישיבתנו בית יעקב. וכתב עוד (סימן לא אות נד): חם ליבי בקרבי כי אזכרה ימים מקדם, בכל יום אחר תפילת שחרית היינו בצוותא חדא עם מוה"ר החסיד הפרד"ס והרב מוהר"ם רבי ז"ל, לומדים בספר הקדוש ראשית חכמה פרק אחד בכל יום, בהתלהבות ובהתבודדות, והיו עינינו מקור דמעה, וכמעט לא היינו מרגישים בעצמנו על מה אנחנו יושבים. ע"כ. ואם גדולי עולם ארזים אלו, הקפידו על לימוד המוסר בכל יום, מה נענה אנחנו אזובי הקיר, אחריהם. וכתב מרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א בספרו הליכות עולם (חלק ח עמוד שלו): גם אני אזכרה ימים מקדם, בימי חרפי מקדמוני, שהיינו משכימים לקום לבית הכנסת אוהל רחל לעדת הפרסים, כשעה לפני תפלת שחרית, כדי ללמוד מוסר בחרדת קודש בספר הקדוש ראשית חכמה, בצוותא חדא עם ידיד נפשי החכם המופלא, בכתם פז לא יסולא, ממצדיקי הרבים, צדיק ונשגב, רודף צדקה וחסד, רבי יעקב דוויק הכהן זצ"ל, ועפעפינו יזלו מים בלב נשבר ונדכה. וגם בימי העוצר של הבריטים, לא נמנענו מללכת לבית הכנסת ללימוד המוסר, וה' יתברך הצילנו מידם, והיינו מרגישים התעלות רוחנית מדברי הראשית חכמה הקדושים. ע"כ.

 

אבות ובנים

מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בניו תורה, שנאמר (דברים יא יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". ומכל מקום, בן שלא לימדו אביו תורה, חייב לדאוג לעצמו ללמוד תורה. (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה א. שלחן ערוך יורה דעה סימן רמה סעיף א)

 

כשם שמצוה על האב ללמד את בנו תורה, כך מצוה עליו ללמד את בן בנו, שנאמר (דברים ד ט): "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". ומכל מקום, אם ישנה אפשרות ללמד רק את אחד מהם, יקדים את בנו לבן בנו. (רמב"ם פ"א הלכה ב. סימן רמה סעיף ג)

 

מאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה? כשיתחיל לדבר, מתחיל ללמדו, פסוק (דברים לג ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", ופסוק (דברים ו ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". ואחר כך מלמדו עוד מעט מעט, עד שמוליכו אצל מלמד תינוקות. (רמב"ם פ"א הלכה ו. סימן רמה סעיף ה)

 

"והודעתם לבניך ולבני בניך"

מאחר וחובה על האב ללמד את בנו תורה, ולא תמיד האב פנוי לעשות זאת, לכן ישנם כיום בתי ספר שמרכזים את הילדים ומלמדים אותם חוקי חיים, חוקי תורתנו הקדושה המתוקה מדבש ונופת צופים. אי לכך, על כל אדם לחנך את בניו ובנותיו אך ורק בבתי ספר תורניים ההולכים לפי חוקי התורה, עם מלמדים יראי ה' המקפידים על שמירת התורה והמצוות כראוי, ולא ישלחם חס ושלום למקומות שאינם מקפידים כהוגן על התורה והמצוות, שעליהם בוכה הקב"ה ואומר (ירמיה ב ה): "מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל, כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ". ועוד נאמר (ירמיה ב יג): "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי, אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בּאֹרוֹת, בּאֹרֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". דהיינו, לא רק שעזבו את הקב"ה ואת התורה והמצוות, שזו רעה אחת, אלא עשו גם רעה שניה שהלכו לרעות בשדות זרים, ולומדים לימודים שהם נגד התורה ודברי כפירה, חינוך לא רק לחוסר צניעות אלא לפריצות ממש, ועוד ועוד ה' יצילנו. האם שמענו פעם כי בבתי ספר כאלו ילמדו מוסר ודרך ארץ, לתת כבוד לאנשים מבוגרים וזקנים?! איך להתנהג לאבא ואמא, איך לעשות להם נחת?! מה המעלות של השבת והתפילין?! כל מחשבותיהם בכדור ובמיני תועבות, ה' יצילנו. לא כן תורתנו הקדושה – תורת חיים, המחנכת ומדריכה אותנו בדרך ישרה, מצווה אותנו "כבד את אביך ואת אמך", "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן", "ואהבת לרעך כמוך", וכל המצוות כולן הם בכלל "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". כמבואר במסכת גיטין (דף נט עמוד ב) וברש"י מסכת שבת (לא ע"א).

 

איני יכול לגרד את התוכחה הכתובה בתורה

הבית הקטן היה הומה אנשים. פשוטי עם לצד תלמידי חכמים, מבוגרים גם צעירים, צבאו על דלת הבית כדי לזכות בברכה מאת הגאון ה"חפץ חיים" זצ"ל. היה זה בזמן התכנסות ה"כנסיה הגדולה" – אסיפת רבנים גדולים מכל רחבי אירופה, שהתכנסו בעיר וינה, כדי לדון בבעיות השעה. תושבי וינה ניצלו הזדמנות זו כדי לזכות בברכה מגדול הדור. "אני איני רבי", אמר להם החפץ חיים, אך התושבים הפצירו בו רבות עד שבלית ברירה נענה להם והחל לברכם. והנה הגיע תורו של איש אחד, אשר עמו התלווה נער צעיר. "רצוני לקבל ברכה מכבוד הרב", אמר האיש ביראת כבוד. החפץ חיים, שלא הכירו מקודם, התבונן בו בריכוז, ואחר נענה ואמר: "איני יודע מה אתה מבקש ממני ברכה, אם אתה שולח את בנך לישיבה, אינך זקוק לברכה שלי, ברכתך מפורשת בתורה (דברים כז יב) כשעמדו כל ישראל על הר גריזים והר עיבל עם הכהנים והשכינה וארון הברית וענו ואמרו: "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת". אבל אם אתה נותן את בנך בבית ספר ללא יראת שמים, איך אוכל לתת לך ברכה? איני יכול לגרד את התוכחה הכתובה בתורה!!!" היהודי רעד, שיניו נקשו זו לזו, מנין ידע ה"חפץ חיים" לומר לו זאת?

 

"הזורעים בדמעה ברנה יקצורו"

אב ואם שזורעים בדמעה בקטנותם של הילדים, ובעודם רכים מחנכים אותם בבתי ספר תורניים ללא פשרות, ולא בבתי ספר שרק קוראים לעצמם "דתיים", ולצערנו רואים את התלמידים היוצאים מהם, כמה נשארים שומרי שבת, והולכים בדרך ה' באמת – אזי ברנה יקצורו. אמנם בתחילת הדרך, מוטל על ההורים להשגיח רבות: על לימודם, על שמירת המצוות, על דרך ארץ ומדות טובות, כבוד לזולת ועוד ועוד, אך לאחר שגדלו בדרך זו, ליבם סמוך ובטוח שבניהם אט אט הולכים בדרך ה', אשר סללו אבותינו קדושים. או אז אם הילדים יצאו בערב לאיזה מקום, אין ההורים חוששים שאולי הלכו למקומות שאינם לרוח התורה, כאותם נערים מבוזבזים, היושבים על הספסלים משועממים, ושורפים זמנם בהבל וריק.

 

סופו של בית הספר "כצלנסון"

סיפר מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל:

אשר פעם הזדמן באיזו חתונה וישב לידו עשיר מופלג. מפעם לפעם היה העשיר נאנח אנחה עמוקה ומרה. שאלו הרב לפשר הדבר, אולי יוכל לעזור לו. אמר לו העשיר, לא תוכל לעזור לי. בכל זאת – הפציר הרב – דאגה בלב איש ישיחנה. הלה סיפר כי בן יחיד יש לו, ומקטנותו דאג לו לכל מחסורו ביד רחבה ותפנוקים למיניהם כיאות לבן יחיד. והנה לאחרונה כל לילה הולך הוא עם חבריו להעביר את הזמן מהשעמום, וחוזר בשעות הלילה המאוחרות 12:00, 1:00 ואני ממתין לו עד בואו מפאת דאגתי אליו. אמש המתנתי לו עד שעה 1:00, 2:00, ועדיין לא הגיע, ולבי דואג. לפתע בשעה 2:30 אני רואה אותו מרחוק כשחבריו תופסים אותו משני ידיו והוא מיטלטל מצד לצד, הבנתי שהוא שיכור. החברים הביאוהו עד פתח הבית, זרקו אותו והלכו. ואני בוכה על מר גורלי, מדוע קרה לי כן, אחר שכל כך השתדלתי עבורו, ודאגתי לכל צרכיו מעל ומעבר, האם מגיע לי כך? אמר לו הרב, תאמר לי היכן חינכת אותו, באיזה בית ספר? אמר לו בבית ספר "קצלנסון", [המפורסם והידוע לפני 40 שנה בירושלים, לבית ספר שאין בו לא תורה ולא יראת שמים, ככל בתי הספר שאינם שומרים תורה ומצוות שיש כיום בעוונות הרבים.] אמר לו הרב, עכשיו כבר אין שאלה למה יצא לך בן כזה. אם היית שומע להקב"ה ומחנך את בנך בתלמוד תורה עם יראת שמים, היית מאושר היום מאין כמוך, אך לא השכלת עשׂה, ולכן לא פלא כי אלו הן התוצאות.

כיום ברוך ה', בנין בית הספר קצלנסון נהפך לתלמוד תורה "יקירי ירושלים", המונה כ- 1000 תלמידים, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, כן ירבו בעזרת ה'. ועתה נבנו שם עוד שתי ישיבות ברוב פאר והדר, אשר מונים כ-500 בחורי חמד העוסקים בתורה יומם ולילה, כן ירבו. ועוד רבים הם המקומות שהיו בתי ספר ומתנ"סים למיניהם שלא על פי התורה והמצוות, וכיום נהפכו ברוך ה' לתלמודי תורה וישיבות קדושות. כפי הבטחת חז"ל: "עתידים בתי קרקסאות ובתי תיאטראות ליהפך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות".

 

החינוך שבבית

ואל ישיאך יצרך, כאותם התועים אחר יצרם הרע, כי החינוך הוא רק בבית, ועל סמך זה נותנים את ילדיהם בבתי ספר שלא לפי חוקי התורה, ומסתמכים על זה שלוקחים את ילדיהם לבית הכנסת להתפלל, וטוענים כי הילדים רואים את אשר האבא עושה, קידוש של שבת ועוד, וכך יחקוהו. אך כל זה עצת היצר הרע, וכבר אמרו חז"ל, כי טבעו של אדם להמשך אחר חבריו, שכניו ומכריו הסובבים אותו, ואינו מן הנמנע שיהיה מושפע ממעשיהם ודרכיהם. ואמנם אין אנו שוללים את חשיבות החינוך שבבית, אך אי אפשר להסתפק בזה. ועינינו הרואות את אותם הילדים שהוריהם טענו כן, וסמכו על דעתם הכוזבת לחנך בניהם במקומות אלו, ובסופו של דבר, רבים מהם סרו לגמרי מדרך ה'. ישמע חכם ויוסף לקח.

 

מעיד עדות שקר

אמרו חז"ל (מסכת ברכות יד ע"ב): כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. שהרי בקריאת שמע הוא אומר "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך", והוא אינו מניח תפילין. כך גם מי שנותן את בניו ובנותיו בבתי ספר שאינם שומרי תורה ומצוות, וקורא קריאת שמע, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, שהרי הוא אומר "ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", והוא אינו מלמדם תורה ודעת, כי בבתי ספר כאלו הס מלהזכיר בשם ה', ואפילו פסוק "שמע ישראל" אינם אומרים. ומצוה רבה להוכיח בדרכי נועם את כל אלה אשר לא ידעו ולא יבינו, ונותנים את בניהם בבתי ספר כאלו אשר אפילו המורים שלהם אינם יודעים את מאור התורה ואת מצוותיה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וכל העושה כן, עליו נאמר (משלי כח כג): "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי, חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן". [המוכיח אדם ומפרישו מן העבירה, הנה אחר שפירש מן העבירה ימצא המוכיח חן, יותר ממי שדיבר עמו בחלקלקות ויִפָּה מעשיו בעיניו (מצודת דוד).] והוא בכלל מה שאמרו חז"ל (מסכת בבא מציעא פה ע"א): כל המלמד את בן עם הארץ תורה, עליו נאמר: "אם תוציא יקר מזולל, כפי תהיה". ("מאור ישראל" – דרושים עמוד רכד)

 

"וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'" (ישעיה נד יג)

בן שחשקה נפשו בעסק התורה מאוד, ורוצה ללמוד ולהתמיד למעלה מהנורמה הרגילה אצל בני גילו, אך הוריו חוששים לבריאותו, ולעומתם הבן טוען שהוא מכיר ויודע את כוחותיו, ויכול לעמוד בזה ולהתמיד כאוות נפשו – יסביר להוריו בנועם את חשיבות הדבר, שעל ידי כך יוכל להתעלות יותר בתורה, ואינו חייב לשמוע להוריו. ואדרבה ישתדלו הוריו לדאוג לו שיאכל דברים בריאים וערֵבים לחיכו, כדי שיתחזק גופו לעבודת ה'. ומכל מקום טוב ונכון שיתייעץ הבן עם תלמיד חכם שמכירו היטב.

 

ובאמת שהורים אלו, צריכים לרקוד ולשמוח כל היום, שבנם חפץ כל כך בעסק התורה, ובפרט בדור הזה שהרחוב סוחף אחריו את הנערים בכל מיני פיתוים שונים, שבודאי עליהם לעודד את בנם ולעשות כמיטב יכולתם שישב כאוות נפשו ויתמיד בתורה יותר ויותר, כי כך באמת רבים מגדולי ישראל צמחו וגדלו, בזכות מסירות נפשם למען התורה, ללומדה בהתמדה ובחשק רב ועצום, והיא היא שעמדה להם לגדול ולפרוח לדרגות ופסגות גבוהות. וכמו שדרשו חז"ל (יבמות קיז ע"א) על הפסוק (משלי כז יט): "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים – כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם", שלפי פנים ולב שהאדם נותן לתורה, כך זוכה כנגד זה ללמוד ולזכור את לימודו. שאם יגעת בתורה – תמצא, ואם לא יגעת – לא תמצא.

 

ככה נעשים גדולי ישראל

הצדיק רבי סלמן מוצפי זצ"ל משחר נעוריו ראו בו ברכה, וכי לגדולות נוצר, בהיותו שוקד על לימודו. בהיותו כבן תשע שנים נפטר רבן של ישראל גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זצ"ל בעל הבן איש חי, והוא הלך להלוויתו, והיה בוכה אחר מיטתו של הצדיק. כשהורד הארון לקבר, קיבל על עצמו להתמיד יותר בלימוד התורה, וכי ינהג מהיום והלאה בפרישות וחסידות, על מנת למלא את החלל שנוצר בהסתלקותו של מנהיג הגולה, שהיה מפורסם בחסידותו וקדושתו. מאותו יום נעשה הנער סלמאן כמעיין המתגבר, הנהגתו החלה להיות קיצונית, ונעשה מופרש ומובדל מן העולם.

הוריו שהיו מודעים להתנהגותו הקיצונית, חסו עליו וניסו למתן את דרכו, אך ללא הועיל. הוא גמר בדעתו כי עליו לקום בכל לילה בחצות, כמנהג אביו. אך בפניו עמדה שאלה, היאך יתעורר בחצות? הוא מצא עצה ותחבולה, כרך חבל סביב ידו, ואת הקצה השני קשר לבריח הדלת, וכאשר היה קם אביו בחצות ומושך את הדלת, היה מתעורר גם הוא. אך לאחר זמן אביו הרגיש בחבל זה ומנעו מכך. אך אין דבר העומד בפני הרצון, והוא ביקש מחברו להעירו בחצות, וכך היה, בצאת אביו מן הבית, היה קם והולך עם חברו ללמוד בבית המדרש תלמוד ומוסר. (ילקוט יוסף כבוד אב ואם ח"א עמוד עז)

הניחי לו – כך גדלים

שעות רבות היה משנן הילד הרך רבי מאיר אביחצירא את לימודיו שלמד עם רבו הצדיק רבי יחיא דהאן זיע"א בן בתו של רבנו יעקב אביחצירא זיע"א, שעות רבות עד כלות הכוחות ממש – כוחותיו של ילד. ובעוד ששאר התלמידים בני גילו הסתפקו בידיעת החומר על בוריו, השקיע רבנו עוד ועוד, כשהוא מחכים ומרחיב את אפיקיו להבין דבר מתוך דבר, הרבה מעבר למה שניתן לצפות מנער בן גילו.

כשנכנסו אחדים מבני המשפחה לאביו הבבא סאלי זיע"א, וביקשו להסב את תשומת לבו לעובדה שבנו מונע מפיו מזון ומשקה ומרבה להתענות בהיותו שקוע בלימודו, הרבה מעבר לכוחותיו של נער בן גילו. נענה להם הרב: "אין לכם מה לדאוג… לא יאונה לו כל רע, שכן הוא ניזון ממזון רוחני…".

באחד הימים, ראתה אמו הצדקת פריחה ע"ה, כי החשיך היום ובנה לא שב הביתה מבית המדרש. כשיצאה לחפשו, ראתה את בנה שעודו שקוע בתלמוד. השמש שקעה מכבר ונר קטן שמצא באחד הארונות, שימש אותו בעיונו העמוק. חשבה להפסיקו ולהביאו הביתה, למנוחת לילה ולאגירת כוחות ליום המחר, אך ביקשה קודם להיוועץ עם בעלה הדגול בבא סאלי. להפתעתה אמר לה הרב: "הניחי לו – כך גדלים".

לימים והוא בחור העומד על דעתו, נהג רבי מאיר בעצמו מה שאמרו חז"ל (יומא עא ע"א), שתלמידי חכמים דומים לנשים [תשושים] ועושים גבורה כאנשים. ארע, שהתעמק בסוגיא מורכבת במשך יומיים תמימים. מזון ומשקה לא באו אל פיו, והוא אינו מש מספריו ואינו מרפה מעיונו. ביקש אביו להפסיקו, אך הפעם היתה זו אמו שעצרה בעדו, ואמרה: "הנח לו – כך גדלים".

וכששניהם גם יחד עומדים על המשמר לבל יזיק עצמו, תוך שהם מרחיבים את הגבולות עוד ועוד, הלך הנער מאיר וגדל והאיר!

כי עם הורים שכאלו, ועם דרך חינוך שכזו, באמת גדלים. ("אביר יעקב" עמוד 412)

 

הוא עתיד לצאת גדול בישראל

בשנת התרצ"ד באחד הערבים התחוללה בירושלים הפגזה קשה מאויבינו הערבים ימח שמם, ובגין המצב הקשה שררה בכל שכונות ירושלים עלטה מוחלטת. הנער הצעיר בן ה-13, עלה כבר בשעות היום לבית המדרש "בית יעקב" שמעל הבית הכנסת המרכזי בשכונת בית ישראל, שם איוה למושב לו לעסוק בתורה, ובידו האחת מחזיק נר להאיר לו את החשכה. מספר בחורים צעירים שעברו ברחוב, ראו את אור הנר הדולק בבית המדרש למעלה, וחששם עלה שמא ניצלו גנבים את החשיכה ונכנסו למקום. וימהרו להזעיק את רב השכונה הגאון רבי שמשון אהרון פולנסקי זצ"ל הנודע בשם הגאון מטפליק. הרב עלה חיש לבית המדרש לראות את אשר מתרחש שם, והנה לעיניו נגלו מראות אלוקים, הוא ראה את הנער רכון על ספריו, וכדי שלא יבהל, נגע בו ברוך בכתפו ואמר לו, שעת סכנה היא עתה מחשש הפגזות מהאויבים ולא עת ללמוד. ולקחו הרב יד ביד לבית הוריו. באותו זמן שהנער נעלם, חיפשוהו אביו ואחיו והתרוצצו בכל רחובות השכונה למוצאו מחשש לשלומו. וכאשר נראה הרב פולנסקי עם הנער, כעס עליו אביו וביקשו להוכיחו על פניו בעת כזו. אך מיד עצרו הרב פולנסקי ואמר לו, אינני נותן לך אותו אלא אם תבטיח לי שלא תכה אותו, לא תיגע בו יד, ולא תכעס עליו, כי הוא עתיד לצאת גדול בישראל. וכך במסירות נפש עילאית כזאת, זכינו ברוך ה' למרן מלכא מאור ישראל הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א. ("מלך ביופיו" עמוד 29)

 

"אין דבר העומד בפני הרצון"

בהיות הנער רבי עובדיה כבן 14, חשקה נפשו בתורה גם בלילות כבימים. הוא רצה לישב ולהתמיד בלימודו עד לשעות הקטנות של הלילה, אך הוריו לא הסכימו לזאת מחשש שמא יזיק הדבר לבריאותו. מה עשה הנער שרצונו היה עז לתורה? התארגן בערב לשינה כשאר אחיו, שכב במיטה כמו כולם, ומשראה שהכל נמים את שנתם, לבש את בגדיו על הפיג'מה, ויצא את הבית בחשאי כאשר רגליו מוליכות אותו אל בית המדרש הסמוך לביתם "באר שבע" שבשכונת בית ישראל. את המפתח קיבל מיד הגבאי מבעוד יום, פתח את בית המדרש, הדליק את האור, וישב ללמוד בחשק גדול כאוות נפשו במשך כשלוש שעות. בסיימו את לימודו, חזר אל ביתו בשמחה וגיל, נם את שנתו כשאר אחיו, וקם עם כולם כאילו לא ארע דבר.

אחיו המנוח רבי אברהם ז"ל הבחין מספר לילות בנעשה, והתלבט האם להודיע זאת להוריו, כי סוף סוף נעשה כאן דבר בחשאי נגד רצונם. ומה גם שהדבר עלול אולי להזיק לבריאותו של אחיו. אך משמים דאגו לשנות את מחשבתו, ואכן במחשבה שניה נמלך בדעתו, והחליט שלא להודיע על כך להוריו, כי הלוא אחיו הולך למקום טוב ולמטרה טובה ברוך ה', ולא למקומות לא טובים חס ושלום, ואדרבה כך יכול הוא לעלות ולהתעלות בתורה, ולמה לו להפריעו… ("מלך ביופיו" עמוד 35)

 

מצווה ולימוד תורה –  מה קודם?

אם באו לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו, אבל אם אי אפשר, יעשה את המצוה ויחזור לתלמודו. למשל: מוהל שהיה עוסק בתורה, ובא אדם וביקשו שימול את בנו, אם אפשר שברית המילה תעשה על ידי מוהל אחר, ישב וילמד ולא יפסיק מלימודו, ומוהל אחר ימול. אבל אם אין מוהל אחר, יפסיק מלימודו למול את הילד, ובסיום ברית המילה יחזור מיד ללימודו. (עיין סימן רמו סי"ח, שו"ת יביע אומר ח"ד יו"ד סימן יט אות ב, ה"ע ח"ח שצא)

 

מלמדים יראי שמים ובקיאים

על מנהלי מוסדות הלימוד לדאוג שיהיו להם מלמדים יראי שמים ובקיאים היטב במלאכתם מלאכת הקודש, לחנך את הנערים ברוח ישראל סבא, ולהאהיב עליהם את התורה ולחזקם ביראת שמים, בבחינת "גם כי יזקין לא יסור ממנה", כי מלאכת שמים בידם. ומלמד הנוהג עם תלמידו שלא כהוגן, אוי לו ואוי לנפשו, כי שמא יתגלגל הדבר ויצא התלמיד לתרבות רעה, ונמצא מחריב את העולם כולו. וכל זה על צווארו של אותו מלמד, כי אילו היה נוהג עמו כשורה בנועם וברוך, היה התלמיד ממשיך בדרך ה' ומחנך את בניו לתורה ויראת שמים.

 

כתב הרמב"ם (פ"ב ה"ג): מלמד שמניח את תלמידיו ויוצא, או שעושה מלאכה אחרת עימהם, או שמתרשל בלימודם, הרי זה בכלל "ארור עושה מלאכת ה' רמיה", לפיכך אין ראוי למנות מלמד אלא ירא שמים היודע לחנך וללמד כראוי. (שעג)

 

אם רואה האב שיש מלמד אחר היודע ללמד יותר טוב מהמלמד הנוכחי של בנו, הנכון שיעביר את בנו למלמד היותר בקי, ואפילו מלמד זה נמצא בעיר אחרת, ובלבד שישנה הסעה מסודרת היטב. (רמב"ם פ"ב ה"ו. שעג)

 

הנהגת הרב ותלמידיו

להלן מתוך דבריו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א בספרו "מאור ישראל" – דרושים (עמוד רסד) על הנהגת הרב עם תלמידיו:

 

לכל מלמד צריכה להיות סבלנות רבה עם חניכיו. לא כל ילד יש לו חשק ללמוד אבל צריך לדעת איך להביאו שיאהב ללמוד, ולמשוך אותו בעבותות אהבה. כמסופר במסכת תענית (כד ע"א) על האמורא רב שביקר בעיר אחת שהיתה שם שנת בצורת, וגזר תענית ציבור להתפלל על הגשם, אך לא הועיל כלום. למחרת ירד לפני התיבה שליח ציבור אחד, אמר "משיב הרוח" והתחילה רוח זלעפות, אמר "מוריד הגשם" וירדו גשמי רצון ברכה ונדבה. שאל אותו רב, מה מעשיך, אמר לו מלמד תינוקות אני, וכל תלמיד שאינו רוצה ללמוד, אני נותן לו מתנות ומגדנות ומפייס אותו שילמד עד שבא ולומד. כך צריך להיות מלמד תינוקות בסבלנות יתירה, ומשתלם הדבר כדי להוציא פרי למעשהו. גם כשהילד שובב וגורם הפרעה ללימוד, צריך להתאזר בסבלנות יתירה, כמאמר חז"ל (מסכת סנהדרין קז ע"ב) שמאל דוחה וימין מקרבת. ובסופו של דבר יצליח המורה להוציא יקר מזולל.

 

וכתב בקובץ אגרות החזון איש (ח"א סימן פט): אחשוב לנכון שאף אם התלמיד שובב יש לגלגל עמו ולסבול אותו לקרבו כל מה שאפשר, וזה כל פרי הנהגת הישיבה לתת לפתאים ערמה, ולתועים בינה, ואין לבוא בטענה על השובבים, כי הלא "עיר פרא אדם יולד". ועלינו להשתדל ולסבול ולקרב אותו בכל מחיר, כי שמאל דוחה וימין מקרבת, ופעמים יש לקרב בשתי ידיים, ויזכו לעשות חיל להביא את תלמידיהם אל הדרך הישרה באהבה. וכתב עוד (סימן סט) כלפי תלמיד שובב: צריכה להיות סבלנות יתירה, ולקרבו בדרכי נועם, ולסבול כל הקשיים, ומן השמים ירחמו. גם באיגרותיו (ח"ב סימן נד) כתב: כמדומה לי שלעולם לא עשו מעשה להרחיק תלמיד שובב מלימוד התורה, וצריכים אנו להגן בכל מקרה, ולהתאזר בסבלנות, וזה יעלה בידינו. עי"ש.

 

ומסופר על הגאון החפץ חיים זצ"ל, שהיה מוסר שיעור לפני תלמידיו בישיבת ראדין, ובאמצע השיעור הגיע לשם תלמיד חכם אחד שהיה ראש ישיבה ברוסיה, החפץ חיים הפנה לו עורף והמשיך בשיעורו, והתעלם ממנו לחלוטין, ואף "שלום" לא נתן לו. התלמיד חכם ההוא נעלב, ויצא משם בבושת פנים סר וזעף. לאחר מכן שאלו תלמידי הגאון חפץ חיים את רבם, מדוע התנהג כך עם התלמיד חכם ההוא, השיב להם הרב במעשה: נער יתום אחד בשם לייבלה ברונשטיין למד בישיבה הנ"ל ברוסיה, הנער היה עילוי, אך שובב, וראש הישיבה הזה גירש אותו מהישיבה, באה אמו האלמנה והתחננה לפניו שיסלח לו ויקבל אותו שוב לישיבה, והלה הקשה את רוחו ואימץ את לבבו, וסירב בכל תוקף לקבלו. הנער פנה לבתי ספר של הממשלה ברוסיה, ושם יצא לתרבות רעה, ומפני שהיה פיקח וממולח נעשה אחד ממנהיגי הקומוניסטים, ואז רדף באף ובחימה כל אשר בשם ישראל יכונה, ואת הדת היהודית, וגזר כמה גזרות על שומרי תורה ומצוות, ואסר אותם בבית האסורים, והמשיך בכל מיני תועבות. הנער הזה שמו לייב טורצקי הידוע לשמצה. [וסופו היה שהסתבך עם ראש הקומוניסטים סטאלין, ומפני שחשש פן יהרגהו ברח למקסיקו, ושם מצאוהו אנשי סטאלין וחסלו אותו, ונאבד משני עולמות עולם הזה ועולם הבא]. ואילו לא היה ראש הישיבה הזה מקשה את רוחו ומסרב לקבלו, היה יוצא על כל פנים תלמיד חכם וירא שמים, ורק מפני שהתעקש שלא לקבלו לישיבה, נעשה כן, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ומרוב צערי על אובדן הנפש ההיא, נהגתי כן. ישמע חכם ויוסף לקח. עכ"ד.

 

השובב שנעשה ראש ישיבה

מעשה שהיה לפני כ-70 שנה בישיבת "פורת יוסף" בעיר הקודש ירושלים. אחד הרבנים לא חש בטוב ולא יכל להגיע לישיבה למסירת שיעורים. המנהל ביקש ממרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א בהיותו צעיר לימים שימלא את מקום הרב לכמה ימים. קודם שהגיע הרב לשיעור הודיעו לו כי באותה כיתה ישנו בחור שובב מאוד, אשר מידי פעם דואג גם להצחיק את כל הבחורים בשיעור, וכך ידע הרב היאך להסתדר עמו. ויהי כשנכנס הרב לשיעור, קרא לאותו תלמיד באהבה וחיבה הושיבו לידו וביקשו שיקרא את קטע הגמרא שעליו הרב ידבר, התלמיד שמח מאד בכבוד הגדול שקיבל, וכך השתתף יפה בכל השיעור, ואט אט קרבו הרב ומאז קיבל חשק להתמיד בתורה, ועלה והתעלה עד שנעשה לאחד מראשי הישיבות הגדולים בארץ.

 

כתב הרמב"ם: הרב שלימד ולא הבינו התלמידים לא יכעס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. וכן, לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים. ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו: רבי, תורה היא, וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה. (הלכות תלמוד תורה פ"ד ה"ד)

 

לא יהיה התלמיד בוש מחבריו שהבינו בפעם ראשונה או שניה והוא לא הבין אלא אחר כמה פעמים, שאם נתבייש בדבר זה, נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום. לפיכך אמרו חכמים: אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד. במה דברים אמורים, בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו, או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדם, וכענין זה אמרו: זרוק מרה בתלמידים. לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים, ולא לשחוק בפניהם, ולא לאכול ולשתות עימהם, כדי שתהא אימתו עליהם וילמדו ממנו במהרה. (הרמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ד ה"ה)

 

אין שואלים את הרב מיד כשנכנס לבית המדרש, עד שתתיישב דעתו עליו. וכן אין התלמיד שואל מיד כשנכנס, עד שתתיישב דעתו וינוח. ואין שואלים שנים כאחד, ואין שואלים את הרב מענין אחר אלא מאותו הענין שהם עסוקים בו, כדי שהרב לא יתבייש. ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן, וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים, ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקים בו עתה, כדי לזרזם ולחדדם. (רמב"ם ת"ת פ"ד ה"ו)

 

כשם שהתלמידים חייבים בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבם, כך אמרו חכמים: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאוהבם, שהם הבנים המהנים אותו לעולם הזה ולעולם הבא. (פ"ה הי"ב)

 

התלמידים מוסיפים חכמת הרב ומרחיבים לבו, אמרו חכמים: הרבה חכמה למדתי מרבותי, ויותר מהם מחברי, ומתלמידי יותר מכולם. וכשם שעץ קטן [גפרור] מדליק את העץ הגדול, כך תלמיד קטן מחדד את הרב, עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה. (רמב"ם ת"ת פ"ה הי"ג)

 

בניית תלמוד תורה על יד תלמוד תורה

הורים הרואים שאין המלמדים בתלמוד תורה זה מחנכים את בניהם לתורה ויראת שמים כיאות, או שרוצים להשקיע בבניהם חינוך טוב יותר, וברמה גבוהה יותר, רשאים לפתוח תלמוד תורה אחר כאוות נפשם ולהשקיע במלמדים מיוחדים, ואין מנהלי המוסד הישן יכולים לעכב בעדם. כמו שפסקו הרמב"ם (פ"ב ה"ז) ומרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן רמה סכ"ב): רשאים לפתוח בית לימוד אפילו סמוך לבית לימוד הקודם, כדי שיבואו תלמידים אחרים או שיבואו מהתלמידים של זה לזה, ואינם יכולים למחות בידם, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר". ע"כ. ועל ידי כך, גם המוסד הראשון יתאמץ להשיג מלמדים ראויים יותר, וכך יגדל דור של לומדי תורה באהבה עם יראת שמים טהורה. ועיין להלן בסמוך בדבריו הנמרצים של הגאון החזון איש זצ"ל.

 

בניית בית כנסת על יד בית כנסת

בית כנסת שאין בו די שיעורי תורה לציבור, או שאינם מאפשרים לכל הבא ללמוד כאוות נפשו בכל זמן שירצה, ינסו תחילה להשפיע עליהם בנעימה ונחת, כמה מעלתם גדולה אם יאפשרו לכל הבא ללמוד בכל עת בנחת וישוב הדעת, אך אם הינם עקשנים ואינם מוכנים לשנות דעותיהם, מצוה לפתוח בית כנסת נוסף בקרבת מקום, ששם ילמדו וירבו תורה כאוות נפשם, ואין שום חשש בזה, כי מצוה הם עושים להצלת התורה ולהרבות בלימודה, רק יקפידו לעשות הכל באהבה ואחווה שלום ורעות, והאמת והשלום אהבו. (ה"ב ז שג)

 

וזו לשון מדרש תנחומא (פרשת שמיני אות ט): "אמר אחז הרשע: אם אין גדיים אין תיישים, אם אין צאן אין רועה, היכן העולם. כך אמר, אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין תלמידים. ואם אין תלמידים, אין חכמים. אם אין תורה, אין בתי כנסיות ובתי מדרשות. ואם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם. מה עשה? עבר על כל בתי כנסיות ובתי מדרשות וסגר אותם. וכשראו ישראל כך, התחילו צווחים, ווי שיחרב העולם כשבטלו את התורה". ע"כ.

 

וכתב הגאון החזון איש בספרו אמונה ובטחון (פרק ג) וזה תוכן דבריו: "החובות המוסריות המה גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר. ואי אפשר להגיע לאמיתו של דבר, זולת על ידי ספרי הפוסקים אשר מסרום לנו מצוקי תבל רבותינו ז"ל. ומי שלא הוקבע בליבו היסוד הזה, לא יועיל לו רוב לקחו ואומץ שקידתו לקנות מידות מתוקנות, כי בהיפגשו בתעצומות עם רעהו, בטח יחרץ משפטו כנטיותיו הטבעיות. ואף אם מידותיו מתוקנות, לא יתאימו לעיתים קרובות עם ההלכה השמיימית.

 

והנה הלכה ידועה (בבא בתרא כא ע"ב) שבמקרים מסוימים אסור לאדם לפתוח חנות בסמוך לחנות חברו, מחמת שהאדם מצווה שלא להביא מצב שיכול לגרום הפסקה לפרנסתו של חברו. אולם במלמד תורה אין טענה כזאת כלל, ויכול לפתוח מקום לימודים בסמוך למקום לימודים אחר, ואף שיעברו תלמידים מהמקום הישן למקום החדש, ותתמעט פרנסתם של המלמדים הישנים, בכל זאת מותר, כי אם נראה להורים שבמקום החדש מלמדים טוב יותר, ומשקיעים בבניהם יותר, אדרבה "קנאת סופרים תרבה חכמה", שגם המקום הישן ילמד מהם וישפר וייטיב עוד ועוד את מקומו לטובת התלמידים שיגדלו באמת לתורה ויראת שמים טהורה. וכנפסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמה סעיף כב): מלמד תינוקות שבא חברו ופתח בית ללמד תינוקות בצידו, כדי שיביאו לו תינוקות אחרים או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה, אין יכולים למחות בידו, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר". ואוי כי יזעק המלמד המקופח לפני ה' יתברך, "הצילני מרודפי כי אמצו ממני". מן השמים בת קול תענהו, אוי על העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפינחס, הלוא אתה הוא הרודף, הלא אתה הוא שאינך נושא פנים לתורה, הלא כתבתי בתורתי שמלמד תינוקות לא יכול לעכב על אחרים מללמד". עד כאן מדברי החזון איש. ועיין שם עוד אריכות דברים בענין זה, מה עומק מחשבתם של חז"ל שקבעו הלכה זו, וכמה מוסריות ומידות מתוקנות ונעלות הטמינו בה, ולא כאותם השופטים כל ענין לפי רגשי לבבם, ללא עיון ודרישה וחקירה בספרי הפוסקים שאנו שותים בצמא את דבריהם.

 

יראת שמים קודמת לחכמתו

אין למדים תורה מאדם שאין לו יראת שמים אפילו אם הוא חכם גדול וצריכים לו, עד שישוב למוטב, שנאמר (מלאכי ב ז): "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא", אמרו חכמים: אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו. ואם אינו דומה למלאך, אל יבקשו תורה מפיהו. (רמב"ם ת"ת פ"ד ה"א)

 

יש להבין, מה הביאור בזה שהרב יהיה דומה למלאך ה' צבאות, וכי דבר פשוט הוא להגיע למדרגת מלאך, היכן נמצא רב שכזה?! ואפילו אם נמצא, הלא מעטים הם יהיו, ומהיכן יהיו רבנים שילמדו תורה את כל העם? ובאר הגאון ההפלא"ה [הרב פנחס לוי איש הורביץ], כי הנה ההבדל בין מלאך לבן אדם, כי בן אדם הוא יציר חומר, אשר יצר הטוב ויצר הרע שוכנים בקרבו, ופעמים ישמע ליצר הטוב ויתעלה ויתחזק בתורה, ופעמים שישמע ליצר הרע וירד מדרגתו. לא כן המלאכים בראם הקב"ה בדרגה עליונה וגבוהה, ונשארים הם כך כל זמן קיומם, ואין אצלם מצב ירידה או עליה, כי באותה קדושה נשארים הם לעולם. נמצא שהמלאך הוא בגדר "עומד", לא עולה ולא יורד. וכמו שאמר הנביא (זכריה ג ז): "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה". אבל האדם הוא בגדר "הולך", או לטוב או למוטב.

 

והנה ישנם שני סוגי רבנים: האחד, אם יאמרו לו שימסור בכל ערב שיעור לציבור, יאמר בלבו: 'הלא עד שאכין את השיעור, ומשך זמן מסירת השיעור, יתבזבז זמן רב מזמני ולא אתקדם בלימודי', על כן מוכן הוא למסור שיעור, אבל נושא השיעור יהיה מלימודיו שרגיל בהם במשך היום, אף שאינם שייכים כלל ועיקר לציבור, כגון שלומד הלכות גיטין, קידושין, כתובות וכיוצא. כי כל מטרתו לחפש את התקדמותו שלו עצמו ולא איכפת לו אם טובת הקהל בכך או לא. אבל הרב השני – להיפך, לא יסתכל על התקדמותו שלו, אלא מוכן הוא לעמוד ולעצור בהתקדמותו, כי לנגד עיניו עומדת טובת הציבור, ומאחר ולהם אין שום ענין עתה ללמוד בהלכות גיטין, קידושין וכיוצא, [כל שעדיין לא סיימו ללמוד את ההלכות השייכות להם יום יום], על כן מוסר להם הלכות שבת, ברכות, כשרות, מועדים וכיוצא.

 

ועתה מובן מה שאמרו חכמים, אם הרב דומה למלאך, דהיינו שהרב אינו דורש את התקדמותו שלו האישית, אלא מוכן הוא "לעמוד" ולעצור בהספקים שלו בשביל טובת הציבור, כמו המלאך שהוא בגדר "עומד", לזה יבקשו תורה מפיהו. אבל אם אינו דומה למלאך אלא לבן אדם שמחפש תמיד להתקדם, אל יבקשו תורה מפיהו, כי הוא איננו רואה את טובתם שלהם.

"תלמוד תורה כנגד כולם"

שאלה: בן שחשקה נפשו להשקיע את כל זמנו בעסק התורה, כדי שיהיה תלמיד חכם אמיתי ומורה הוראות בישראל, אך הוריו מתנגדים לכך בטענה שחפצים הם שבנם ילמד מקצוע, כדי שכאשר יתחתן, יעבוד בשעות היום לפרנסתו, ודי שיקבע בערב עיתים לתורה, האם רשאי הבן שלא לשמוע להוריו?

 

תשובה: מצוה וחובה על הבן ללמוד תורה כאוות נפשו, אף שדבר זה הוא בניגוד לדרישת הוריו, כי גדולה מצות תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם (מסכת מגילה טז ע"ב). ומכל מקום נכון שישתדל לעשות כן על ידי השפעה של רבנים חשובים על הוריו ולפייסם בדברים, כדי שהדבר יעשה גם ברצונם, ולהודיעם גודל מצות תלמוד תורה, והאמת והשלום אהבו.

 

לעלות במעלות התורה

מעשה בתלמיד ישיבה קטנה שנפשו חשקה בתורה, אבל אימו הלכה ורשמה אותו בבית ספר מקצועי, למרות מחאותיו. הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל שהיה רבו, הביאו לפני הגאון החזון איש. מיד הוציא הרב מן הארון גמרא מסכת תענית וישב עם הנער ולמד עמו מתוכה בצוותא בדף כ"א עמוד א, מעשה באילפא ורבי יוחנן שהיו לומדים בצוותא, וכשהגיעו למצב של דוחק גדול בפרנסה, החליטו לצאת למסחר. בדרכם ישבו תחת כותל רעוע וסעדו ליבם. באו שני מלאכי השרת, ורבי יוחנן שמע את אחד מהם אומר לחברו: נפיל עליהם קיר זה ונהרגם, מפני שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה… כאן הפסיק רבנו והעיר לתלמיד: מכאן למדנו, שאינו חייב למלא את רצון אימו בעניין זה! שמע התלמיד לעצת הרב, והמשיך ללמוד בישיבה ועלה והתעלה בלימודו, ונעשה תלמיד חכם גדול. (מעשה איש ח"א עמוד סה. כיבוד הורים המנוקד צז)

 

נשים

נשים פטורות ממצות תלמוד תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם", בניכם ולא בנותיכם. ואף על פי כן חייבות הן ללמוד את הדינים השייכים להן, שאם לא תדענה הלכות שבת, ברכות, בשר בחלב, טהרה וכיוצא, היאך תוכלנה לקיימן כראוי כדת וכדין?! ומטעם זה גם נשים מברכות ברכות התורה, ואומרות 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו על דברי תורה'.

 

הן אמת שכתב הרמב"ם, שלכתחילה לא ילמד אדם את בתו תנ"ך, מכל מקום כתבו רבותינו האחרונים, שבזמנינו יש להתיר לכתחילה ללמד את הבנות תנ"ך בהסברה מלאה עם מוסרי חז"ל וכיוצא. כמו שכתב החפץ חיים, וזה תוכן דבריו: ונראה שכל זה הוא דווקא בזמנים הראשונים, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות הייתה חזקה מאוד אצל כל אדם להתנהג בדרך שהלכו בה אבותיו, וכמאמר הכתוב: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך", בזה אמרו שלא ללמדה תורה, שיש לה לסמוך בכל הנהגתה על מסורת אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונות הרבים, שקבלת האבות התרופפה מאוד, בודאי שמצוה רבה ללמדן תנ"ך ומוסרי חז"ל, כדי שיתחזק אצלן ענין אמונתנו הקדושה, שאם לא כן עלול הדבר שיסורו לגמרי מדרכי ה' ויעברו על כל יסודות הדת, חס ושלום. (שפז)

וכיוצא בזה כתב בספר זקן אהרון וולקין, שבימינו שהרחוב מלא הוללות וסכלות, כפירה ומינות, ועינינו הרואות שרק הבנות המתחנכות בבתי הספר של 'בית יעקב', רוח הקדושה חופפת עליהן, טוב שתלמדנה תנ"ך אף שאין זה נוגע להלכה, אלא רק להתפתחות הבנות לרמה גבוהה, שגם בזה יש כח למשוך בעבותות אהבה את לב האבות והבנות החפצים גם בלימודים אלו, להתחנך בהשכלה גבוהה על פי רוח התורה. וגם הלימודים האחרים שאינם קודש כמו חשבון וכדומה, הרי הם כחולין על טהרת הקודש, ושום תקלה לא תצא מזה, ואדרבה הנערות אשר תלמדנה בבתי ספר אלו, תנצלנה מזרם הכפירה ורוח המינות המנשבת ברחובות הקריה. (שפז)

 

אין ראוי ללמד את הבנות בבתי הספר תורה שבעל פה, שהיא המשניות והגמרות, שעל זה אמרו חז"ל (סוטה כ ע"א): "כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תיפלות". וזאת מלבד כל המכשולים שיש בדברים אלו לצערנו הרב, שבדרך כלל הן יושבות בכיתה אחת עם בנים, ובא מורה ומלמד אותם, והיכן מצות התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"?! וכל שכן שבמעשים אלו גורמים ליצר הרע להתגרות בהם. וכבר אמרו חז"ל (קידושין פא ע"א): לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים. ובאר המאירי, שלא יושיב תינוק ותינוקת כאחת לאומנות אחת, כדי שלא ירגילם זה עם זה ויבואו לידי עבירה. ע"כ. מכאן אנו למדים כמה גדולה חובת ההפרדה לא רק בין בחורים לבחורות, אלא אפילו בין ילדים לילדות. וכן אמר דוד המלך ע"ה בתהלים: בחורים "וגם" בתולות, זקנים "עם" נערים. ולא אמר בחורים עם בתולות, אלא אלו לבד, ואלו לבד.

 

אשר על כן, על ההורים, המנהלים והמורים ועל כל אשר יראת ה' נוגעת אל ליבם, לעמוד על המשמר ולעשות הפרדה מלאה בין הבנים לבנות. וכבר לפני למעלה משלושים שנה התקיים כנס חירום של כל גדולי רבני ארץ ישראל, ובו השתתף גם הגאון הצדיק סבא דמשפטים האדמו"ר רבי ישראל אביחצירא "הבבא סאלי" זיע"א, והכריז יחד עם כל גדולי ישראל, שחלילה להקים בתי ספר מעורבים לבנים ולבנות יחדיו, והעושה כן אסור לשתף עמו פעולה, שהוא פורץ גדר הצניעות, ויש להבדילו מקהל עדת ישראל. וברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשותם, ולעמוד באמת בכל כוחותיו על המשמר, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא.

 

ומרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל: בספרו מאור ישראל – דרושים (עמוד רצד), בדברי ההספד על הבבא סאלי זצוק"ל כתב כך: כשהתעוררה בעיה בנתיבות (מקום מחנה קדשו של הבבא סאלי) ורצו אנשים מסויימים לייסד בית ספר תיכון "דתי" בתערובת תלמידים ותלמידות, ישבנו על מדוכה זו, יחד עם רבני וגאוני נתיבות, ועל צבאם האדמו"ר רבנו הבבא סאלי ז"ל, והודיעו בחוצות קריה במודעות ובהכרזות שכל מי שישתף פעולה עם המייסדים בית ספר זה, הרי הוא פורץ גדר ויבדל מן הציבור. ובקשו ממני להצטרף אליהם, בהיותי אז משרת כרב ראשי לישראל, וכן עשיתי… וכל זה כתב ידיד נפשי הג"ר רפאל צבאן רבה של העיר נתיבות בספרו זרע יעקב, וזו לשונו: "ובכן אנו מזהירים את הציבור, הורים, מורים, ומורות, שאם חס ושלום יקום מי שהוא להכניס צלם בהיכל וירצה לעבור על ההסכמה להקים בקריה זו כיתה מעורבת בנים ובנות חס ושלום, הוא פורץ גדר, ונאסור בהחלט כל שיתוף פעולה עמו, ויבדל מתוך הקהל." ע"כ. וכל מי שראה חתימת ידו של האדמו"ר רבי ישראל אביחצירא בראש הקרואים הרבנים החתומים במודעה הנ"ל, חרד לבו, ובכך סוכלה מזימתם של אלו הפורצים גדר ומתיימרים לקרוא לעצמם דתיים. עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס. ועל ידי כל זה דוחו ולא יכלו קום, ובטלה מזימתם, תהלות לאל יתברך. ע"כ.

 

ושננתם לבניך – אלו תלמידיך

כשם שחייב אדם ללמד את בנו תורה, כך חייב ללמד את בן בנו, ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר: "ושננתם לבניך", ודרשו חז"ל בסִפְרֵי "בניך – אלו תלמידיך", שכן הרב קרוי אב לתלמידיו, כמו שמצאנו בנביא אלישע שקרא לרבו אליהו הנביא, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". (רמב"ם ת"ת פ"א ה"ב)

 

ענווה פסולה

כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: "אין לתלמיד חכם הדורש ברבים להמנע מלדרוש מחשש גאוה חס ושלום, אלא ישתדל לכבוש יצרו ולכוון לשם שמים". וכן הדורש ברבים דברי מוסר ותוכחה, העיקר שיהיו דבריו יוצאים מן הלב לשם שמים, ולא יכוון להראות חריפותו וחכמתו. על כן, בודאי שאף הצנועים לא ימנעו מלהיות ממזכי הרבים. (חזו"ע שבת ב ריא)

 

וכבר אמרו בזוהר הקדוש (פרשת תרומה): "אילו היו יודעים בני אדם כמה תועלת גדולה וזכות יש ברדיפה אחר בני אדם להחזירם בתשובה ולזכותם בתורה ובמצוות, היו רודפים אחריהם בכל כוחם, כמו שאדם רודף אחרי החיים שלו". והרי המציל נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא, כל שכן המקיים את הנפש הרוחנית, שגדול המחטיאו יותר מן ההורגו.

 

וכתב מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל:

הלוא תסמרנה שערות אנוש בראותו דברי תנא דבי אליהו רבה (פי"א): "ושמא תאמר אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין, מפני מה נהרגו [ראה המעשה בנביא שופטים (פרקים יט – כא)]? לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה לקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם [כדי שיזדרזו בהליכתם], ולחזר בכל ערי ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל תורה ומוסר, כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן אלא כל אחד מהם נכנס לכרמו ויינו ושדהו, ואמר, שלום עליִך נפשי, כדי שלא להרבות עליו את הטורח. לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקים בתורה ובדרך ארץ, נתקבצו עם ישראל למלחמה ונהרגו שבעים אלף. ומי הרג את כל אלו? הוי אומר, לא הרגום אלא הסנהדרין". והדברים מבהילים ביותר. ואנחנו מה נענה בדורות הללו, שהדורות הלוך וחסר, הלא החלש יאמר גיבור אני, ויציל מה שניתן להציל. ועל תלמידי החכמים שבדור מוטל לשמור משמרת הקודש, לפקוח עיניים עוורות, להבין ולהורות את החוקים ואת התורות. ואם לא הם, מי ידריך את העם להנחותם הדרך אשר חפץ ה', ואם לא בשבת שהציבור פנויים, אימתי?! ואמר רבי יודן: כל מי שאומר דברי תורה ברבים, זוכה שתשרה רוח הקודש עליו. וכל דורש ברבים שזיכהו ה' לבשר צדק בקהל רב "בהלכה ובאגדה" ובתוכחות מוסר להוציא יקר מזולל, שכרו גדול, כמו שאמרו (בבא מציעא פה ע"א): כל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו. עכ"ד. ישמע חכם ויוסף לקח. (חזו"ע שבת ב רט, ריא)

 

בהלכה ובאגדה

האברכים היקרים הדורשים לציבור בהלכות ברכות, שבת, מועדים, ובדיני איסור והיתר השייכים למעשה, נכון שישלבו דברי אגדה המושכים את הלב, מעשיות ומשלים, כדי שיהיו דבריהם ערֵבים, "נְכֹחִים לַמֵּבִין, וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת" (משלי ח ט). (חזו"ע שבת ב רט)

 

אמרו במדרש: אמר רבי שמעון בן לקיש כל האומר דברי תורה ברבים ואינם ערבים לאוזן שומעיהם ככלה שהיא ערבה לבעלה, נוח לו שלא אמרם. וכן אמרו על הפסוק: "נופת תטופנה שפתותיך כלה, דבש וחלב תחת לשונך" – אמר רבי יוסי, כל האומר דברי תורה ברבים, ואינם ערבים לאוזן שומעיהם כדבש, נוח לו שלא אמרם. ואמר רבי לוי: לשעבר היתה הפרוטה [פרנסה] מצויה, והיה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה, הלכה ותלמוד, אבל עכשיו שאין הפרוטה מצויה, והם חלשים מעבודתם, אין מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות. ועוד אמרו (מסכת בבא בתרא י ע"א): בעלי אגדה, מתוך שהם דרשנים ומושכים את הלב, הכל מכבדים אותם. ואמרו (מסכת סנהדרין לח ע"ב): רבי מאיר בעל הנס היה דורש: שליש הלכות, שליש אגדות, שליש משלי שועלים. ומעשה ברבי אבהו ורבי חייא בר אבא שנזדמנו לעיר אחת, רבי אבהו דרש באגדה, ורבי חייא דרש בהלכה, עזבו כולם את רבי חייא ונהרו לשמוע אגדותיו של רבי אבהו. חלשה דעתו של רבי חייא ובא רבי אבהו לפייסו, אמר לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה, משל לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ומרגליות, ואחד מוכר מיני סדקית, על מי קופצים לא על זה שמוכר מיני סדקית?! (מסכת סוטה מ ע"א). ובספרֵי על הפסוק: "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת לעשותה", שמא תאמר למדתי הלכות די לי? תלמוד לומר "את כל המצוה הזאת", כל המצוות למוד, מדרש, הלכות ואגדות. ואם רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה, שמתוך כך תדבק בדרכיו ומדותיו. וכן אמרו באבות דרבי נתן, כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם יראת חטא. וכל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם חכמה. "והמן כזרע גד", אלו בעלי אגדה שמושכים לבו של אדם כמן. ואמרו במדרש (שיר השירים א ח): אל יהיה המשל קל בעיניך, שעל ידי המשל, אדם מבין דברי תורה. משל למלך שאבד זהב מביתו או מרגלית טובה, האם לא על ידי פתילה כאיסר [נר ששווה פרוטות] הוא מוצא אותה? כך על ידי המשל, אדם מבין דברי תורה. (חזו"ע שבת ב רט)

 

חובת מינוי רב בבית הכנסת

חובה גמורה על כל ציבור לדאוג שיהיה להם רב מורה הוראה, שיורה להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו. ואפילו אם אין להם די ממון כדי לשלם גם לרב וגם לשליח ציבור, ישלמו לרב בית הכנסת ויוותרו על שליח ציבור, כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן נג סעיף כד, ויורה דעה סימן רנא סעיף יג): "ציבור שצריכים לשכור רב ושליח ציבור, ואין סיפוק בידם ליתן לשניהם, אם הוא רב מובהק ובקי בהוראות ובדינים, הוא קודם. ואם לאו, שליח ציבור קודם". וכתב במשנה ברורה (סימן נג ס"ק עא): אף שהם עמי הארץ שאינם יודעים לקרוא ולהתפלל, ואם לא יהיה להם שליח ציבור, יחסר להם על ידי זה מצות התפילה, שלא יהיה להם מי שיוציאם ידי חובתם, בכל זאת זה שיהיה להם רב ומורה צדק שיודיעֵם תורת ה' ומשפטיה, עדיף מן התפילה. ע"כ. וכל שכן בזמנינו שיודעים הציבור לקרוא ולהתפלל, שפשוט וברור שישכרו רב ולא שליח ציבור מיוחד.

 

כתב הרא"ש שאם הרב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה ובדינים, אין ספק שתלמוד תורה קודם לתפילה, ואם לאו, שליח צבור עדיף, כדי להוציא הרבים ידי חובתם. וכתב הגאון יעב"ץ, הדבר פשוט שזהו דוקא בימיהם שהיו צריכים לשליח צבור להוציא את שאינו בקי, מה שאין כן עכשיו שהכל בקיאים להתפלל, ואין אחד שסומך על תפלת השליח צבור להוציאו בתפלתו, ודאי שעדיף רב מורה הוראה, אפילו שאינו גדול כל כך, שאי אפשר לקהל בלא רב, שלא כולם בקיאים בהלכות, וכל קהל מישראל מוכרחים להיות להם מורה הוראה ורועה צאן קדשים. ואם כן בודאי שהוא קודם, שאפשר לקהל בלי חזן עם קול ערב, ואי אפשר בלי מורה הוראה, ואע"פ שאינו גדול, הוא קודם, ויפתח בדורו הרי הוא כאביר שבאבירים. [וכן משמע מלשון הטור והשלחן ערוך הנ"ל, שלא הצריכו שיהיה גדול בתורה, אלא בקי בהוראות ודינים]. וכתב המשנה ברורה בביאור הלכה, מכאן יש ללמוד גודל החיוב המוטל בכל מקום בישראל, למנות אלוף לראשם רב מורה הוראה אשר יורה להם במצוות התורה ומשפטיה, ולהודיעם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ולא יהיו כעיוורים המגששים באפלה, שהרי אפילו אם על ידי כך תהיה התפלה נדחית לגמרי, גם בזה החיוב להעדיף רב מורה הוראה, וכל שכן כשיכולים להתפלל לעצמם. ומזה ימלאו פחד ורתת אותם שאין להם רב ומורה צדק בעירם, ועוון גדול הוא, כי הלוא צריכים הם למורה צדק אשר יורה להם בהלכות שבת ויום טוב ובהלכות פסח, ובהלכות טהרת הבית וטבילה במקוה, וכל שאר דיני תורתנו הקדושה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וסוף דבר שבלי הנהגת רב ומורה צדק ומנהיג בדרכי ה', בודאי שיבואו לידי חילול שבת ויום טוב ואכילת איסורים וחשש חמץ ועוד כמה איסורי כריתות חס ושלום. ע"כ. ובשו"ת מהריט"ץ כתב, וכל קהל ועדה מישראל, שאין ממנים עליהם בשכר, חכם גדול בתורה אשר ינהיגם בדרך ישרה, קרוב בעיני לומר שהם עוברים באיסור לא תעשה מהתורה שנאמר "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות תשובה ה"ב) שצריך להעמיד בכל קהל ועדה מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהיה מוכיח לרבים ומחזירם בתשובה. ע"כ. ובודאי שמלת צריך משמע שכופים עליה, ופשוט. ע"כ. וכן כתב הגאון מהר"ש הלוי, שלענין מינוי מרביץ תורה, אפילו אם רק מיעוט הקהל רוצים בקיום המצוה, יכולים לכוף את הרבים המונעים. והסכים עמו הגאון מהרח"ש [רבי חיים שבתי, רבה של סלוניקי לפני כ-400 שנה] וכתב, שהמונע את הקהל ממינוי מורה צדק ומרביץ תורה, חייב נידוי, שהוא בכלל המעכב את הרבים מלעשות מצוה, שפסק הרמב"ם שחייב נידוי, ואין לך מצוה גדולה מזו להרביץ תורה לרבים ולזכותם להורות להם דרך הישרה. ובשו"ת מור ואהלות כתב, יש לתקן מס להביא חכם המורה דיני איסור והיתר, לבל יהיו מוכשלים באיסורי תורה משום שאין להם מי שיורה להם דרך הישרה, וחיוב מוטל על כל איש מישראל להסיר מכשול מקרב עמנו. ולדעתי זה עדיף יותר ממצות פדיון שבויים, שזה הצלת גופו וזה הצלת נשמתו, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו, ואם בעבור מצות פדיון שבויים תיקנו לשלם מס, כל שכן בעבור הסרת מכשול מבני ישראל על ידי רב מרביץ תורה. ע"כ. הרי שהגדיל ענין מינוי רב מורה הוראה יותר ממצות פדיון שבויים שהיא מצוה גדולה עד מאוד, וכמו שפסק בשו"ע (יו"ד סימן רנב ס"א) שאין מצוה גדולה יותר מפדיון שבויים, ואף על פי כן מצות מינוי רב מרביץ תורה, עולה עליה. (שו"ת יביע אומר חלק ז חיו"ד סימן יח) ועיין במהרש"א (סוטה מ ע"א ד"ה ותו).

 

אין ספק שעדיף למנות רב קבוע בבית הכנסת, מאשר להביא רבנים אורחים שימסרו שיעורים, מאחר והמציאות מוכיחה שכשיש רב קבוע, השפעתו הרבה יותר חזקה, בהיותו בקשר תמידי עם הציבור ורואה את צרכיהם ויודע באלו עניינים לדבר עימם ולחזקם, יותר מאשר רב אורח שמוסר את שיעורו ושיחתו והולך לו, ואינו יודע תמיד את הצרכים החשובים והמיוחדים לציבור הזה דווקא.

 

ולחיזוק הדברים נביא מעשה שסיפר תלמיד חכם שהרביץ תורה באחת מבתי הכנסת, והשתדל גם בקרב הנערים להרעיף עליהם חום ואהבה ולקרבם. אך היצר הרע לא יכל לסבול שיש מקום שפורח ומשגשג בתורה ותפילה, ודאג לחרחר ריב ומחלוקת עד שהוכרח אותו חכם [על פי דעת תורה] לעזוב בית הכנסת זו ולנדוד לזכות את הרבים בבתי כנסת אחרים. והנה כעבור שנה, בהיות החכם מהלך לדרכו, ראה נער לנגדו ללא כיפה. לאחר שהתבונן בו, זיהה כי הוא אחד מהנערים שהיה מתפלל באותה בית הכנסת ואביו היה בא לשיעורים בקביעות, וזכר כי אביו אמר, שבזכות השיעורים, השתנה כל הבית לטובה, צניעות הבנות, ידע נרחב בהלכה, וכל הבית התעלה ושגשג ברוחניות. לתדהמתו, סיפר הנער כי הוא עזב את מקום לימודיו, ויצא לעבוד במשך כל שעות היום. שאל החכם את הנער, האם אתה מניח תפילין, ענה הנער, שזה כמה חודשים שלא הניח תפילין ולא שמר שבת, אך אחר הפצרותיו של אביו, חזר להניח תפילין בלבד, אולם עדיין אינו שומר שבת ואינו מתפלל. ומלבד זאת חוזר לביתו בכל לילה בשעות מאוחרות, ומתחבר לחברים כמוהו, ה' יצילנו. מכאן נלמד כמה נצרך וחיוני לכל בית הכנסת שיהיה להם רב קבוע שישמור על קשר טוב עם הציבור ובפרט עם הנערים, ועל אחת כמה וכמה בדורנו שישנם כל כך פיתויים וניסיונות ברחוב. ואותם העוסקים עם הציבור ומקיימים ככל האמור לעיל מדברי חז"ל, אשריהם בעולם הזה וטוב להם בעולם הבא, מחלקם יהיה חלקנו. 

 

מעלת מזכה הרבים

כל המלמד את בן חברו תורה, זוכה ויושב בישיבה של מעלה. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו אם הקב"ה גוזר גזרה, מבטלה בשבילו, שנאמר (ירמיה טו יט): "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל – כְּפִי תִהְיֶה" (בבא מציעא פה ע"א. שע).

 

אמר רבי יודן, כל המלמד תורה ברבים, זוכה ששורה עליו רוח הקודש, וכן עשה שלמה, לימד תורה ברבים ושרתה עליו רוח הקודש, וחיבר ג' ספרים: משלי, קהלת ושיר השירים. (שיר השירים רבה א ט)

 

אמרו חז"ל (אבות דרבי נתן פרק מח): לא זכה אהרון לכהונה אלא בזכות התורה, שנאמר (מלאכי ב ו): "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא". ותנא דבי אליהו (רבה פרשה יד): מה היה עושה אהרן? קושר חבל של ברזל במותניו, ומחזר על כל פתחי ישראל, וכל מי שאינו יודע לקרוא קריאת שמע, לימדו קריאת שמע. ומי שאינו יודע להתפלל, לימדו תפלה. ומי שאינו נכנס בגופה של תורה, היה מלמדו. ולא אהרן בלבד, אלא כל המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, ואינו נושא פנים לעשיר ולעני, מתוך כך הקב"ה מרחם עליו, ונותן בו רוח חכמה ובינה ודעה והשכל, ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב, ועליו הכתוב אומר (ישעיה נג יא): "מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע".

 

תנא דבי אליהו (רבה פרשה ט): מפני מה זכה אלקנה שיצא ממנו בן – שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרן? מפני שהכריע את ישראל לכף זכות, וחינך אותם במצוות, וזכו רבים על ידו. הקב"ה בוחן לבות וכליות אמר לו, אלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחינכתם במצוות, וזכו רבים על ידיך, אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצוות, ויזכו רבים על ידיו.

 

כתב רבנו בחיי (חובות הלבבות שער י פרק ו): "וראוי לך אחי לדעת, כי זכויות האדם המקיים תורה ומצוות, אפילו אם יהיה מגיע אל הדרגה הגבוהה בתיקון נפשו לה' יתברך, ואפילו יהיה קרוב לנביאים במידותיהם הטובות, ומנהגיהם המשובחים, והשתדלותם בעבודת הבורא, ואהבתם הזכה בו, אינם כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה, ומיישר הרשעים אל עבודת הבורא, שזכיותיו נכפלות בעבור זכויותיהם בכל הימים ובכל הזמנים. משל לשני סוחרים שהגיעו למדינה אחת למכור סחורתם ולהרוויח, האחד היתה לו סחורה אחת שקנאה בעשרה זהובים ומכרה פי עשר במאה זהובים, נמצא שהרוויח תשעים זהובים. ואילו השני קנה מאה סחורות, כל אחת בעשרה זהובים, ומכרן כל אחת רק בעשרים זהובים, נמצא שהרוויח אלף זהובים כפול ומכופל מהראשון, עקב סחורותיו הרבות, אף שמכרן בזול ואילו חברו מכר ביוקר פי עשר. כן הדבר, אחי, מי שאינו מתקן אלא נפשו בלבד, תהיה זכותו מועטת, אבל מי שמתקן נפשו ונפשות רבות, תכפל זכותו כפי זכויות כל אותם שתקנם, כמו שאמרו חז"ל: משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו".

 

דברי רבנו יוסף חיים זצ"ל למרן הראשון לציון שליט"א במעלת זיכוי הרבים

להלן מעשה נפלא שכתב מרן הראשון לציון שליט"א בהקדמה לספרו טהרת הבית (חלק ב עמוד יד): אזכרה ימים מקדם, עם לבבי אשיחה, ועלה במחשבה לפני למַעֵט בהופעותי ברבים כדי להתמסר יותר בעריכת כל חיבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנוכי לביתי, ואם אין אני לי מי לי, ורעיוני על משכבי עלו. והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל מבבל, בעל הבן איש חי, אשר בא לבקר בביתי ופניו מאירות כזוהר החמה, נכנס לחדר הספריה, והתיישב ליד השולחן, ראה לפניו אחד מחיבורי, כמדומני שו"ת יביע אומר, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים, אמר, טוב מאוד. ושאל אותי, האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר, כאשר היתה באמנה אתי? עניתי ואמרתי, כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים בשיעורי תורה ובדרשות כאשר חנני ה', ובדרך כלל אני מופיע ביחד עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה (שליט"א) (שהוא קרובו ושאר בשרו של רבנו יוסף חיים), אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבורי להוציאם לאור, "שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי". ענה דודי ואמר לי בסבר פנים יפות, טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, כי יש נחת רוח מאוד לפני ה' יתברך בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה. וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא. ואיקץ והנה חלום. והנה אמת נכון הדבר, כי כיוצא בזה אמר לו המלאך המגיד למרן הבית יוסף (עיין במגיד מישרים פרשת שמות דף מז ע"ב), ואל תצטער על שאתה מטפל בענייני הציבור ועל ידי כך אתה מתבטל מעסק התורה, כי אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, כי שניהם כאחד טובים, ועל ידי הכל זוכה לחלוקא דרבנן [לבוש כבוד לחכמים] וכו', כי עסק התורה לחוד, וצרכי ציבור לחוד, וכן תפלה לחוד, ומכולם יחד יעשו אותם לבושי כבוד, שיתלבש בהם האדם כשיצא מהעולם הזה, לכך עסוק בכולם. ע"כ.

וראה עוד לרבנו החיד"א (מחזיק ברכה אורח חיים סימן רצ סק"ג) שכתב: והן כל יקר ראתה עיני ספר חזיונות כתובים באצבע, מטהרת יד קדשו של מורנו הרב רבי חיים ויטאל זצ"ל, בכתב ידו ממש, ושם נאמר שרבינו האר"י זצ"ל היה מזהירו תמיד, ובחלום ידבר בו לאחר שנפטר, שירבה דרושיו להוכיח לעם ולהחזירם בתשובה, ובזה תלויה הגאולה וכו'. ואין קץ לשכרו וכמו שהפליגו בזוהר הקדוש בשבח המגיע למזכה את התועים מדרך האמת. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ע"כ.

 

אומר הזוהר הקדוש (פרשת תרומה קכח ע"ב): כל האוחז בידיהם של עמי הארץ ומשתדל עמהם לעזוב דרכם הרעה ולהחזירם בתשובה, גורם להכניע את הסטרא אחרא [היצר הרע] תחת הקדושה, וגורם קיום לעולם, ועליו נאמר (מלאכי ב ה): "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם", וזוכה לראות בנים לבניו עוסקים בתורה, וזוכה בעולם הזה ובעולם הבא. ואילו היה יודע אדם כמה תועלת יש ברדיפה אחר הרשעים להחזירם בתשובה ולזכותם בתורה ובמצוות, היה רודף בכל כוחו אחריהם, כמי שרודף ורץ אחרי החיים שלו. ע"כ. "אשרי הזוכה לזכות את הרבים, ובפרט בדורנו זה שרבים שבים בתשובה על ידי שיעורים והרצאות של אברכים יקרים בכל מקום ומקום, אשר חנן אותם ה' יתברך בלשון לימודים ובמתק שפתיים, ומה' מענה לשון". (ענף עץ אבות עמוד שעא)