ממצווה לא מפסידים!

מעשה שהיה במדינת פרס, ביהודי ירא שמים, שהיה מתפרנס בצמצום ובדוחק ממכירת בדים. באחד הימים, נזדמן לו לעבור ליד דוכן שמכרו בו תפוחים גדולים, יפים וריחניים במיוחד. הביט היהודי בתפוחים, וחשב בליבו: כמה נאה וכמה יאה לשבח את הבורא יתברך על פרי כה יפה! ניגש אל הדוכן, וביקש לקנות תפוח. המחיר היקר – 'טומן' שלם – לא הרתיע אותו.

הוא לקח את התפוח ובירך עליו בכוונה, בתחילה ברכת הריח "הנותן ריח טוב בפירות" והריחו, ואחר כך "בורא פרי העץ" ואכלו, ובגמר האכילה בירך אף ברכה אחרונה "בורא נפשות רבות…". ראתה זאת ערביה זקנה שהייתה עשירה גדולה, והתפלאה מאוד.

קראה לו ואמרה: "אמור נא לי, הכיצד זה קנית תפוח כה יקר?! וכי כמה מרוויח אתה ליום? אמר לה:  מרויח אני סך הכל 4 או 5 טומן ליום, אבל לכבוד ה' יתברך, שווה לי לקנות תפוח בטומן שלם, כדי לזכות לברך עליו 3 ברכות".

התפעלה הזקנה ואמרה לו: "הנה אני עשירה גדולה, יש לי כסף רב מאוד, ובכל זאת אינני מרשה לעצמי לקנות תפוח אחד בטומן שלם!" תוך כדי דיבוריה, רצתה להציג בפניו את עושרה הרב. "הרואה אתה את כדי הקמח הללו?", פנתה ואמרה, "בא ואראה לך מהי תכולתם האמיתית!", לנגד עיניו המשתאות, פינתה האישה מעט מן הקמח, והנה הכדים מלאים כולם – במטבעות זהב!

כעבור מספר ימים, עבר היהודי שוב באותו מקום, והנה הוא שומע רעש והמולה ליד בית האישה הזקנה. הוא רואה את בני ביתה צועקים, שורטים, ומכים את עצמם, כדרך הגויים, והבין שהאישה מתה. מה עשה? נכנס לביתה, התחיל לצעוק ולבכות: "כמה טובה הייתה אישה זו, כמה טובות עשתה לי! תמיד הייתה נוהגת לתת לי קמח, עבור המשפחה והילדים, וכך לא ידענו מחסור…".

כך, בכל ימי האבל, היה נכנס מידי פעם וחוזר על דבריו, ועשה את עצמו מצטער מאוד. משראו הבנים כך, סיכמו ביניהם שאף אחד לא ייקח את כדי הקמח, אלא יתנו את כולם ליהודי זה לפרנסת בני ביתו, כמו שהייתה רגילה הסבתא. וכך היה, והתעשר היהודי עושר רב מאוד.