“לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים”

מבט לחיים מאת הרב שלמה הלוי שליט”א

מגילת אסתר- סיכום פרק ג'

תקציר המאמר:

"סיפור מגילת אסתר פרק ג". בו יסופר איך עלה המן לגדולה. ועל איזה כיסא הוא ישב בישיבת הממשלה. מי השתחווה לפניו ומי נשאר זקוף. ואיך טפח על רגליו ברמז שקוף. כיצד הפיל גורלות ורקם לו תוכנית. ועשה למלך שטיפת מוח רצינית. כיצד גייס כספים בצורה מתוחכמת. וקיבל מן המלך הסכמה וחותמת. איך דאג להפצה מהירה ונרחבת. והעיר שושן נבוכה וכואבת. מתוך באגדה לפורים של הרב דוד שלום נקי שליט"א

🙝 פרק ג 🙟

 

גדולת המן

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ, וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ".

 

במהלך חמש השנים הבאות, מתחיל אחשוורוש להעלות את המן לגדולה. הוא נזהר לא להעלות אותו בבת אחת, אלא דרגה אחר דרגה. ככה בשקט, שלא תעלה קנאת השרים עליו.

 

והנה מגלה המן כישרונות חבויים: הוא מתגלה כמגיד עתידות מוכשר במיוחד. עורך גורלות, ומגלה נסתרות על ידי קוביות, קלפים ומטבעות… זה הולך לו כל כך טוב, עד שהוא הופך לאליל ההמון. מטבע מיוחדת נחקקת על שמו, והוא מכריז על עצמו כאלוה.

אחשוורוש מתרשם עמוקות מחוכמתו ומעמדו של המן, ואף מעושרו הרב [אותו השיג מאוצרות מלכי יהודה ומאוצרות בית המקדש] ומחליט לגדלו ולהקפיץ אותו לדרגת המשנה למלך! אבל לא סתם משנה! אחשוורוש ממש יוצא מגדרו כדי לכבד ולייקר את המן. הוא נותן לו במתנה את מרכבת המשנה שלו, ומוציא כרוז שכולם צריכים לכרוע ולהשתחוות לו.

 

בישיבת הממשלה – הוא דואג לו למקום מכובד במיוחד. עד כה היה נהוג, שכסאות השרים מסודרים לפי סדר חשיבותם: כל הגדול יותר – קרוב יותר אל המלך, והמשנה למלך יושב בסמוך למלך. אבל אחשוורוש החליט שעבור המן זה ממש עלבון! מה, המן ירום הודו ישב על כסא רגיל כמו של כולם?! כמו שר בין השרים?! לא בא בחשבון! יש לעשות לו כיסא מיוחד, מוגבה כמה וכמה מטרים על ידי בימה מיוחדת, שכולם יסתכלו עליו ככה מלמטה למעלה… (ילקוט שמעוני אסתר תתרנג. פרדר"א נ. אלשיך. מע"ל. תוספות השלם)

 

יש תרופה!

הנה כעת עולה המן לגדולה, ומכאן בעצם מתחילים כל הצרות! אבל, רק רגע, אל דאגה…

רופא מסור הולך להקיז דם לחולה לצורך רפואתו. הוא איננו מתחיל מיד. מכין הוא תחילה על שידת הטיפולים חומר חיטוי, תחבושת לעצירת הדם, גם כוס משקה משיב נפש, ומשכך כאבים למקרה הצורך… הן לא משנאה חלילה הוא פוצע אותו, רק מתוך דאגה לבריאותו!

"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך" – אומר הקב"ה: בני היקרים, היסורים והצרות שאני נותן לכם, אינם כמו המכות שנתתי על מצרים, כדי להענישם ולהתנקם בהם. אלא "אני ה' רופאך", אני דואג לשלומכם, רוצה בטובתכם. לכן –

"אין הקב"ה מכה את ישראל, אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה!" (מגילה יג ע"ב) גם כאן הקדים הקב"ה את הרפואה למכה: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן" – גדולת המן הגיעה רק לאחר שהכין ה' את הרפואה על ידי שאסתר נבחרה למלכה, ומרדכי אף הוא נזכר לטובה בכך שהציל את המלך ממוות. (מלבי"ם)

 

הושמן אחר שהושחזה סכינו…

הנה המן זוכה בכבוד מלכים שאין כמוהו! מדוע זה מגיע לו, לרשע הזה?!

אמר רבי לוי: משל למה הדבר דומה? לנער משרת שקילל את בנו של המלך. אמר המלך: אם אהרוג אותו, מי ישמע על הריגתו של נער פשוט? מה עשה, בתחילה מינה אותו לקצין, ולאחר מכן עשאו למושל חשוב, ואחר כך דן אותו והתיז ראשו בחרב, כדי שידעו הכול מה עונשו של המקלל את בן המלך. כך אמר הקדוש ברוך הוא: אילו נהרג המן כאשר יעץ לבטל את בנין בית המקדש – מי היה מכיר באיש הפחוּת הזה? לכך סיבב הקב"ה שיגדלהו המלך, כדי שידעו הכול וירגישו בעונשו של המיצר לישראל. (ילקוט שמעוני תתרנג)

ועוד משל לאדם שהיו לו:

סייחה, חמורה וחזירה. והיה נותן לחמורה ולסייחה מאכל במידה, לפי הצורך בלבד, ואילו לחזירה היה נותן אוכל רב ככל שחפצה, ללא מידה. פנתה הסייחה לאמה החמורה ושאלה: "אמא, מדוע דווקא לנו, שעושים מלאכת בעל הבית – נותן בעל הבית אוכל במידה, ואילו לחזירה שאינה עושה כלום – נותן שלא במידה?!" השיבה החמורה: "יבוא יום ותביני"… ואכן בבוא היום, ערך בעל הבית חגיגה, ולקח את החזירה ונחרה… (שם)

אף המן – כל עלייתו היתה כדי שבבוא היום תהיה מפלתו מוחצת יותר! ועליו נאמר (עובדיה א ד): "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר, וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ – מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'!" [ורמז למפלתו: טעמי המקרא של המילים 'המן בן המדתא' הן 'דרגא תביר', לרמוז שאף על פי שהעלהו אחשוורוש ל"דרגה" רמה – לבסוף "תביר", נשברה גדולתו].

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן" – מתי הושמן? רק אחר שהושחזה סכינו… (אלשיך).

והנה כל גדולתו המיוחדת [שנעשה משנה למלך, וכולם משתחווים לו וכו' וכו'] – לא ארכה אלא 70 יום בלבד! (מנות הלוי קסח ע"א בשם שערי בינה)

ונפלא לראות, כיצד מרגע שהוא מתחיל להתנכל בגלוי לעם ישראל – מתחילים העניינים להתגלגל במהירות מסחררת, ותוך שלושה ימים בלבד המן מוביל את עצמו אל חבל התליה! המפליא מכל, שהוא עצמו כורה לעצמו את כל אותם הבורות שאליהם הוא נופל בדרך!

 

מרדכי אינו משתחווה להמן

"וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ". לכל אשר פונה המן – כולם כורעים ומשתחווים לפניו. אפילו בשער המלך – מקום אשר בו אין מן הראוי לחלוק כבוד לאיש מלבד המלך, גם שם משתחווים לו, על פי צו מיוחד שהוציא המלך לכבודו של המן. גם היהודים השתחוו להמן, מפני השלום. (מע"ל)

 

"וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה!" רק מרדכי היה עומד בקומה זקופה ולא משתחווה. הוא לא ניסה כלל להסתיר זאת, ולהראות את עצמו כאילו אינו רואה את המן עובר, אלא להיפך – דווקא כשהיה המן עובר, היה מרדכי עומד למולו בראש מורם ובעיניים פקוחות לרווחה, להראות לכולם שאינו משתחווה.

 

בכך רצה מרדכי לכפר על ישראל שהשתחוו בעבר לצלמו של נבוכדנצר. הוא אף ידע כי עתיד זרעו של עשו [המן] ליפול על ידי בניה של רחל [מרדכי], והיה ליבו סמוך ובטוח שהדבר אכן יתרחש, ולא רצה להראות שום סימן של כניעה והתרפסות לפני רשע זה.

 

אך היהודים בראותם זאת, חששו מאוד מתגובתו של המן, וניסו לשדל את מרדכי להשתחוות לפניו, או לפחות להתרחק ממנו. אמרו לו: הלוא אף יעקב אבינו ובניו – השתחוו לפני עשו, ומדוע אתה אינך משתחווה? אמר להם: אני באתי מזרעו של בנימין, אשר לא השתחווה מעודו לאדם רשע! אכן באותה שעה שהשתחוו יעקב ובניו לעשו, עדיין לא נולד בנימין. ודווקא לזרעו של בנימין אשר לא השתחווה – הועיד ה' יתברך למחות את זרעו של עמלק. [ונרחיב בזה עוד להלן.]

 

המן – עבד למרדכי

המן ראה את מרדכי, אך חשק שפתיים והעלים עין. בינו לבין עצמו ידע שלא כדאי לו להתחיל לפתוח כאן תיקים, כי אז יצטרכו לנבור בעבר המאוד לא מפואר שלו, שאותו הוא כה מתאמץ לטשטש ולהשכיח. וזאת עלינו לדעת, כי בעבר היה המן – בלן וספר, במשך 22 שנה! לאט לאט הוא הצליח להתקדם, ולקבל משרה אצל המלך. אבל גם זה לא הלך בקלות – לא מיד התמנה לאחד מהיועצים הבכירים. בהתחלה הוא עבד קשה מאוד בצבא של אחשוורוש, עד שהצליח לקבל תפקיד של מפקד פלוגה. ובתקופה זו אירעה לו תקרית לא נעימה עם מרדכי.

 

באחד הימים פרץ מרד באחת ממדינות מלכותו של אחשורוש. מיהר המלך לגייס כוחות צבאיים שילכו לדכא את המרד. שתי פלוגות נשלחו: פלוגתו של המן, ופלוגתו של מרדכי, אשר היה אף הוא שר צבא. לקחו עימם מרדכי והמן צידה לדרך כאשר יוכלו לשאת, ארגנו כל אחד את צבאו, ויצאו אל המלחמה. על פי החלטת שרי הצבא, הקיפו החיילים את העיר במצור עד שתיכנע, ובינתיים חנו סביבות העיר ימים רבים. חיילי מחנה המן, שהיו גרגרנים, אכלו כמויות גדולות של אוכל, והמן לא עצר בעדם, עד שכעבור כמה ימים נגמרה להם כל הצידה. לעומת זאת החיילים במחנה מרדכי, היו מקבלים את ארוחותיהם במידה קצובה, כי אמר להם מרדכי: אנו נתונים עכשיו במלחמה, ואין אנו יכולים לדעת מתי תגיע אספקת המזון הבאה, ולכן עלינו להצטמצם. כאשר תם האוכל במחנה המן, ניגשו כולם אל המן ודרשו ממנו מזון. אמר להם המן, מאיפה אביא לכם אוכל, הרי אתם זללתם את הכל, מה אתם רוצים ממני? כעסו עליו החיילים ואיימו עליו שאם לא ידאג להם מיידית למזון, יהרגוהו. בצר לו להמן, הלך אצל מרדכי ושטח לפניו את צרתו, בהתחננו אליו כי יביא לו מעט מזון לחייליו, כדי שלא יהרגוהו. אמר לו מרדכי: איך אתן לך מהמזון של חיילי, והרי איני יודע מתי תגיע אספקת המזון הנוספת? נפל המן לרגלי מרדכי, והתחנן על נפשו בבכי מר: עבדך אני, אנא אל תתנני למות על ידי חיילי. אמר מרדכי: אם כן מכור עצמך לעבד אלי. ענהו המן, אני מוכן. אך לא מצאו קלף או נייר לכתוב עליו את שטר המכירה, לכן כתבו בכתובת קעקע על ירכו של המן בזו הלשון: "אני המן האגגי עבדו של מרדכי היהודי, נמכרתי לו לעבד בעבור ככרות לחם שסיפק לי". 

 

עכשיו, כשהיה עובר המן על יד שער המלך, ורואה את מרדכי שלא כורע ולא משתחוה לו, היה זועם על כך, אבל מרדכי היה טופח על ירכו, לאמור: 'ראה וזכור מה כתוב על ירכך, ואיך ישתחוה האדון אל עבדו?!' לפיכך, כדי שלא יוודע קלונו ברבים, העדיף המן להתעלם ממרדכי. (אגדת אסתר. ועיין מגילה טו סוף ע"א וברש"י)

 

אין שלום!

"וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם, וַיַּגִּידוּ לְהָמָן… וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה". עבדי המלך לא השלימו עם זה. מדוע כולם צריכים לכרוע ולהשתחוות, ורק מרדכי לא משתחווה? כנראה שהמן לא שם לב לכך, עלינו ליידע אותו! ואכן הלכו ואמרו להמן כי מרדכי לא משתחווה לו. המן "הופתע" והעמיד פנים: ברצינות? מה פתאום, לא יכול להיות! 

 

כעת כבר לא היה לו מנוס מלעמוד פנים מול פנים לפני מרדכי. הוא ניסה לנצל את טוב ליבו וענוותנותו של מרדכי, אשר תמיד היה משיב שלום לכל אדם, אפילו לפחוּת שביהודים, ומרכין את ראשו לפניהם בענווה. יגש הוא אפוא אליו בברכת שלום, ובודאי יזכה ממנו לפחות לניד ראש קל, שיכול להתפרש כהשתחוויה. ניגש המן אל מרדכי ואמר לו: "שלום עליך!", אך מרדכי זקף את קומתו והשיב לו בעזות: "אין שלום – אמר ה' לרשעים!".

 

כאן בערה בו חמתו של המן להשחית! הוא היה כל כך רוצה להלשין עליו למלך, להורגו בגין הפרת פקודה, או לפחות לבקש מן המלך לבטל את כתב העבדות תמורת סכום כסף. אבל הכבוד העצמי שלו לא נתן לו, שיתחילו לבחוש בתבשילו הקודח… (ילקוט תתרנד. מדרש פנים אחרים פ"ג. מע"ל. תוספות השלם)

 

ויבקש המן להשמיד…

"וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ, כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי, וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי".

 

גאוות לבו של המן הרשע לא נתנה לו מנוח. אם אינו יכול להפליל את מרדכי ולהגיש נגדו כתב אישום ישיר וגלוי – הוא עוד יתנקם בו בצורה אחרת. ולא רק בו, אלא בכל העם שלו! עליו למצוא דרך כיצד להטות את ליבו של אחשוורוש, שיסכים להוציא גזירה על היהודים כולם!

 

  משל לעוף אחד שבנה קן על שפת הים, והנה עלה הים והציף את הקן. כעס העוף מאוד על הים, מה עשה? מילא פיו מים מן הים ושם בחול, ושוב מילא פיו מים ושם בחול, וכך חזר ועשה שוב ושוב. שאל אותו חברו: מה אתה עושה ומתייגע? אמר לו: איני זז מכאן, עד שאעשה את כל הים הזה חול, ואת החול אהפוך לים!…

כך – "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים". אמר הקב"ה: רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע, אני בקשתי ולא יכולתי, שנאמר (תהלים קו כג): "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם – לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו" [אפילו הקב"ה כביכול לא הצליח להשמיד את עם ישראל, מתוקף הבטחתו לאבות האומה], ואתה מבקש!… חייך, ראשך תחת ראשם, אתה תהיה כפרה עליהם. (אסתר רבה ז י)

ולמה הדבר דומה? לאבן, וקדרת חרס. אם תיפול האבן על הקדרה, אוי לקדרה, ואם תפול הקדרה על האבן, גם כן אוי לקדרה. כך – עם ישראל נמשלו לאבן [כמו שנאמר: "כי מראש צורים אראנו"], ואומות העולם נמשלו כחרס הנשבר. כשעם ישראל נלחמים באומות – אוי לאומות, וכשהאומות מנסים להרע לישראל, גם כן אוי לאומות.

 

המן עורך גורלות

"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן". המן מחשב היטב את צעדיו. לפני שיגש אל אחשורוש להסיתו נגד היהודים, עליו לחשב ולבדוק מהו הזמן הטוב והמסוגל ביותר להוציא לפועל את מזימתו. כמכשף וקוסם מדופלם, היה המן שוקל את צעדיו על פי גורלות וקסמים.

 

ובכן, הוא ניגש למלאכה. הוא לקח 3 קוביות משחק, המשמשות אותו לקסמיו, הטיל אותן, והנה עלו לפניו המספרים: 1, 3, 3. המן חייך בהנאה: הלוא אלו הן אותיות "א-ג-ג"! יש להסיק מכך שידי על העליונה, שהרי אני מזרעו של אגג מלך עמלק. שמחתו גדלה יותר, כאשר הפך את הקוביות לראות מהם המספרים שיצאו למטה, ולנגד עיניו נגלו המספרים: 6, 4, 4 – "ד-ו-ד"! הן זאת אלא שמזלו של דוד למטה ומזלו של אגג למעלה. אבל הוא לא ידע, כי בכך שהפך את הקוביות לראות את המספרים שלמטה, הפך הוא במו ידיו גם את גורלו, ונעשה דוד למעלה ואגג למטה… (מדרש תלפיות ענף אחשורוש)

 

המן אף ראה בגורל, שבקרוב בקרוב תהיה לו עלייה גדולה. מרוב שמחה הוא לא הבחין בדיוק באיזו עלייה מדובר. הוא אכן יעלה מעלה מעלה… על עץ גבוה גבוה חמישים אמה. בקרוב ממש…

 

כעת נותר לו להמן, רק לבדוק מתי הוא הזמן המתאים לבצע את מזימתו…

 

ובכן, התחיל המן להעביר בגורל את חודשי השנה בזה אחר זה, כדי לדעת מהו המזל המתאים שבו יסייעו לו הכוכבים מן השמים: העביר בגורל את החודש הנוכחי – חודש ניסן, ולא עלה בידו. הבין המן שזכות חג הפסח שחוגגים עם ישראל בחודש זה עומדת להם ולא יוכל להפילם. העביר בגורל את חודש אייר – ואף הוא לא עלה בידו, משום זכות פסח שני. העביר את חודש סיון – ולא עלה בידו, משום זכות קבלת התורה. העביר את החודשים תמוז ואב – ולא עלה בידו, מפני שבחודשים אלו ארעו פורענויות קשות לעם ישראל, ו"לא תקום פעמיים צרה". העביר בגורל את חודש אלול – ולא עלה בידו, כי זהו חודש של תשובה וכפרה לעם ישראל. העביר את תשרי – ולא עלה בידו, מפני זכויות החגים. העביר את חודש חשון – ולא עלה בידו, מפני שבו ירד המבול וניצלו נח ובניו. העביר את חודש כסלו – ולא עלה בידו, שבו הונחו יסודות בית המקדש. העביר את חודש טבת – ולא עלה בידו, כי ארעה בו כבר פורענות קשה, שצר נבוכדנצר על ירושלים, העביר את חודש שבט – ולא עלה בידו, שבו ראש השנה לאילנות, שמהם מביאים ישראל ביכורים. (מדרש פנים אחרים פ"ג. מע"ל קיא)

 

הוא כבר היה מודאג, מכך שלא עלה בידו שום חודש, בגלל החגים הרבים והאירועים  של ישראל, אבל מה מאוד שמח בראותו שהחודש האחרון, חודש אדר, דווקא הצליח לעלות בגורל. אכן, בחודש זה אין לעם ישראל שום חג ושום זכות…! [רשע מרושע, אתה מטיל עין הרע בחגים של ישראל. עוד תראה… בזכותך יתווסף להם עוד חג. חה, חה, חה…]

 

המן שמח שמחה גדולה. אכן אין מתאים יותר מאשר חודש אדר, שמזלו – מזל דגים. האח… תפוסים הם בידי כמו דגים במצולה! אבלע אותם כמו דגים חיים… [רשע, הם אינם בידך, אלא אתה בידיהם. הלוא גם הדגים – פעמים שבולעים אותם ופעמים שהם בולעים את האחרים. על האפשרות הזאת לא חשבת, נכון?…]

 

עוד המשיך המן לחשוב בלבו: הוכחה לכך שבחודש זה מזלם של ישראל בירידה – הנה בחודש זה, בשבעה לחודש, נפטר משה רבם! אכן תאריך פטירתו של משה רבנו היה מפורסם בעולם, היה זה יום של אבל. אבל מה שלא היה מפורסם  הוא תאריך הולדתו, מפני שמשה הוטמן שלושה חודשים בתיבה, ואף אחד לא ידע מתי נולד. ומתי באמת נולד משה? אכן, בשבעה באדר. אבל את זאת המן לא ידע… 

 

"וַיַּפֵּל פּוּר וְיָדוֹ בַגּוֹרָל הָדָה. וַיַּרְא כִּי בַאֲדָר מֵת אָבִי הַתְּעוּדָה. וְלֹא זָכַר כִּי הִיא עֵת הַלֵּידָה. חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבאוּ לוֹ: (מתוך הפיוט "מי כמוך" לריה"ל) 

כעת נותר לו רק להעלות בגורל את היום בחודש. הנה עלה – י"ג באדר! נפלא. המן היה בקי היטב בהיסטוריה של ישראל. ביום זה בדיוק היתה במצרים מכת חושך, ובעם ישראל פרצה מגיפה קשה – שמונים אחוז מתוכם מתו! [כמבואר בחוברת המרתקת "חג הפסח בהלכה ובאגדה"] סימן שזה יום של ירידה לישראל!

 

אומנם קצת חבל, שזה יוצא בעוד כל כך הרבה זמן – כמעט שנה! ממש קשה לו לחכות. אבל לא נורא, הכל לטובה. הלוא אגרות השמד צריכות להגיע ל-127 מדינות, מהודו ועד כוש. זה לוקח זמן, לא כדאי לעשות זאת בחיפזון. עלינו לוודא שהן תגענה לכל מחוז ולכל פינה! חבל שאיזה כפר נידח יפספסו את היום הנפלא הזה, רק בגלל איזה עיכוב טכני. אז שווה לחכות עוד כמה חודשים, העיקר שיהיה באמת "פתרון סופי", כמו שאומרים.

 

ובכל מקרה, בינתיים הוא כבר יכול להתחיל לחגוג. הוא כמובן לא ישמור ליהודים את ההפתעה בסוד, מה פתאום? הוא ידאג לפרסם אותה כמה שיותר, כדי "להומם ולאבדם", שיהיו המומים ומבולבלים, שימותו מפחד ומטרוף הדעת. גם הגויים כבר יתחילו להטעים אותם מנחת זרועם. בקיצור, אל דאגה, במשך השנה הזאת הוא יספיק לעשות ליהודים קצת שמח לפני מותם. [רשע, מאת ה' היה העיכוב הזה, כדי שיספיקו ישראל לעשות תשובה ולבטל את הגזירה…!]

 

עלינו להבין, כי הגורלות של המן לא היו סתם מעשה משחק, אלא יש בהם צד של אמת. אבל "ישראל – מעל המזל", שבשעה שישראל עושים תשובה, הם יכולים להַפֵּך את הגורל, כך שהוא יפעל לטובתם.

ואכן בשעה שהפיל המן גורלות, יצאה בת קול ואמרה: "אל תיראי עדת ישראל!", שאם תחזרו בתשובה ישתנה הגורל, שכל מה שרואה המן בגורל לרעתכם – יהיה לרעתו.

וזה שכתוב: "הפיל פור – הוא [המן] הגורל" – אמר רבי חמא בר חנינא: "אתה הוא גורלן של בני!", דהיינו הגורל שאתה מטיל על בני – הוא הגורל על עצמך.

אמר הקב"ה: רשע, הגורל שלי קדם לגורל שלך. אני כבר הפלתי גורלות, כמו שנאמר: "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". בגורל שלי – מכל שבעים האומות, נפל חלקי בישראל. והגורל שלך הוא הגורל לעזאזל, שהולך לכפרה על עם ישראל, כמו שנאמר: "ונשא השעיר עליו את כל עוונותם". (תוספות השלם עמ' 64. מדרש רבה ז יד. ילקו"ש תתרנד)

 

המן מסית את אחשורוש

מבחינתו של המן התאריך כבר סגור, מה שנשאר זה רק לשכנע את אחשורוש להסכים למזימה. הוא חשב שזה ילך די בקלות, שהרי אחשורוש אינו חבר כל כך טוב של היהודים, אבל בפועל – זה לא היה פשוט, אחשורוש חשש והיסס מאוד. הוא היה בקי בהיסטוריה, וידע מה עלה בגורלם של צוררי ישראל לדורותיהם. הוא פחד להצטרף לשורותיהם.

 

אבל המן לא ויתר, הוא היה נחוש בדעתו, ופתח במסע שכנוע. הוא הבין שקודם כל עליו 'לחמם' יותר את אחשורוש נגד היהודים, לערוך לו שטיפת מח טובה, ואז ההמשך יהיה קל יותר.

ואכן המן גילה בכך מומחיות רבה! "אמר רבה: אין מי שיודע לספר לשון הרע כמו המן!". השכם והערב היה מגיע לפני אחשורוש, מסית אותו ומרעיל את מוחו בדברי בלע על היהודים.

 

"יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶך, וְדָתֵיהֶם שׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶה לְהַנִּיחָם".

 

דת משונה יש להם, אדוני המלך. ולא רק משונה – אלא גם מרדנית ומסוכנת! אולי אתה רואה אותם שקטים ותמימים, אבל הכל רק הצגה זמנית, מפני שאין להם עכשיו אפשרות להרים ראש, אבל דע לך שלאמתו של דבר הם מחפשים בכל נפשם את ההזדמנות לבעוט ולהתנקם בנו, ולכונן ממלכה עצמאית משלהם. הנה, בכל יום הם מתפללים: "לעשות נקמה בגויים", מחפשים היאך להפיל אותנו. גם הם אומרים: "שובר אויבים ומכניע זדים", איך הם לא מתביישים לקרוא לנו "זדים"? מה עשינו להם, אדוני המלך?! קיפחנו אותם במשהו? עוללנו להם משהו? שום דבר, יש להם שנאה עיוורת כלפינו! גם הם אומרים לאלוקים שלהם: "מלך אוהב צדקה ומשפט" – מחכים מתי יעשה בנו האלוקים שלהם דין ומשפט.

 

גם החגים שלהם – כולם סובבים סביב התקווה שלהם למרוד בנו ולכונן את מלכותם מחדש. בפסח הם מבערים חמץ ואומרים "כך יבוערו האומות", בשבועות הם קוטפים פרחי שושנים ותפוחים, משליכים אותם בבית הכנסת, ומלקטים אותם חזרה ואומרים "כך ילוקטו ויקובצו כל בני עמנו מבין האומות". בראש השנה הם תוקעים בשופר ואומרים: "כך תיפח רוחם של שונאינו". ביום כיפור הם עושים כפרות ושוחטים תרנגולות ואומרים "כך ישחטו האומות". בסוכות מנענעים לולבים ואומרים: "כך ינוענעו האומות". כל חפצם ומגמתם, כל תקוותם ותפילתם – לבער אותנו מן העולם. איך אפשר לסבול אותם ולהניח להם, איך?!

 

והם לא רק שונאים אותנו, אלא ממש לועגים לנו, מבזים אותנו! הנה תראה: יהודי שותה כוס יין – אם יפול לו לפתע זבוב לתוך הכוס, מה הוא יעשה? יוציא את הזבוב וישתה את היין. אבל, תקשיב היטב: אם אתה, אדוני המלך, תיגע מעט בכוס היין שלו – מה הוא יעשה? מיד הוא ישפוך את כל היין, וישטוף את הכוס שלוש פעמים! הרי שאתה מאוס עליהם יותר מן הזבוב! (מגילה יג ע"ב)

 

חוץ מזה, אדוני המלך, הדת המשונה שלהם גורמת לפיחוּת כלכלי! למה? כי אין להם מוסר עבודה נורמאלי! כל שבוע באופן קבוע הם עושים יום של שביתה, סוגרים את כל החנויות, את כל העסקים, לא מעניין אותם כלום. אפילו יגיע איזה גוי מסכן לפרוע את חובו ולפדות את המשכונות שלו, הם לא יתחשבו בו, יגידו לו "שבת היום", "חג היום", וישאירו את המשכון אצלם. ולא רק שהם לא עובדים ולא מרוויחים כסף ביום הזה – אלא שהם מבזבזים את כל הכסף שכבר הצליחו להרוויח במשך השבוע! אוכלים בשפע בשר ומעדני מלכים, שותים יין, משתכרים. גרגרנים שכמותם.

 

אני אומר לך, אדוני המלך, לא משתלם לך להחזיק את הפרזיטים האלו! "לַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶה לְהַנִּיחָם". גם מן המיסים שנראה לך שאתה מרוויח מהם – הם יודעים להתחמק יפה מאוד. רק מגיע גובה המיסים – ישר: "שבת היום", "חג היום".

 

ומה שהכי מקומם – שהם מצליחים עם הטענות השחוקות שלהם – גם להשתמט מן הצבא! כל צו גיוס שמגיע – "מצטערים. שבת היום, חג היום". בטח, למה להם לתרום ולהקריב מעצמם למען המדינה? לא יותר נוח לשבת בכוללים ובישיבות ולחמם את הכיסאות…?!

 

אמר הקב"ה: "רשע, אתה מלעיג על מועדי בני?! חייך שבגנותך אני מוסיף להם מועד נוסף, שאפילו כל ימים טובים בטלים – זה לא יהיה בטל". (אסתר רבה ז יד)

אמר רבי לוי: על מה שהיה המן מקטרג מלמטה על ישראל, היה המלאך מיכאל מלמד עליהם סנגוריה מלמעלה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אין בניך מתקטרגים לא על שעבדו עבודה זרה, ולא על ששפכו דמים, אלא על שהם משמרים את דתך. אמר לו הקב"ה: לא עזבתי ולא אעזוב! שנאמר: "כי לא יטוש ה' עמו". (ילקו"ש אסתר ג תתרנד)

 

ההיסטוריה מספרת

המן המשיך להסית: אדוני המלך, תתבונן קצת על ההיסטוריה שלהם, ותווכח לראות עד כמה הם כפויי טובה. הנה תראה מה קרה לפרעה מלך מצרים: כאשר ירדו ישראל למצרים, קיבל אותם פרעה בסבר פנים יפות, הושיב אותם במיטב הארץ, זן אותם בשנות הרעב ונתן להם כל טוב שבארצו. במקום להגיד יפה תודה – הם החליטו לנצל אותו עד הסוף, ועשו לו כזה תרגיל: באו בהתחלה בבקשה 'צנועה': אנחנו רוצים ללכת לזבוח לאלוקינו למשך שלושה ימים, אחר כך נחזור. אולי אתה מסכים בבקשה להשאיל לנו כלי כסף וכלי זהב ובגדים יפים, כדי שנוכל לחגוג כראוי? והמצרים התמימים ברוב טובם אכן השאילו להם בנדיבות כסף וזהב ובגדים, והטעינו לכל אחד מישראל עשרות חמורים מלאים בכל טוב מצרים. אבל מה הנצלנים האלו עשו בסוף? ברחו, כמובן, יחד עם כל הרכוש, הלכו ולא חזרו!

 

וכך, כשהם מצוידים בכל טוב, הם פנו לעבר מסע הכיבוש האכזרי שלהם. סבא שלי עמלק – לא היה יכול לסבול את העוול הזה שנעשה למצרים, וניסה להילחם בהם בדרך, אבל הם הצליחו להתגבר עליו. אל תשאל אותי איך, אדוני המלך, אני באמת לא יודע. אולי הם עשו עליו כשפים. אחר כך הם המשיכו לארץ כנען והדפו באכזריות ובעריצות 31 מדינות ששכנו בה. ככה בלי רחמים, הרגו וגרשו אזרחים תמימים מבתיהם, אנשים נשים וטף, וחילקו ביניהם את ארצם.

 

לאחר שהתיישבו והתאזרחו בארץ כנען – העמידו להם מלכים עריצים וקשים. הראשון שבהם היה שאול. הוא המיט שואה של ממש על העם שלי – עמלק! ביום אחד הוא הרג מאה אלף פרשים, וכן השמיד את העם מקטן ועד גדול, מבלי לחוס  ומבלי לחמול, לא על איש ולא על אשה, וגם לא על עולל ויונק! ומה עשו למלך אגג סבא שלי, אתה יודע? בא הנביא שלהם שמואל, ושיסע את גופו באכזריות, ונתן את בשרו למאכל לעוף השמים! לאחר מכן עלה לשלטון המלך דוד, וגם הוא ערך מלחמות עקובות מדם בעמים השוכנים באזור. אחריו עלה מלך נוסף – שלמה, והוא הקים להם מרכז דתי לאומי, שהם קוראים לו "בית המקדש". אוי, כמה צרות המרכז הזה גרם לנו! שם יושבים המנהיגים שלהם ומסיתים אותם נגדנו, שם מתאספים כל הגברים 3 פעמים בשנה, עורכים אסיפות לאומיות, וזובחים ומקריבים קורבנות לאלוקיהם. המרכז הזה הוא ממש איום רציני לשלומו של העולם כולו!

המזל שלנו הוא שהיהודים המושחתים הללו הרגיזו גם את האלוקים שלהם, עד שתשש כוחו [עפר לפיו!], ובא נבוכדנצר ושרף את הבית שלהם, ופירק את מלכותם, והגלה אותם מארצם. אבל דע לך, אדוני המלך, שעדיין סכנת קיומם מרחפת על העולם! כל עוד שלא הושמדו סופית, מעיב צל כבד של סכנה איומה לאנושות כולה. כמו שאמרתי לך, יש להם חזון ותקווה להשתקם ולכונן מחדש את ממלכתם העריצה, הם רק מחכים להזדמנות המתאימה.

 

הפתרון הסופי

"אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ".

 

אדוני המלך, כשר וכמשנה במלכותך הרוממה, חש אני אחריות כבדה. לנגד עיני עומדת טובתו האישית של המלך, טובת הממלכה כולה, וטובת אזרחים חפים מפשע – טובתם הביטחונית וטובתם הכלכלית.

 

כפי שהסברתי, היהודים מהווים מפגע מסוכן לאנושות. אני חש צורך לקחת לידי את האחריות ואת היוזמה, להרים את הכפפה, לאזור אומץ, להישיר מבט ולהגיד: הבה נמצא פתרון סופי לבעיית היהודים! הבה נסיר את הצל הקודר המעיב על האנושות!

 

איננו יכולים להסתפק בפתרונות חלקיים בלבד. עלינו ללמוד מן ההיסטוריה: כשרצה פרעה לאבד את ישראל, שם את ידו רק על הזכרים ולא על הנקבות, ולא הבין כי הבנות נישאות לאחרים, והן פרות ורבות, ומהן יכולה האומה לצמוח מחדש (מדרש תהילים ב). אנחנו לא נחזור על הטעות הזאת, אלא נאבד גברים ונשים כאחד. אף לא נוכל להרשות לעצמנו לחוס על עוללים ויונקים, שהרי "גדיים יעשו תיישים". עלינו לפתור את הבעיה מן השורש, דהיינו: להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד!

 

אחשוורוש מהסס

אחשורוש שמע את הדברים בשימת לב. איי… כמה שהוא מזדהה עם הדברים! הלוא אף הוא חש שקיומם של היהודים מעיב עליו כצל קודר. מי יודע אם לא יצליחו אכן לממש את חזונם, ולכונן לעצמם ממלכה עצמאית ומתנשאת?! וחוץ מזה, רובץ על ליבו סוד מעיק וכבד: פעם שאל את החוזים בכוכבים, מי ישב על כיסאו וימלוך אחריו, והם ענו לו כי תחתיו ימלוך יהודי! ומאז איננו מוצא מרגוע לנפשו, מי יודע איזה פח עתידים לטמון לו היהודים… [הוא לא ידע כי אסתר אשתו יהודיה היא, והיהודי אשר יירש את כסאו – יהיה בנם דריוש]. (יערות דבש)

 

לכן מבחינתו הוא היה רוצה לאשר מיד את התוכנית של המן. אבל היו לו כמה חששות.

 

"תראה", הוא אמר להמן, "מה שאתה מציע אינו פשוט בכלל. תאר לעצמך מה עלול לקרות אם נקום לפתע יום אחד ונתחיל להרוג עם שלם. ראשית – יש כאן נזק מדיני, במחיקת עם שלם מן המפה, הדבר יוצר מין 'קרחת' וחֶסֶר בממלכה. שנית – הדבר יעורר עלינו את דעת הקהל העולמית! יצא לנו שם של מלכות עריצה ואכזרית, תהיה תסיסה בקרב האזרחים, ומי יודע לאן זה יוביל. ואל תשכח המן, שמן הסתם יש ליהודים ידידים וקרובים שיתנגדו להריגתם, ויכולה להתפתח מלחמת אזרחים קשה. אני כבר לא מדבר על הנזק הכלכלי שיגרם בעקבות השבתתם הפתאומית של חנויות, מפעלים ובתי חרושת שונים. ומה עם המיסים שנפסיד מכך". 

 

אין בעיות!

"אדוני המלך", השיב המן, "אני כבר חשבתי על כל הבעיות שהזכרת, אך תתבונן ותראה שאין מקום לדאגות. קודם כל, הנזק המדיני שדיברת עליו, במחיקת עם שלם מן המפה – אינו קיים כלל, כיון שהעם הזה הוא "מְפֻזָּר" – איננו מרוכז במקום אחד, כך שהחיסרון שלהם לא יהיה ניכר. דבר שני, העם הזה "מְפֹרָד" – הוא לא מעורה כלל וכלל ביתר העמים, הוא נפרד ונבדל מהם, כי החוקים הגזעניים שלהם לא מתירים להם להתחתן איתנו, כך שאין מה לחשוש ממלחמת אזרחים או מהתקוממות של קרובים שיתבעו את דמם. ודעת הקהל העולמית? אל תדאג, כשמדובר ביהודים – בקלות נצליח להשתיק אותה. נצא במסע הסברה נחמד, וזה כבר יספיק. אתה תראה: יהודים יובלו להריגה – והעולם ישתוק!

 

ובקשר להיבט הכלכלי. קודם כל כבר הקדמתי והסברתי לך, שברמה העקרונית, היהודים אינם תורמים כלל לכלכלה, להיפך: הם פרזיטים ובטלנים, חסרי מוסר עבודה, מרמים במסחרם ומייקרים את השער. גם מהמיסים והארנונה הם מתחמקים, אתה יכול לפתוח את הפנקסים ולבדוק. בטווח ארוך ורחב, השמדתם תוביל לצמיחה במשק, ואף תפנה מקומות עבודה לאלפי מובטלים בני עמנו.

 

אומנם יתכן שבטווח הקרוב והמיידי אכן יווצר חסר מסוים בקופת המדינה. גם על זה חשבתי, ואני לוקח את מלוא האחריות גם לכך. ובכן – "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ". אני אדאג לגייס לקופת המדינה סכום כסף רציני, ככיסוי וככופר נפש עבור כל היהודים.

 

דרך אגב אני רוצה לגלות לך מאין אני מגייס את הכסף. הרי אמרתי לך שהיהודים מרמים במסחר, מפקיעים את השערים, וגורמים נזק למשק הפרסי. לבעלי המקצוע ["עושי המלאכה"] הפרסיים זה כבר נמאס, היהודים הללו ממש כורתים את לחמם מפיהם, משיגים את גבולם, ואינם נותנים להם להרים ראש. לכך עלה בדעתי לפנות אליהם בהצעה לתת סכום כסף חד פעמי, כדי להתפטר אחת ולתמיד מן היהודים שנואי נפשם. אתה צריך לראות את ההיענות שלהם! לא שאני צריך דווקא את הכסף שלהם, תאמין לי שבשבילי עשרת אלפים ככר כסף זה שטויות, מהגרוטאות של הבית שלי אני יכול להביא את זה. אבל אני רק רוצה שתבין לאן נושבות הרוחות. לכולם כבר נמאס מהם, הם כמו קוצים בעיניים. [בעלי המלאכה אכן פתחו את כיסם ותרמו בעין יפה, אך זאת דווקא מפני שהיהודים בפקחותם היו משווקים תוצרת מעולה יותר במחירים אטרקטיביים, עד שהסוחרים הגויים לא יכלו לעמוד בתחרות מולם, ורצו להתפטר מהם.] (זרע ברך פרשת פקודי ח"א)

 

לסיכומו של דבר, פונה אני אליך אדוני המלך ואומר: תעלה על הגל! לא נדרש ממך בעצם לעשות שום דבר, כי כפי שראית אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות על הפרויקט הזה, חושב על כל הפרטים, ומקדם כל בעיה אפשרית. מה שנותר לך אדוני המלך – זה רק לחתום, רק לאשר את התוכנית. משיכת קולמוס אחת – ועשרת אלפים ככר כסף זורמים אל קופת המדינה, ותשקוט הארץ, ותשכון ממלכתנו לבטח, ואין מחריד.

התייעצות עם חכמי גויים

אחשורוש עדיין מהסס. נכון שהמן כבר מסדר את העניינים ולוקח את האחריות על עצמו. ובכל זאת – סוף סוף הלוא העם הזה מופקד כרגע בידי, ואם אסכים למכור אותם לידיו של המן, עדיין הקולר תלוי גם על צווארי, עדיין יש לי מה לפחד מהאלוקים שלהם, שמא יתנקם גם בי.

 

הוא פונה להמן ואומר לו: "תאמין לי, שהייתי רוצה להסכים ולחתום לך. אבל אני ירא שמא יעשה לי אלוהיהם כמו שעשה לקודמי – לפרעה, לסיסרא ולסנחריב. אתה יודע מה? הייתי רוצה לשאול את החכמים והיועצים שלי מה דעתם בענין".

 

כאשר שמעו היועצים על תוכניתו של המן, הביעו כולם פה אחד את דעתם הנחרצת: לא שייך, לא בא בחשבון. היהודים הם עמו של האלוקים, אשר נפש כל חי בידו – להגביה ולהשפיל, להמית ולהחיות. מי שמנסה לגעת בהם לרעה – נענש על כך בחומרה, וההיסטוריה כבר הוכיחה זאת!

 

השיב להם המן: כל זה היה טוב ונכון עד לאחרונה. אבל מאז שהיהודים התחילו להרגיז ולהכעיס אותו, תשש כוחו והכל השתנה. הנה ראו היאך הצליח נבוכדנצאר להחריב את ביתו ולשרוף את היכלו, הוא אף ערך טבח בעמו, ואת הנותרים הגלה ופיזר בין האומות. והיכן כוחו וגבורתו? כפי שאמרתי, תשש כוחו, הוא התעייף והזקין.

 

המהומים של הסכמה נשמעו מכל עבר. כן, הדברים בהחלט משכנעים ומתקבלים על הדעת. אכן, ניתן להוציא לפועל את התוכנית של המן. (אסתר רבה ז יג)

 

"יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק, יִתְאַמְּרוּ כָּל פּעֲלֵי אָוֶן… וַיּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ, וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקב. בִּינוּ בּעֲרִים בָּעָם, וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ?!… כִּי לֹא יִטּשׁ ה' עַמּוֹ, וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב". (תהילים צד)

 

שקלים כנגד שקלים

הוסיף המן ואמר למלך: תראה, אם אתה בכל זאת מהסס, אני רוצה לומר לך שאתה יכול להסיר כל דאגה מליבך, כי למעשה אני משלם לך כל כופר פדיון נפשם, כך שכל האחריות היא עלי.

 

הרי כבר אמרתי לך שאשקול אל גנזי המלך 10,000 ככר כסף. האם אתה חושב שזהו סכום מקרי? בכלל לא! אצלי הכל מחושב ומדוקדק. הקשב היטב: כאשר בית המקדש של היהודים היה קיים, הם היו תורמים בכל שנה "מחצית השקל", ומכסף זה היו מביאים את כל קורבנות הציבור – תמידים ומוספים, וכן את הקטורת ולחם הפנים, עומר ופרה אדומה, שעיר המשתלח ולשון זהורית שקושרים בראשו, ועוד דברים נוספים, כך שרוב טוב לבית ישראל הגיע משקלים הללו, ובגינם היה אלוקיהם רצוי להם.

 

הרי שכל זכותם של ישראל רק בזכות השקלים הללו, לכן רוצה אני כעת לשלם לך פדיון נפשם כנגד כל השקלים הללו שהביאו. אומנם אינני יודע מהו מספרם של היהודים כרגע, אבל אעשה את החשבון לפי המספר שהם מנו בצאתם ממצרים – 600,000 גברים. אתן כנגד כל אחד מהם את כל חצאי השקלים שהביא במשך ימי חייו, והרי לך בדיוק עשרת אלפים ככר כסף! (את החשבון, עיין בחזון עובדיה פורים עמוד רפח)

 

אני יכול אף לייעץ לך עצה טובה: אם תרצה, תוכל להקדיש את כל הכסף הזה לצדקה! זכות הצדקה ודאי תגן עלינו ותעמוד לימיננו להצליח במעשינו, ותגבור על זכותם של ישראל! כדאיים הם השקלים שלנו שיבטלו את השקלים שלהם. זוהי אף העצה שנתן הנביא של היהודים למלך נבוכדנצר: "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק" [חטאיך – בצדקה יכופרו] (דניאל ד כד). (אהבת דוד להחיד"א דרוש א לשבת זכור דף יא ע"ד)

 

לא כמחשבותיכם מחשבותי, אמר ה'. אצל הקב"ה, אשר העבר ההווה והעתיד פרוסים לפניו, היה החישוב הפוך. אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, שזכות השקלים שלהם תעמוד להם להינצל משקליו של המן הרשע. (מגילה יג ע"ב)

על כך דרשו את הפסוק (שיה"ש ח ז): "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה – בּוֹז יָבוּזוּ לו!ֹ" זה המן שנתן עשרת אלפים ככר כסף כדי לנסות לכבות את האהבה שאוהב ה' יתברך את עמו ישראל. בוז יבוזו לו, שזכות השקלים של ישראל כבר קדמה. (מע"ל)

 

וְעַל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל

אחשורוש היה נתון בדילמה קשה. אין ספק שהוא רוצה להתפטר מן היהודים, אבל מפחיד אותו להתעסק איתם! עם כל ההסברים היפים של המן על כך שהאלוקים עזב אותם, הוא עדיין חושש, אינו מעיז לשחק באש. אבל מה שכן משכנע אותו – זה שהמן מציע לקחת את כל האחריות ואת כל הסיכון לידיו. הוא מוכן לקנות מידיו את כל היהודים, ולשחרר אותו מכל אחריות. אם כן יש כאן הזדמנות פז של ממש! השאלה היא אם זה באמת 'תופס', האם באמת הוא יכול למכור לו אותם ולהתנער בכך מכל אחריות?

 

אחשורוש התחבט רבות בשאלה זו. והנה, שנאתו הבוערת כלפי היהודים הולידה בליבו רעיון. "תשמע", הוא אמר להמן, "כמו שאמרתי לך, היהודים הם פיקדון בידי, זה לא פשוט בשבילי למכור לך אותם. אבל בשביל הכבוד שלך, ובשביל שאני מעריך אותך בתור קוסם הבקי לערוך גורלות נכונים ואמיתיים – אני מוכן שנערוך בינינו גורל: אם יעלו היהודים בידך והכסף בידי, סימן שכדבריך, ואני מוכר לך אותם. אך אם יעלו העם בידי והכסף בידך, סימן שאינני יכול למכור לך אותם".

 

הסכים המן להצעה, ומיד ערכו ביניהם גורלות. ורוח הקודש צווחת ואומרת: "וְעַל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל"… גרמו העוונות, ועלה העם בידיו של המן, והכסף בידיו של אחשורוש. (ילקו"ש אסתר תתרנד. מנות הלוי)

 

בעל התל ובעל הבור

שמח המן שמחה גדולה בכך שהעם נפל בחלקו. שמח גם אחשוורוש שהנה נקרתה לפניו הזדמנות פז להתפטר מן העם בצורה טובה מבלי שידו תהיה בהם.

 

משל למה הדבר דומה?

לשני בני אדם שהיו להם שדות, אך לשניהם היתה בעיה: האחד – באמצע שדהו היה עומד תל גדול של עפר, ולא מצא מקום היכן לפנות אותו. וכשהיה עודר ומשקה את שדהו, היה טורח לעלות ולרדת מן התל אל השדה. לעומת זאת, לשני היתה בעיה אחרת – היה לו בור באמצע השדה, ולא מצא עפר למלאות אותו. וגם לו היה הבור מפריע מאוד בעת עבודתו בשדה. יום אחד עבר בעל התל ליד שדהו של בעל הבור, וחשב לעצמו: מי יתן והיה לי בור כזה, מוכן אני לקנותו אפילו בדמים מרובים, כדי להתפטר מתל העפר שבשדה שלי. עמיתו בעל הבור, אף הוא עבר יום אחד ליד שדהו של בעל התל וחשב לעצמו: הלוואי שהיה לי תל כזה, והייתי מכסה בו את הבור, מוכן אני לשלם כסף רב עבור תל כזה. לימים נפגשו זה עם זה, אמר בעל הבור לבעל התל: אנא מכור לי את התל שברשותך, ואשלם לך כסף טוב. אמר לו: טול אותו בחינם, והלוואי שתיטול אותו כמה שיותר מהר!

 

כך הוא הנמשל:

המן ואחשורוש, שניהם שמחו שמחה גדולה בעסק שעשו במכירת היהודים. אחשורוש שמח להתפטר מהם, ואילו המן שמח שהם נפלו לידיו ויכול הוא כעת לכלות בהם את שנאתו היוקדת. (מגילה יד ע"א)

 

אולם אחשוורוש הבחין על פניו של המן, כי עינו צרה על הכסף שהוא צריך עכשיו להוציא מרשותו. חשש אחשורוש, שמא התחרט המן על הסכום הגבוה בו נקב, ואולי הוא ירצה חלילה לחזור בו כליל מן העסקה. לפיכך מיהר ואמר לו: "הכסף נתון לך!", אל תדאג, אתה יכול כבר לראות את הענין מסודר, כאילו כבר קיבלתי ממך את כל הכסף, ועכשיו אני נותן לך אותו במתנה גמורה. בכבוד רב, אתה יכול לעשות בכסף כטוב בעיניך. אולי באמת תתן אותו לצדקה כמו שאמרת, כדי שהזכות הזאת תגן בעדך ותצליח במעשיך. בכל מקרה תזכור, שאני כבר לא צד בענין. תסגור אתה לבד את החשבונות שלך עם האלוקים. (ילקו"ש. מנות הלוי דף קכג ע"ב – קכד ע"א. טעמא דקרא להגר"ח קנייבסקי עמ' קמה) 

 

המן אכן לקח את הכסף, וחילקו לצדקה לעניי ישראל, להצלחתו של 'המן בן אמתלאי בת עורבתי'… מתוך תקוה שזכות הצדקה של עשרת אלפים ככר כסף תגבור על זכות השקלים שתרמו ישראל לעבודת הקורבנות. (אהבת דוד להחיד"א ע"ד בשם יערות דבש. בבא בתרא צא ע"א)

 

הסרת הטבעת

אחשוורוש לא מסתפק בזאת. הוא יוצא מגדרו ומעניק להמן כפיקדון – את הטבעת היקרה עם חותם המלך! הוא אינו מסתפק בכך שהוא עצמו יחתום על האגרות, אלא מפקיד בידי המן את הטבעת המלכותית, עם כל הסמכויות שהיא נושאת. זהו צעד חסר תקדים, שאותו עושה אחשורוש כדי שלא יבוא לידי חרטה על העסק שעשה.

 

השנאה מקלקלת את השורה! מנהגו של עולם, הקונה נותן למוכר ערבון או סכום על החשבון, כדי להבטיח שהקונה לא יחזור בו מן הקניה. אבל כאן להיפך, אחשורוש המוכר נותן ערבון, כדי להבטיח שהוא עצמו לא יתחרט על המכירה! שהרי הוא הסכים לה רק לאחר שכנועים רבים והפצרות חוזרות ונשנות מצד המן. (ילקו"ש. מנות הלוי קכג ע"ב) 

 

"וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ" – אחשורוש אף רצה לנטרל את עצמו מכל אחריות. הוא לא רצה לחתום על האגרות בעצמו, אלא מסר את כל הסמכות בידי המן, בבחינת: "אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים" [המן]. אני כבר לא צד בענין. "וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים" – הוא הפקיד את העבודה "בידיים טובות", בידי מי שהוא מכיר אותו כצורר יהודים מלידה, מבטן ומהריון, הוא כבר יעשה את העבודה במקומו על הצד הטוב ביותר! (מנות הלוי. ודייק כן מאריכות הלשון, שהרי די היה לו לומר: ויתן המלך להמן את טבעתו)

 

אמר רבי אבא בר כהנא: "גדולה הסרת הטבעת, יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שהתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב – ואילו הסרת הטבעת החזירתם למוטב". (מגילה יד ע"א)

 

שליחת אגרות השמד

מרגע שמקבל המן את הטבעת לידו, ביום י"ג בניסן, הוא מתחיל לפעול במהירות. נכון אומנם שהגזירה מתוכננת רק לי"ג באדר, בעוד אחד עשר חודשים, אבל המהירות כאן יפה. הוא יודע היטב שלא בלב קל הסכים אחשורוש לתוכנית, קדמו לכך חששות כבדים והתלבטויות ארוכות, ימים ולילות היה עליו להפציר בו. ואם כן, לא יפלא אם לפתע יתחרט אחשורוש ויחזור בו מדבריו. לכן עליו לפעול במהירות, לא להשאיר את התוכנית בין שניהם בלבד, אלא לפרסם אותה כמה שיותר, וכך תהיה זו בושה למלך לחזור בו. (מנות הלוי)

 

עוד חשב המן בדעתו, כי דווקא ביום זה – יום י"ג בניסן, תאיר לו ההצלחה פנים, כי ביום זה אין לישראל זכויות כלל. שהרי מיום א' בניסן ועד יום י"ב בניסן – יש לישראל זכויות של הנשיאים שהיו מקריבים קרבנות בימים אלו. ובי"ד בניסן יש לעם ישראל זכות של קרבן פסח, ומט"ו מתחיל חג הפסח. אבל בי"ג בניסן אין שום זכות על עם ישראל, והוא יוכל להתחיל לגבור עליהם. לכן אין לו לדחות את כתיבת האגרות כלל וכלל. מה גם שזה יהיה מאוד נחמד לבשר ליהודים את הבשורה המיוחדת לפני פרוס חג הפסח, להשבית להם קצת את שמחת החג. (תוספות השלם עמוד עא. טעמא דקרא עמוד קמו)

 

"וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה, וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ, נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ".

 

בזריזות רבה מגייס המן צוות של סופרים ומתורגמנים, אשר כותבים אגרות בשפות שונות לכל 127 מדינות המלך. עוד באותו יום אף מתגייסים הרצים והשליחים להפיץ את האגרות. 

 

"וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, לְהַשְׁמִיד לַהֲרג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, וּשְׁלָלָם לָבוֹז".

כותב הרב שלמה אלקבץ: אחינו בני ישראל, שמעו אהבת ה' אותנו גם בעת חרון אפו עלינו. כי בפסוק המר הזה, נכתבו כל אותיות האל"ף בי"ת הפשוטות והכפולות. וכל זה להורות כי אותיות התורה עומדות להגן בעדנו. [וביען בעת ההיא נמצאו מעם בני ישראל פושעים ומורדים בדבר זנות יין ותירוש בסעודת אחשורוש, על כן נגרעה אות צדי"ק פשוטה (סופית)]. וזה שאומר המדרש: אמר הקדוש ברוך הוא לשטן, הבא לי מגילה ואכתוב עליהם כליה, באותה שעה הלך השטן הביא לו מגילה וכתב עליה. מיד יצאה התורה בבגדי אלמנות ונתנה קולה בבכי לפני הקדוש ברוך הוא… וסנגרה על ישראל". (מנות הלוי קכה)

רעש תקשורתי

"פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה". המן דואג לעשות לאגרות פרסום נרחב ורעש תקשורתי חזק – כדי שלא יהיה לאף אחד סיבה לחשוש שמא יש כאן איזה זיוף שהתרקם במחתרת. זאת ועוד, לאחר הפעם הראשונה שהוא שולח את האגרות, הוא ממשיך ושולח עוד ועוד משלוחים של אגרות [המילה "נשלוח" מורה על התמדת השליחה, שלא נשלחו באופן חד פעמי], כדי שלא יהיה שום מחוז או איזה כפר נידח שלא יגיעו אליהם האגרות. אם יהיה עיכוב כלשהו במשלוח אחד, יגיע משלוח אחר, כך שאף אחד לא יפספס חלילה את היום המיוחד. (מנות הלוי) 

 

כדי להלהיב את ההמון לבצע את המזימה, הודגש באגרות כי "שְׁלָלָם לָבוֹז" – השלל לא ילך אל קופת המדינה, אלא כל מי שיהרוג יהודי – יטול את ממונו, כך שהעסק הזה מאוד משתלם. כך אף לא יווצר מצב שהיהודים ינסו לשחד את הגויים בכסף שלא להורגם.

 

"לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה" – אמר רבי לוי: אומות העולם – נבואתן סתומה, ואינם יודעים אם להיהרג או אם להרוג. משל לאדם שהיה מהלך בדרך, והיה עייף ויגע, אמר: הלוואי אשיג איזה חמור! עבר שם חייל רומאי שאתונו המליטה, והסייח לא היה יכול לעמוד בקצב ההליכה. אמר החייל להולך הרגל: קח את הסייח והרכיבהו על כתפיך. אמר הולך הרגל: אהה, תפילתי התקבלה! קבלתי חמור, אך שכחתי לפרט למה אני מתכוון… אני התכוונתי לחמור שארכב עליו, ולבסוף קיבלתי חמור שרוכב עלי. כך על הגויים נאמר "להיות עתידים", ולא מפורש אם להרוג או להיהרג. אבל על היהודים (באגרות ההצלה דלהלן) נאמר במפורש: "וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאיְבֵיהֶם". (אסתר רבה ז כד)

 

מסע הסברה

מלבד אגרת השמד המרכזית, שבה נכתב הצו המלכותי להשמיד ולהרוג ולאבד, נשלחו אגרות נוספות: ארוכות, מפורטות ומנומקות.

 

המן ערך מסע הסברה עולמי, בו היטיב לשתף את ההמון בבעיית היהודים, המטילה צל כבד על העולם כולו. הוא הסביר את הסכנה האורבת לאנושות כולה מקיומם, ואף הביע את תחושת האחריות שהובילה אותו אל התוכנית האמיצה, תוכנית "הפתרון הסופי", אשר כולם צריכים להיות שותפים נאמנים לה.

 

הוא קרא לכולם להתגייס למשימה החשובה, ולעשות עבודה יסודית וטובה: אין להותיר יהודי אחד בכל רחבי הממלכה! ולשם כך כל מדינה נדרשת לפתוח את פנקסי משרד הפנים, לבדוק תעודות זהות, לערוך ביקורת בגבולות – שלא יהיו יהודים שינסו לטשטש את מוצאם או לברוח ממקום למקום! (תוספות השלם פא)

 

וזוהי האיגרת ששלח המן: (מדרש פנים אחרים פרק א)

 

אחי ורעי היקרים די בכל אתר ואתר,

 

אני גדול המלך ושני לו, ראש לסגנים ומובחר שבגדולי המלכות, התוועדתי יחד עם כל שרי המלוכה, הפחות, הסגנים והאחשדרפנים, והוסכם בינינו בעצה אחת, בפה אחד ובדיבור אחד, בהסכמתו של המלך אחשורוש ירום הודו ובחתימת טבעתו, אודות הנשר הגדול [עם ישראל], שהיו כנפיו פרוסים על כל העולם כולו [בזמנים הטובים של עם ישראל] ולא היו עוף ובהמה [שום אומה] יכולים לעמוד בפניו, עד שבא הארי הגדול [נבוכדנצאר מלך בבל] והכה את הנשר מכה גדולה ונשרו כנפיו ונמרטו נוצותיו ונתקצצו רגליו [החריב את בית המקדש ועם ישראל נחלש והתפזר בגלות]. ואז היה העולם שרוי בנחת ובשלוה ובהשקט עד היום הזה. ועכשיו רוצה הנשר שוב לגדל כנפיו ולהפריח נוצותיו ולשוב אל קינו, ולהטיל אימתו על כל יושבי הארץ. לכן נקבצנו כל גדולי מדי ופרס להיות כולנו מוכנים להכין מלכודת לנשר הזה קודם שיגדל כוחו ויחזור אל קינו [שלא יצליחו לבנות שוב את בית המקדש ולהשתקם מחדש]. וראינו לכלותו לגמרי מן העולם, לשבור את כנפיו, ולתת את בשרו מאכל לעוף השמים, לבקע ביציו ולפצוע אפרוחיו ולעקור זכרו מן העולם. ולא תהא עצתנו כעצת פרעה שגזר רק על הזכרים והשאיר את הנקבות, ולא כעשו אשר המתין למותו של אביו כדי להרוג את יעקב, ולא כעמלק שרדף אחר עם ישראל והרג הנחשלים שבהם והשאיר את הגיבורים, ולא כנבוכדנצאר שהגלה אותם והושיבם בעיר מלכותו. אלא הסכמנו ברוח ברורה להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, עד שלא יהיה להם שום זכר בעולם כלל. שלא יקומו עלינו ויעשו בנו כדרך שעשו באבותינו ובמלכינו הקדמונים, אשר השיבו להם רעה תחת טובה [כאן פירט המן את ההיסטוריה כפוית הטובה ורבת האכזריות של העם היהודי, כפי שהיטיב לתאר לפני אחשורוש וכנ"ל].

 

ועל זאת באתי על החתום. יום י"ג לחודש ניסן שנת ג'ת"ד

המן האגגי יש"ו. היושב פה עיר הבירה שושן. 

 

גם מלשכת הדובר של אחשורוש הוצאו אגרות הסברה מנומקות, המסבירות את פשר הצו המלכותי: (מנות הלוי קכד ע"ב. בשם תרגום ירושלמי)

 

ממני המלך אחשורוש לכל העמים והאומות והלשונות השוכנים בכל הארץ, שלומכם ירבה.

 

מודיע אני לכם שאדם אחד בא אלינו, לא ממקומנו ולא ממחוזנו הוא, ונוסף בנו להתגבר על שונאינו. חקרנו ודרשנו אודותיו, ונגלה לנו שמגזע תרשישים הוא, מזרע מלכים אדירים, נין ונכד למלך אגג, בן עמלק הגדול, בן רעואל בן אליפז בכור עשו, בן גדולים בעל נכסים. המן שמו. ושאל ממני שאלה קטנה וקלה, והגיד לי על היהודים ועל מעשיהם ועל נימוסיהם הבלתי טובים, ונתן לי כופר נפשם בעבור הריגתם. ועתה אני המלך אחשורוש הרבה אני שמח, ודעתי מיושבת עלי, והעם מכרתי לו להריגה. עתה אכלו ושתו ושמחו כמו שאני אוכל ושותה ושמח.

 

ובזאת פונה אני בקריאה נרגשת לכל אזרחי הארץ, איש את רעהו יעזורו, חזקו ונתחזקה בעד עמנו. תופס הקשת יתפוס קשתו, האוחז בחרב יאחז חרבו, צאו ושלטו בהם בשלושה עשר לחדש אדר. ולא תחוסו לא על מלכיהם ולא על שלטוניהם ולא על גדוליהם ולא על קטניהם. הרגו אנשים נשים וטף, וממוניהם בוזו לכם.

 

ומתריע אני בהתראה חמורה, לכל עם אומה ולשון בכל מקום ומקום, בכל מדינה ומדינה, בכל משפחה ומשפחה, ובכל עיר ועיר – שימצא שם עבד יהודי או אמה יהודיה – שאעשה דין חרוץ על יושבי המקום הזה, וייהרגו גדוליהם על שער המדינה ההיא, יען לא קיבלו את מצות המלך, ונתנו ליהודים מקום מקלט לנוס שמה. שאני אחשורוש חפץ שלא ימצא יהודי אחד על פני ארץ מלכותי.

 

החותם פה עיר הבירה שושן ביום י"ג לחודש ניסן ג'ת"ד

נאום המלך אחשורוש ירום הודו.

 

בוקה ומבולקה בשושן

"הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה".

 

האגרות החתומות יצאו לדרך. חלקן תגענה ליעדן תוך ימים ספורים, וחלקן מיועדות למדינות רחוקות ותגענה רק בעוד ימים ארוכים. הבהלה והפחד שהן עתידות להביא עימן לכל מקום – הם רק ענין של זמן.

 

אבל לשושן הבירה – הגיעה הבשורה הקשה בו ביום. בעוד היהודים עסוקים בהכנות אחרונות לקראת חג הפסח הממשמש ובא – מתפרסמות לפתע אגרות שמד נוראיות, הקוראות להמון להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד!

 

בהלה נוראה תוקפת את היהודים. הם המומים ומבולבלים. האם נכון ראו עיניהם, שעל כל האגרות מתנוססת לה לתפארה חותמתו של המלך?! הזהו המלך הליברלי רב החסד שהזמין אותם למשתה ברוב כבוד ויקר?! מה זה היה לו?! מה קורה כאן בכלל?! ואולי זו טעות, או איזה תרגיל מרושע של המן צורר היהודים. עליהם לשלוח בדחיפות משלחות אל המלך אחשורוש, לברר את פשר הענין ולתקן את הטעות האיומה.

 

אבל, מה זה? היום אין קבלת קהל אצל המלך! המלך מסב למשתה היין עם המן הרשע, ואין רשות לאף אחד להפריע לו באמצע. אוי ואבוי! משמע שאכן הגזירה נעשתה בהסכמתו המלאה של המלך. הנה יושבים הם יחד כדרך שעושים בני אדם בסחורתם, כדי לתת משנה תוקף לעסק שעשו. (תוספות השלם עמוד עה)

 

הצרה היא שהמן מתחכם להאריך את זמן המשתה, כדי לא לתת להם שום הזדמנות לדבר עם המלך! (מנות הלוי קכה ע"ב)

 

ובינתיים – בוקה ומבולקה בעיר. ההמון הנוכרי חוגג בחוצות, וקול קריאות הנאצה והשמחה לאיד מתערבב עם קול בכיות היהודים (תרגום). הגויים מרימים ראש, ומתנכלים ליהודים. הולך יהודי בשוק, ולפתע בא פרסי וחונקו ואומר לו: חכה חכה, עוד מעט אני הורג אותך ונוטל את כל ממונך. מרוב בכייה ובהלה, קורים לפתע מקרים קשים: אשה הולכת לשטוח פירות על הגג, ונופלת מן הגג ומתה; אדם הולך לשאוב מים מן הבור, נופל לתוכו ומת. (ילקוט שמעוני אסתר תתרנו)

המשך סיפור המגילה פרק ד' במאמר הבא

תגיות נוספות לחיפוש:

ברוך ה׳ זכינו לחדש את האתר דבר תורה

בס"ד
האתר עובר שידרוג על מנת לאפשר לכם ממשק יותר נוח, אנו עושים את מירב המאמצים כדי להעלות תכנים חדשים ולשפר את הקיימים בכל יום יתווספו תכנים כדאי להתעדכן