דבר תורה לפרשת חוקת. רעיון מפרשת השבוע הבוחן את הגבול הדק שבין עבודת השם אמיתית לבין סיפוק "אגו רוחני". דרך העיקרון של פרשת חוקת – שבה הכהן נדרש לוותר על הטהרה האישית והמושלמת שלו כדי לקיים את רצון השם ולטהר אחרים – מתגלה יסוד עמוק: עבודת השם אינה בנויה על מה שמרגיש לנו מספק רוחנית, אלא על ביטול מוחלט של הרצון שלנו מפני רצון הבורא.
המבחן המעשי והקיצוני לכך מתרחש כאשר אדם חולה נאלץ, על פי הוראת רופא והלכה, לאכול ביום הכיפורים. אם אותו אדם מצטער וחש תסכול, הדבר מעיד שהוא עובד את הצורך שלו להרגיש "צדיק שצם", ולא את הקדוש ברוך הוא שגזר עליו את החולי וציווה עליו כעת לאכול ("חסידות של שטות").
לעומת זאת, מי שמקבל את המצב בשמחה פנימית מוחלטת – מתוך אמונה שהבורא הניח אותו בדיוק בנקודה הזו, ושהמצווה שלו כעת היא אכילה ולא צום – מוכיח שביטל את האגו שלו. שמחה זו היא ההוכחה החותכת לעבודת השם האמיתית והטהורה ביותר.