תפילה על הישגים רוחניים
שאלה:
האם צריך להתפלל גם על הישגים רוחניים, כגון חיזוק במצוות ובעבודת ה'? הלוא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – אז מה טעם להתפלל אם זה תלוי בעצם בי?
תשובה:
אמרו חז"ל (סוכה נב ע"ב): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו – אינו יכול לו!"
למרות שיראת שמים תלויה ביד האדם – הרי שבלי סיוע משמים, אדם לא יוכל להתקדם ולהתגבר על היצר הרע. וכיון שתכלית האדם בעולמו להתגבר על היצר הרע, "לעבוד ולעמוד בניסיון" – הרי שהרבה הרבה צריך הוא להשקיע את כוחותיו בתפילה לה' שיעזור ויתן לו כח להתמודד ולהתגבר על יצרו, ולהתקרב אל ה' יתברך.
פעם אחת דיבר רבי נחמן מברסלב עם מישהו, ובתוך כך שמע אדם אחר מתפלל תפילת ערבית, כשהוא אומר במהירות ובחטף את המילים: "ותקננו מלכנו בעצה טובה מלפניך".
אמר רבי נחמן לאיש שיחו: הראית שזה חוטף במהירות אלו התיבות "ותקננו בעצה טובה", הלוא אלו התיבות צריכים להתפלל בהתעוררות גדולה ובכוונה גדולה מעומקא דליבא מאוד, כי זאת היא תפילה יקרה מאוד מאוד,
כי מאוד צריכים לבקש רחמים מהשם יתברך שנזכה שייתן לנו עצה טובה ונזכה לדעת איך להתנהג. ומי שרוצה לחוס על עצמו באמת, צריך לבקש מאוד בתחנונים רבים מה' יתברך שישים ליבו היטב על מה שנעשה עימו, באופן שיתן לו עצה אמיתית ונצחית שיצליח על ידה לנצח באמת, ולעשות רצון ה' באמת בכל העניינים בלי הטעיית עצמו כלל. (ברומו של עולם 305)
בספר עבודת פנים (מכתב מה) כתב: "מה שאתה מבקש עצה להינצל מהיצר הרע, הרוצה לאבד את האדם משני עולמות – באמת רק עצה אחת יש בדוקה ומנוסה לכל דורש עבודת ה', והיא מועילה בכל מקום ובכל זמן – פשוט לבקש ולהתחנן מה' יתברך: "אנה ה' מלטה נפשי", וכל ספר התהילים מלא מזה, וצריך לבקש על זה הרבה מאוד, לא יום ולא יומיים, לא חודש ולא שנה. והנה הבקשה והתפילה היא עצמה עבודה גדולה ונחת רוח גדול לה' יתברך".
סיפר רבי נחמן מברסלב על עצמו: בצעירותי סיגפתי את עצמי בכל מיני סיגופים, כדי להתקדש ולהתקרב לה' יתברך. אבל אילו הייתי יודע את כוח התפילה, לא הייתי מסגף את עצמי כלל! רק הייתי עומד ומתחנן לפני הקב"ה יומם ולילה, כי הכול תלוי בתפילה, ועל ידי התפילה ניתן להשיג הכול.
והמשיל משל נפלא:
משל למלך שציווה על בנו לקחת אבן גדולה וכבדה מאוד ולהרימה אליו. אבל הבן לא היה יכול לשאת ולהרים את האבן, והצטער צער רב על כך שאינו יכול למלא את רצונו של אביו.
עד שגילה לו המלך את דעתו, וכך אמר לו: היעלה על דעתך שאני אצווה עליך להרים דבר כבד כזה? אין כוונתי לזה כלל, רק כוונתי הייתה שתיקח פטיש חזק ותכה ותשבור את האבן לחתיכות קטנות, וכך תוכל להעלות אותה.
כך הוא הנמשל:
ציווה עלינו ה' יתברך כי "נישא לבבנו אל כפיים, אל אל בשמים".
ולבבנו הוא לב האבן, והוא אבן גדולה וכבדה מאוד, ואי אפשר להרים אותה אל ה' יתברך בשום אופן [האדם מלא תאוות, תשוקות, עצלות, וכו'], רק על ידי שניקח פטיש ונפוצץ את לב האבן, אז נוכל להרים אותו אל אל בשמים. והפטיש הוא הדיבור. והעיקר – להרבות בדיבורים של תחינות ובקשות בפה, והתעוררות הלב תבוא ממילא.
ולפעמים על ידי שידבר הרבה, אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדולה בלב ובנפש, וממילא יוושע.
וזה בחינת מה שנקרא "תפילה" שהוא לשון עיקש ופתלתול. ובבחינה זו יש להרבות בתפילה והתבודדות מאוד מאוד כל ימי חייו, שזה העיקר. וצריך להיות עקשן גדול בזה מאוד מאוד, שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל, כי זה כמה ימים ושנים שעוסק בזה ועדיין לא פעל כלל, אף על פי כן צריך להיות בזה עקשן גדול.
ובאמת צריכים עקשנות גדולה מאוד מאוד בכל עבודת ה'. אבל עיקר העקשנות צריכים בתפילה ותחנונים, והעיקר בשיחות של תפילה, כמו שפרש רש"י על הפסוק "נפתולי אלוקים נפתלתי" (בראשית ל ח) – לשון עיקש ופתלתול, התעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום. והבן הדברים היטב, אם תרצה לחיות חיי עולם, כי אי אפשר לבאר הכל בכתב.
ואף על פי שתהיה בדרך עיקש ופתלתול כמה פעמים בלי טעם וריח [בלי להרגיש שום התקדמות] – "לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי", כי הוא יתברך מלא רחמים בכל עת. וזהו בחינת "תפילה לעני" שהיא יקרה מכל. ואפילו בעני סתם שמתפלל על צרכיו ועל דוחקו ועניותו בגשמיות, מכל שכן וכל שכן כשמתחיל האדם לרחם על עצמו ומרגיש עניותו ודחקו במעשים טובים, וטוען עם ה' יתברך בלשון תחנונים על שאינו מקרבו אליו, ושופך שיחו וליבו לפניו – כמה וכמה יקרה תפילה זו בעיני ה' יתברך, והיא יקרה מכל התפילות שבעולם, כי באמת, זה עיקר העניות והדחקות,
כמו שאמרו רבותינו ז"ל: "אין עני אלא בדעת", כי חוץ מזה הכל הבל, כי ימינו כצל עובר, ואין צרה כצרות הנפש, ואין עניות כעניות מתורה ומעשים טובים, מכל שכן וכל שכן כשהוא בעל חוב, שחייב לה' יתברך חובות רבים על ידי חטאיו ופשעיו, ואין לו במה לסלק את חובו כלל כי אם בתפילה ובתחנונים. (ברומו של עולם עמוד 145. ועיין שם עוד)
ההבדל בין בקשה חומרית לבקשה רוחנית
הנה, כפי שהתבאר לעיל, ודאי שאדם צריך לבקש אף על צרכיו הגשמיים, כמו צורכי פרנסה, בריאות, משפחה וכדומה. ואדרבה, בתחומים הללו יכול הוא לחוש יותר במוחשיות את רגש התלות והתקווה לישועת ה'. אדם שמתפלל רק על יראת שמים – ולא מבקש על פרנסתו, סימן שגם מה שמבקש על יראת שמים, אינו מאמיתות ליבו.
ואולם כאשר האדם מתפלל על דברים גשמיים, אין לו לבקש גבוהה-גבוהה, ולחפוץ מעל ומעבר למה שהוא צריך. וכמו שכותב בספר משנת רבי אהרון: "…גם בליבו יהיה המבוקש אך במידה מועטה ובהסתפקות גדולה. ודבר זה נובע מהידיעה הברורה כי אין מגיע לאדם מאומה, והכל הוא נדבה וחסד מאתו יתברך.
וממילא, גם בפנימיות לבבו, אי אפשר שירצה וידרוש הרבה. וכשירגיש כך, נמצא, שכשיקבל, יחשוב כאילו ניתן לו כל טוב, וממילא ישמח בהם שמחה גדולה אמיתית",
וכבר אמר יעקב אבינו: "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל"! זו צריכה להיות הרגשתו הפנימית של היהודי, שלא חסר לו כלום, וממילא משאלותיו החומריות מועטות וצנועות. [כמובן שהדבר תלוי במדרגת האדם, ובכל מקרה, כל עוד האדם מרגיש שיש לו חסרון וצורך בדבר מסויים, ודאי שעליו לפנות על כך בתפילה לה', גם אם עבור אדם אחר זה אולי 'מותרות'].
וכמו כן בבקשות גשמיות, אל לו לאדם להתעקש ולהפציר יותר מידי על מילוי בקשתו, כי הוא איננו יודע אם הדבר טוב לו או לא.
מספרים על החסיד ר' ישראל קרדונר זצ"ל:
שהיה עני מרוד, ובימי החורף המושלגים, לא היו לו אפילו נעלים לרגליו. למרות חסרונו וצערו לא התעקש בתפילתו על מילוי רצונו, ובתפילתו אמר לפני ה': ריבונו של עולם, אתה יודע את מחסורי ואת הקור הרב הגורם לי צער.
אם ברצונך לשמוע את תפילתי, אנא, תן לי נעלים חמות, כדי שלא יהיה לי קר וכדי שתתיישב דעתי ואוכל ללמוד ולהתפלל כראוי. אולם, אם על כל פנים, מסיבות הידועות לך, רצונך שאשאר בלי נעליים, תן לי דעת ותבונה שיסייעו לי להבין שאיני זקוק להן, ואשמח גם בלעדיהן"…
כך בבקשות גשמיות. ואולם בבקשות רוחניות – אדם יכול וצריך להתעקש שהוא רוצה עוד ועוד, ועיקר ההצלחה תלויה בעקשנות, כמובא לעיל. וכמו כן אין לאדם להסתפק במועט! כפי שאמרו חז"ל (ברכות נ ע"א): "הרחב פיך ואמלאהו" – בעניינים רוחניים הרחב פיך לבקש כל תאוותך, כי אין גבול להשגות הרוחניות שהאדם יכול להשיג.
ומקובל מצדיקים, שכאשר יהודי מתפלל על צרכיו הרוחניים, שום קטרוג אינו יכול לעכב תפילתו מלעלות השמימה.
כתב בספר חסידים:
כי אם ישאל אדם דבר שהוא לשבח בוראו, כגון על לימוד תורה ושאר חפצי שמים, ושופך את נפשו עליו – הקדוש ברוך הוא שומע תפילתו, אף על פי שאין בידו מעשים טובים. (ברומו של עולם 299-302)
הרב אליהו דסלר זצ"ל כתב,
שאדם הרוצה לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה' יתברך, צריך להתייגע רבות בתורה ובמצוות, בעבודת המידות וכו', כדי לתקן את נפשו ולהכשירה. ואולם ישנה אפשרות אחרת – לעשות "קפיצת דרך" רוחנית בהתקרבות לקב"ה, וזאת על ידי תפילה.
וזו לשונו (בספר "שם ושארית"):
"אבל הדרך השנייה היא דרך התפילה, דרך "קונה עולמו בשעה אחת" שהיא ישירה להתקרב לה' יתברך, אף על פי שעדיין לא תיקן טמטום ליבו… חידוש גדול למדנו בזה – שאם נתעורר להתפלל באמת על התקרבות אליו יתברך, נזכה לבחינת קפיצת הדרך רוחנית מעל כל המחיצות המעכבות… שמדרגת התפילה היא ברומו של עולם, היינו שהיא מעל גבי חוקי העולם… אלא מתעלים בבת אחת וזוכים לטהרת הלב. (ברומו של עולם 194)
מתוך סדר היום בהלכה ובאגדה