"טירונות של חסד"
כאשר רוצים לברך בחור רווק משתמשים בברכה הנפוצה:
"שתזכה לחופה ולמעשים טובים"
אנחנו למעשה מברכים את עלם החמודות שייכנס תחילה לחופה ויזכה למעשים טובים.
משהו כאן נראה לא נכון בברכה הזו:
בידוע שה'עילוי' שבין הבחורים – זה ש'מעשיו מעידים עליו'… הוא שנכנס לחופה הראשון מבין חבריו.
דווקא המעשים הטובים גרמו לו להגיע אל החופה…
יוצא איפה, שהברכה הפוכה, היה צריך לברכו: "שתזכה למעשים טובים ולחופה"?!
כי מה שגרם לך או יגרום לך להגיע אל החופה אלו מעשיך הטובים
– מדוע אם כן הנחילו לנו חז"ל את הברכה בסדר הזה?!
והביאור בזה:
רק מי שנשוי יכול לעמוד במבחן המעשים טובים.
כל אדם מונע מאינטרסים שונים המביאים אותו לעשייה.
כדי להזיז בחור רווק ממקומו או לשכנע אותו לעשות משהו הוא צריך שיהיה לו נגיעה אישית או תגמול כל שהוא.
המניע יכול להיות תשלום, ערבות הדדית, שמור לי ואשמור לך ועוד כהנה שאיפות להשיג מטרה מסוימת…
אם אלו הם פני הדברים, ברור ש'מעשים טובים' בהגדרתם – אין כאן.
מתי אם כן נוכל לבדוק האם לאדם יש מידת חסד או נתינה?
הרי תמיד הוא יהיה מונע מאינטרס כל שהוא?!
התשובה היא: לאחר החופה.
כאדם מתחתן הוא למעשה עובר מעין "טירונות של חסד" –
פתאום יש נתינה מתוך אהבה גם ללא תמורה, לרגע נדמה שאין תגמול שיקבל עבור המאמץ שהוא עושה.
כאן באים לידי ביטוי ה'מעשים הטובים'…
חז"ל הורו לנו לברך את הרווקים:
"שתזכה לחופה ולמעשים טובים"
כי זהו הסדר הנכון רק לאחר החופה נוכל למדוד את מעשיך הטובים…
נאחל לחתן והכלה, שידעו נתינה ללא גבולות – מתוך מסירות וכבוד הדדי שלא על מנת לקבל…