הלכות מוֹצָאֵי פֶּסַח
קְנִיַּת חָמֵץ
אֵין לִקְנוֹת לְאַחַר הַפֶּסַח מִצְרָךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָמֵץ, אֶלָּא מֵאָדָם יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁמָּכַר אֶת חֲמֵצוֹ לְגוֹי בְּאֶמְצָעוּת הָרַבָּנוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּאִסּוּר חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח. אֲבָל אִם אֵינוֹ שׁוֹמֵר מִצְווֹת, יֵשׁ לָחוּשׁ פֶּן לֹא מָכַר אֶת חֲמֵצוֹ לְגוֹי, וַאֲפִלּוּ אִם אוֹמֵר שֶׁמָּכַר, אֵין לִסְמֹךְ עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן מַרְאֶה תְּעוּדַת מְכִירַת הֶחָמֵץ. (ע)
בזכות מידת הרחמים של הרב, ניצלו כל יהודי פראג
מעשה שהיה עם הגאון רבי יחזקאל לנדא זצ"ל [בעל שו"ת נודע ביהודה] בהיותו יושב ועוסק בתורה, בלילה סגרירי עד מאוד, לפתע הוא שומע קול בכי מבחוץ. הפסיק מלימודו ויצא החוצה, ופגש בנער נוצרי יושב על סלע ובוכה. ניגש אליו הרב ושאל אותו מדוע הוא בוכה, השיב לו הנער: אבי הוא מאחד האופים שבעיר, אמי מתה עלי, ואבי נשא לו אישה אחרת, והיא אכזרית, בכל יום עלי לצאת עם סלים מלאים לחם למוכרם בשוק, ואת מחיר הלחם שנמכר, עלי למסור לידה. היום אירע לי אסון, אמנם הצלחתי למכור את הלחם, אבל כשרציתי לחזור הביתה, רואה אני שכל הכסף אבד, ואם אשוב הביתה בידים ריקות, צפויות לי מכות ומהלומות מיד האם החורגת המרשעת, ואיני יודע מה לעשות בקור וברוח של הלילה, ואני רעב וצמא. נכמרו רחמיו של רבי יחזקאל, ושאל את הנער, כמה כסף אבד לך, ויתן לו הרב את כל הסכום, ואף תחב בידו עוד מעות כדי שיקנה דברי מאכל ומשקה.
עברו כשלושים שנה מהמעשה הנזכר, והדבר נשכח מזכרונו של הרב. והנה בליל שביעי של פסח, קרוב לחצות לילה, נשמעו דפיקות על דלת ביתו של הרב. הרב פתח את הדלת, ואיש נכנס לביתו, באומרו שיש לו לגלות סוד כמוס הגובל בפיקוח נפש. הרב הושיבו על כסא, והלה התחיל לספר: זוכר אני את החסד שעשית עמדי לפני עשרות שנים, בימי נעורי, כשהצלת אותי מרעב ומקור, וממכות של אם חורגת, משום כך ראיתי חובה לעצמי לעשות חסד עמך ועם היהודים תושבי העיר הזאת פראג. אחד הכמרים שונא ישראל מושבע, קרא לאסיפה של כל האופים הנוצרים, ואני בתוכם, והציע להם שבמוצאי חג הפסח, שאז היהודים ממהרים לקנות לחם חמץ מן הגוים, ישימו האופים רעל בתוך הלחם שיאכלו היהודים, ויעשו כלה עם קהילת היהודים שבפראג, חלילה, ותמורת זה יקבלו מחילה וכפרה על כל עוונותיהם, ויכנסו ישר לגן עדן. לא יכולתי להתאפק ולעמוד מנגד, בזוכרי את חמלתך ורחמיך עלי כשהייתי בצרה, לכן באתי להודיעך כדי שתציל את אחיך היהודים, אך בבקשה ממך, היזהר מאוד לבל ידעו שאתה יודע מהעניין, פן יחשדו בי ויבולע לי, ועשה כחכמתך.
הרב הודה לאופה הנוצרי מקרב לב, וניסה לטכס עצה כיצד למנוע את היהודים מלאכול את הלחם, מבלי להוציא הודעה שהוא מורעל.
בהגיע יום שמיני של פסח [יום טוב שני בחו"ל], הוכרז בכל בתי הכנסת של העיר, כי הרב רוצה לשאת דברים בבית הכנסת המרכזי, ואיש בל יעדר. ואכן כאשר התכנסו כולם, פתח הרב ואמר: יען כי נפל חשש מסויים לגבי קביעת זמנו של חג הפסח, יש לחשוש שלא לאכול חמץ בשנה זו אף באסרו חג, ולכך גוזר אני בגזירה חמורה לכל בני קהילת פראג, לבל יאכלו חמץ עד מוצאי אסרו חג!
עשו היהודים כדברי הרב, ולהפתעתם ואכזבתם הרבה של האופים הגויים, לא הגיע אף יהודי לקנות מהלחם שהציעו למכירה בשפע רב במוצאי החג. הסחורות הרבות שנותרו ללא קונים, ופטפוטיהם המשתאים של האופים, עוררו רעש ועניין ציבורי, ובין כה וכה, טעם מישהו מן הלחם, ונוכחו הכל לראות שככרות הלחם מורעלים! השמועה התפשטה חיש מהר, המשטרה העמידה לדין את האופים, והיהודים שמחו וצהלו על הצלתם המופלאה, כשאינם יודעים איך קרה הדבר שבדיוק השנה היה עליהם להימנע מלאכול חמץ יום נוסף…! הרב מצידו חתם פיו ולא סיפר דבר, ורק לפני פטירתו גילה את הדברים לבנו הרב שמואל לנדא [בעל שו"ת "שיבת ציון"], ואמר לו: לא חכמתי היא שעמדה לי בזה, אלא מידת הרחמים שבליבי, שחמלתי גם על נער נוצרי אומלל לעמוד לו בשעת דחקו וצרתו. (סיפורי החג – פסח עמוד שיט)
מִימוּנָה
חָמֵץ שֶׁנִּמְכַּר לְגוֹי בְּאֶמְצָעוּת הָרַבָּנוּת, מֻתָּר לְאָכְלוֹ בְּמוֹצָאֵי פֶּסַח. [שֶׁבִּשְׁטַר מְכִירַת הֶחָמֵץ לַגּוֹי נִכְתַּב בִּמְפֹרָשׁ שֶׁהַגּוֹי מַרְשֶׁה לְמוֹכְרֵי הֶחָמֵץ לָקַחַת מִיָּד אַחַר הַפֶּסַח מֵהֶחָמֵץ, וִישַׁלְּמוּ לוֹ אַחַר כָּךְ אֶת מְחִירוֹ. וְאַף בִּשְׁטָרוֹת שֶׁלֹּא כּוֹתְבִים כֵּן, מֵאַחַר וְכָתַב מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (חושן משפט סימן שנט ס"א) שֶׁבְּדָבָר שֶׁלֹּא מַקְפִּידִים עָלָיו, אֵין בּוֹ אִסּוּר גֵּזֶל, וּבְוַדַּאי שֶׁהַגּוֹי לֹא מַקְפִּיד שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל יֹאכַל, לָכֵן אֵין בָּזֶה חֲשַׁשׁ גֶּזֶל הַגּוֹי שֶׁאָסוּר מִן הַדִּין. וְעַיֵּן בְּפִסְקֵי תְּשׁוּבוֹת (ח"ה פא) שֶׁרַשַּׁאי מִן הַדִּין לֶאֱכֹל מֵהֶחָמֵץ אַף קֹדֶם שֶׁקָּנוּ אֶת הֶחָמֵץ מֵהַגּוֹי.] וּמֻתָּר לֶאֱפוֹת בְּמוֹצָאֵי פֶּסַח חָמֵץ מִקֶּמַח שֶׁנִּמְכַּר לְגוֹי, וּכְמוֹ שֶׁנָּהֲגוּ רַבִּים לֶאֱכֹל מוּפְלְאטָה. (יחוה דעת ב סי' סד)
בִּרְכַּת הַמַּצָּה
בְּמֶשֶׁךְ יְמֵי הַשָּׁנָה, מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְבָרֵךְ עַל הַמַּצָּה 'הַמּוֹצִיא' וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּמִנְהַג בְּנֵי סְפָרַד לְבָרֵךְ 'מְזוֹנוֹת' וְ'עַל הַמִּחְיָה', וְטוֹב שֶׁגַּם בְּנֵי סְפָרַד יֹאכְלוּ אֶת הַמַּצָּה בְּתוֹךְ סְעוּדַת פַּת. ומכל מקום כְּשֶׁקּוֹבֵעַ סְעוּדָה 216 גְּרָם, נוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ 'הַמּוֹצִיא' וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. ואם קשה עליו לאכול כל כך, די באכילת 162 גרם וּמְבָרֵךְ 'הַמּוֹצִיא' וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאָמְנָם בְּמוֹצָאֵי פֶּסַח מָמָשׁ, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא מָצוּי לֶחֶם בַּשּׁוּק, גַּם בְּנֵי סְפָרָד יְבָרְכוּ עַל הַמַצָּה הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. (חזו"ע ברכות סא, סד. ודוקא במצה הוא שיעור 162 גרם, כמו שכתב מרן מלכא זצוק"ל בספרו "מאור ישראל" – "טבעת המלך" על הרמב"ם פ"ג מהלכות ברכות סה"ט)
בְּשׁוּ"ת הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן (חלק ב סימן כא) כָּתַב: וְסִפֵּר לָנוּ מָרָן אאמו"ר זְצוּקָ"ל, כִּי רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי עֶזְרָא עֲטִיָּה זַצַ"ל הָיָה נוֹהֵג לְבָרֵךְ עַל הַמַּצָּה 'מְזוֹנוֹת', וְחָכָם אֶחָד הֵעִיר לוֹ שֶׁאֵין שׁוּם סְבָרָא לְבָרֵךְ 'מְזוֹנוֹת', כִּי אֵין הַמַּצָּה נֶאֱכֶלֶת לְקִנּוּחַ כְּמוֹ בְּכָל עוּגָה, וְאַף שֶׁהִיא נִכְסֶסֶת בַּשִּׁנַּיִם, וּמֵחֲמַת כֵּן יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּרְכָתָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּפֶסַח, מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי אוֹכְלִים אוֹתָה כְּתַחְלִיף לַלֶּחֶם בַּסְּעוּדָה, וּמִתְלַפֶּתֶת הִיא עִם שְׁאַר מַאֲכָלִים. אוּלָם כְּשֶׁבָּא מָרָן אאמו"ר לְבַקְּרוֹ, הֵשִׂיחַ בְּפָנָיו אֶת צַעֲרוֹ עַל מִנְהָגוֹ לְבָרֵךְ מְזוֹנוֹת, וְאָז הֶרְאָה לוֹ מָרָן שֶׁכֵּן כָּתְבוּ בְּשׁוּ"ת בֵּית דָּוִד וּמָרָן הַחִידָ"א וְעוֹד, שֶׁהַמִּנְהָג לְבָרֵךְ עַל הַמַּצָּה מְזוֹנוֹת, וְאָז נָחָה דַּעְתּוֹ שֶׁל הָרַב זַצַ"ל.
מוֹצָאֵי פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת
כְּשֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח בְּיוֹם שִׁשִּׁי, אַף שֶׁבְּלֵיל שַׁבָּת כְּבָר הִסְתַּיֵּם חַג הַפֶּסַח, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר וַעֲדַיִן אֵין לָנוּ לֶחֶם חָמֵץ, אוֹכֵל מַצּוֹת בִּסְעוּדוֹת הַשַּׁבָּת, וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן "הַמּוֹצִיא". וּמֻתָּר לֶאֱכֹל בְּשַׁבָּת זוֹ מֵהֶחָמֵץ שֶׁבְּבֵיתוֹ שֶׁנִּמְכַּר לַגּוֹי.
"אסרו חג"
יום שאחרי החג נקרא "אסרו חג", ונוהגים להרבות בו קצת באכילה ושתיה לכבודו של היום. (הרמ"א סימן תכט סעיף ב)
בגמרא סוכה (מה ע"ב) אמרו: כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (תהלים קיח כז): "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". ופירש רש"י (בפירוש השני), שביום שלאחר החג הוא אוגד וקושר את החג באכילה ושתיה, כלומר מכבד אותו באכילה ושתיה, ומראה בזה את החשיבות והקשר שלו עדיין לחג, ולא שחלילה הוא שמח שעבר החג ורק חיכה להתפטר ממנו, אלא הוא שמח וממתין מתי יבוא שוב. וזהו שאומר "אִסְרוּ חַג" שקושר את החג, "בַּעֲבֹתִים" היינו בבהמות עבות ושמנות. "עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ", מעלה עליו כאילו בנה מזבח והקריב קרבן. ובתלמוד ירושלמי (מסכת עבודה זרה פ"א ה"א) מובא מקור מהנביא נחמיה למעלה של היום הזה, וקראו אותו "בריה דמועדא" [בן המועד], שצריכים לשמוח בו, ולא לצום ולהתוודות בו. (ועיין בבית יוסף סימן תצד סעיף ג) (ועיין עלון "ותתענג בדשן" גיליון מס' 48 אות ז)
שמיעת כלי נגינה באסרו חג
מותר לשמוע שירים המלווים בכלי נגינה באסרו חג אף שכבר החלו ימי העומר. כן הורה מרן מלכא הראש"ל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל הלכה למעשה. (ספר "רבנו" עמוד רמב)