קרבן תודה – ריבוי אכילה בזמן קצר
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת צו היא הפרשה המקדימה את חג הפסח.
ידועים דברי הטור, שכאשר חל מועד במהלך השבוע, יש לו רמז בפרשה שלפניו.
הטור מביא לזה סימן (שולחן ערוך, או"ח סימן תכ"ח):
פִּקְדוּ וּפִסְחוּ, וְלִמְעֻבֶּרֶת: סִגְרוּ וּפִסְחוּ, מְנוּ וְעִצְרוּ, צוּמוּ וּצְלוּ, קוּמוּ וְתִקְעוּ .
כך קושר הטור, את ענין המועדים לפרשיות, כאשר לגבי פרשת צו הוא כתוב – פקדו. לשון צווי כלומר צו קורין סמוך לפסח.
סגרו לשון מצורע מוסגר.
מנו פירוש במדבר שנמנו בו ישראל קודם עצרת.
צומו היינו ט' באב. וצלו היינו ואתחנן. קומו היינו ניצבים קודם תקיעת ראש השנה.
קרבן תודה
בפרשת השבוע, עוסקת התורה בקרבן תודה, שאדם נדרש להביא, כפי שרש"י מביא במקום.
אומר רש"י אם על תודה יקריבנו:
אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז כא. כב): "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה…"
היום אין בית מקדש, ולכן ארבעת האנשים שמונה כאן רש"י, עולים לתורה, ומברכים ברכת הגומל.
סוג הקרבן, של קרבן תודה, מורכב, מלבד קרבן השלמים, מורכב מארבעים סוגים של לחמים – שלושים מהם מצות, ועשרה מיני חמץ.
אומרת התורה בפרשת השבוע:
"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" – אלו הסוגים של מיני המצה.
מלבד זה, אומרת התורה בהמשך:
"עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" – מלבד זה, מביאים עשרה כיכרות של לחם, והלחם הוא חמץ, אעפ"י שידוע לכולם, שלא מקריבים חמץ בבית המקדש…
אנחנו אומרים בכל יום (ויקרא ב, יא) "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'…" אבל זה לא מוקרב, אלא מונף ע"י הכהן… אין זה הקרבה, ולכן אפשר להביא עשרה לחמים של חמץ.
אומרת הגמרא (מסכת מנחות עז) בהרחבה גדולה, שמארבעים הלחמים שמביאים בקרבן התורה, שלושים ושישה לחמים, חוזרים לבעלים, והכהן לוקח מכל אחד מהלחמים, רק לחם אחד.
זאת אומרת, תשעה מכל מין, חוזרים לבעלים.
שואלים המפרשים שאלה מאוד מעניינת:
בכל קרבן שלמים, שאדם מביא לבית המקדש, זמן האכילה שלו, הוא שני ימים ולילה אחד.
שונה קרבן תודה, שנאכל ליום ולילה בלבד, וגם יום ולילה שהוא נאכל, זה לא באמת יום ולילה במלואו, כי הלילה הוא עד חצות, ולכן איך יכול להיות שהרבה בו באכילה, וקיצר את זמן אכילתו?!
בקרבן שלמים יש לאכול רק את הקורבן עצמו… כאן הרבה בו באכילה – נותנים עוד שלושים ושישה לחמים, לאכלם ביחד עם הקרבן… ובנוסף, קיצר את זמן האכילה – הוא לא נאכל לשני ימים ולילה, אלא הוא נאכל ליום ולחצי לילה?!
ואם כן נשאלת השאלה:
מדוע קיצר את זמן אכילתו והרבה בו באכילה?
התשובה לכך היא פשוטה:
משום שאותם אנשים שצריכים להודות לקב"ה, על הנס שארע להם, הכל נלמד מפסוקים תהילים קז, א-ב: הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר … ובהמשך מופיע: "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם…"
בקרבן תודה, ישנם שני חלקים:
יש חלק אחד של יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ, שמודים לקב"ה…
אבל מלבד זה, יש וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם… יש מצווה לספר על הנס שארע לך, כשיצאת בשלום. אם זה בזמן שעברת את הים, וכשיצאת בשלום כשעברת את המדבר, ואם יצאת בשלום כשיצאת מבית האסורים , ובוודאי אם יצאת בשלום מבית החולים.
בכל אלה, יש מצווה לספר, על הנס שעשה איתך הקב"ה…
לכן הרבתה התורה במאכלים, בקרבן התודה … יש שלושים ושישה לחמים שהוא צריך לאכול אותם ביחד עם הרעים שלו… הוא קיצר את זמן האכילה, והרבה בו באכילה. כדי שהאדם יביא לסעודה הזאת, הרבה מכרים שלו, אז ממילא יתפרסם שם ה'…
הם יבואו לאכול איתו בירושלים, מקרבן התודה, וכך הוא יפרסם לעיני כולם את הנס שאירע לו… והוא יקיים את שני הפריטים האלה גם יחד – גם יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ, שזה קורבן תודה… וגם וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם, כי הוא לא ירצה, שהקורבן הזה יבוא לידי 'נותר'.
שהרי אם הקורבן הזה, יהפוך להיות קרבן נותר, הוא מאבד את הזכות הזאת, שהקורבן שלו יאכל ע"י המכרים שלו וישמעו את הניסים שאירעו לו…
לכן קרבן תודה, בשונה מכל קורבנות השלמים, קיצר בו בזמן האכילה, שנאכל בסה"כ ליום ולילה… אבל הרבה בו באכילה, כדי שיביא את כל מכריו, שיבואו לאכול איתו ביחד את קרבן התודה ולשמוע על נפלאותיו וחסדיו של הקב"ה…
ההקבלה לחג הפסח:
גם בליל הסדר אנו מביאים את כל המכרים וגם את אלו שאיננו מכירים – "כל דכפין ייתי ויפסח" במצווה של אכילה מרובה – מצה ומרור וארבע כוסות. ומצווה נוספת של "והגדת לבנך" – ולשמוע על נפלאותיו וחסדיו של הקב"ה…