הזהירות הנדרשת בעבודה
"לכהן הזורק את דם השלמים…"
המקריב שלמים, נותן ממנו לכהן המקריב, את החזה והשוק ושאר החלות והבשר יאכל הוא – בעל הקרבן ושיעור זמן אכילה הוא: יום השחיטה ולילה שאח"כ עד חצות ואסור להותיר ממנו למחרת.
באופן כללי, כל מה שקשור בקורבנות דורש דיוק וזהירות כי קורבנות זה לשון הקרבה שמקרבים אותנו לקב"ה שיכפר לנו את עוונותינו ואין להקל ראש בתהליך הקורבנות שכולו קודש קודשים.
עד כמה נדרשת הזהירות ניתן ללמוד מהמעשה הבא:
מעשה היה בכהן גדול שהיה נקרא יששכר איש כפר ברקאי שהיה מפונק, כשהיה רוצה לעשות עבודה בבית המקדש היה כורך את ידיו בבתי ידיים (כפפות) כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקרבנות.
גזרו מן השמים שיקוצצו ידיו בעוון זה, שנקרא שהוא מזלזל בקדשי ה' יתברך שמאוס בעיניו לנגוע בהם.
פעם אחת היו יושבי המלך והמלכה ומתווכחים ביניהם והם היו ממלכות בית חשמונאי.
המלך אמר: "בשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה!", והמלכה אמרה להיפך.
אמרו: נזמין את יששכר איש כפר ברקאי, שהוא כהן גדול והוא בקי בוודאי בטעם, שהרי הוא מקריב כל יום קרבנות בבית המקדש…
הביאו את יששכר איש כפר ברקאי ושאלו אותו שאלה זו. אמר להם בתנועת יד כרומז איזו שאלה היא זו: "והרי בוודאי הטלה חביב יותר, שכן התורה ציותה להקריב שני כבשים לתמידין שבכל יום, ולא ציותה להקריב גדיים".
כעס המלך בגלל אותה תנועת יד שעשה שנקרא שזלזל בשאלת המלך. אמר לו: "הייתכן?, לא זו בלבד שהפרכת את דברי, אלא אף הראית בתנועת יד שאתה מזלזל בשאלה?!". וגזר לקצץ ידו הימנית.
נתן יששכר שוחד שיחליפו את הידים, ויקצצו לו במקום זו את ידו השמאלית. וקצצו ידו השמאלית.
מששמע המלך כך כעס וציווה לקצוץ לו גם הימנית…
ואמר ר' יוסף: יששכר איש ברקאי קיבל מן השמים עונשו הראוי לו, מאחר שזלזל בקדשי השי"ת ונגעל מלנגוע בבשר הקרבנות וכרך ידיו בשיראים (=כפפות) בשעת העבודה, לכן קוצצו ידיו, מידה כנגד מידה.