פרק ו משנה ג
הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחָת,
אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִבּוּר אֶחָד, אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אַחָת,
צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד,
שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל
אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד),
וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל,
שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד,
קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ – הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד
אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד
אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אַחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה
שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד!
וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, לה):
"כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ", "וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב" (שם כח, י).
וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ד, ב):
"כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ".
באור המשנה
הלומד מחבירו פרק אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דיבור אחד – כלומר, אדם שלומד מחבירו דיבור של תורה שצריך לימוד. אפילו אות אחת – ואפילו אם רק למד ממנו לימוד שקשור לאות אחת שהוסיפו או החסירו ממילה בתורה. צריך לנהוג בו כבוד – צריך לכבדו על כך שלמד ממנו דבר מהתורה. שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד – דוד המלך למד מאחיתופל שני דברים בלבד והם: א. שלא ילמד תורה יחידי. ב. שלא ייכנס לבית המדרש בקומה זקופה. שנאמר: "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל) – שצריך לו לאדם ליכנס לשם במורא כדי שתהיה אימת שמים עליו. וכן נאמר: "בבית אלוהים נהלך ברגש" (תהילים נה, טו) – "ברגש", לשון אימה ופחד. ויש אומרים: שלימד אותו שלא ייכנס לבית המדרש יחידי, אלא ייכנס ברוב עם שנאמר (משלי יד, כח): "ברוב עם הדרת מלך" (ורגש הוא לשון אסיפה, כמו: "למה רגשו גויים").
קראו – דוד קרא לאחיתופל, רבו אלופו ומיודעו שנאמר: "ואתה אנוש כערכי – אתה חשוב כמותי. "אלופי ומיודעי" – אתה אלופי וחכם שלי. כמו אנשים חכמים וידועים. והלא דברים קל וחומר: ומה דוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו – למרות שאחיתופל היה רשע ולא היה ראוי לכך. על אחת כמה וכמה שהלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת שצריך לנהוג בו כבוד – על כך שלמד ממנו דבר של תורה.
ואין כבוד אלא תורה – כלומר, אין כבוד בא לו לאדם אלא על עסקי תורה. שנאמר: "כבוד חכמים ינחלו" – חכמי התורה הם אלו שיזכו לכבוד. "ותמימים ינחלו טוב" – תמימים הם התלמידים, ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" – בתפארת ישראל פירש כך: כיון שהתלמידים זוכים לקבל "לקח טוב" שהיא התורה, שעתידה להנחיל להם כבוד. הרי שגם הם צריכים לנהוג כבוד במלמדיהם.
מעשי אבות
למדנו במשנתנו שהלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד. כמו שדוד מלך ישראל לא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, וקראו רבו אלופו ומיודעו שנאמר: "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי".
וכל שכן שצריך אדם לנהוג כבוד ברבו המלמדו את התורה הקדושה. וצריך לכבדו אפילו קודם אביו, לפי שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. כמו שאומרת המשנה במסכת בבא מציעא (פרק ב, משנה יא): "אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם – של אביו קודמת. היה אביו ורבו נושאין משאוי – מניח את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו. היו אביו ורבו בבית השבי – פודה את רבו, ואחר כך פודה את אביו. ואם היה אביו חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו".
אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר: "בהצותם על ה' " (במדבר כו, ט) פסוק זה על עדת קורח נאמר. והם לא חלקו אלא על משה ואהרן ונאמר עליהם: "בהצותם על ה' ". אמר רבי חמא בר חנינא: כל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה. אמר רב חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה שנאמר (שמות טז, ט): "לא עלינו תלונותיכם כי על ה' " (סנהדרין קי.).
הסיבה לכך שצריך האדם לכבד את התלמידי חכמים, ובפרט את רבו שלמדו חכמה, היא לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה כדי שיכיר את בוראו. על כן ראוי לבני אדם לכבד את מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו אחרים עליה (ספר החינוך, מצוה רנז).
ונאמר בתלמוד, אמר רבא: כמה טיפשים אותם אנשים, שקמים מפני ספר תורה ולא קמים מפני תלמידי חכמים שהם ספר תורה חי (מכות כב:).