פרק ה משנה ד
עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם
וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם.
עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם
וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם.
עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" (במדבר יד, כב).
באור המשנה
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים – שניצלו מעשרת המכות, שהקדוש ברוך הוא הביא אותם למצריים בלבד ולא לישראל.
ועשרה על הים – ועשרה ניסים נעשו לאבותינו על הים. ואלו הם: א. "ויבקעו המים" (שמות יד, כא). ב. נעשה הים כמין אוהל ונכנסו ישראל בתוכו שנאמר: "נקבת במטיו ראש פרזיו" (חבקוק ג, יד). ג. נעשתה קרקעית הים יבשה, כמו שכתוב: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (שמות יד, כט). ד. קרקעית הים, אשר דרכו בה המצריים שהיו רודפים אחר ישראל נתחלחלה ונעשתה חומר וטיט, שנאמר: "חומר מים רבים" (חבקוק ג, טו). ה. המים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות חתיכות כלבנים ואבנים של בנין המסודרות זו אצל זו, כמו שכתוב "אתה פוררת בעזך ים" (תהלים עד, יג), שנעשה כעין פירורים. ו. נתקשו המים הנקפאים ונעשו קשים כסלעים, וראשי המצריים נשברו בהם. כמו שכתוב: "שברת ראשי תנינים על המים" (שם), והמצריים נקראו תנינים. ז. הים נגזר לשנים עשר גזרים כדי שיעברו כל שבט ושבט מבני ישראל כל אחד לבדו בדרך שלו. כמו שכתוב: "לגוזר ים סוף לגזרים" (תהלים קלו, יד). ח. המים קפאו כספיר, שוהם וזכוכית. וזאת כדי שיוכלו השבטים לראות אלו את אלו, שעמוד האש היה מאיר להם. ט. מהמים הקפואים היו יוצאים מים מתוקים שהיו שותים אותם. י. לאחר שהיו שותים מהמים די צרכם, המים הנותרים היו נקפאים ונעשים ערימות. כמו שכתוב: "נערמו מים, נצבו כמו נד נוזלים" (שמות טו, ח).
עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים – ואלו הם: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות. וסימנך: דצ"ך עד"ש באח"ב.
ועשר על הים – כמנין לשונות מפלתם שבשירת הים: א. "רמה בים": ב. "ירה בים": ג. "טובעו בים סוף": ד. "תהומות יכסיומו": ה. "ירדו במצולות": ו. "תרעץ אויב": ז. "תהרוס קמיך": ח. "יאכלמו כקש": ט. "כסמו ים": י. "צללו כעופרת", סך הכל עשר מכות. והפסוק: "נטית ימינך תבלעמו ארץ" אינו בחשבון הנפילות, לפי שזו היא טובתן שזכו לקבורה בשכר שעלו עם יוסף לקבור את יעקב.
עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר, שנאמר: "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" – אלו הם עשרת הנסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במשך הארבעים שנה שהיו במדבר: א. על ים סוף, שכשהמצריים רדפו אחריהם והשיגום. אמרו למשה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שמות יד, יא). ב. במרה, שנאמר שם: "וילונו העם במשה לאמור מה נשתה" (שמות טו, כד). ג. במדבר סין, שאמרו שם: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר" (שמות טז, ג). ד. במן, שנאמר: "ולא שמעו אל משה ויותירו ממנו אנשים עד בוקר" (שמות טז, כ). ה. במן, שנאמר: "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט" (שם שם, כז). ו. ברפידים, שנאמר: "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה (שם יז, ב). ז. בחורב – במעשה העגל, שנאמר: "ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים" (שם לב, א). ח. בתבערה, שנאמר: "ויהי העם כמתאוננים" (במדבר יא, א). ט. בקברות התאווה, שנאמר: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה… ויאמרו מי יאכילנו בשר" (שם שם, ד). י. במדבר פארן – בענין המרגלים, שנאמר: "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" (שם יד, כב).
מעשי אבות
למדנו במשנתנו שעשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים, נביא כמה מאמרי חז"ל על כך. נאמר בספר איוב (איוב לו, כב): "הן אל ישגיב בכוחו, מי כמוהו מורה"– בנוהג שבעולם, בשר ודם שהוא מבקש להביא רעה על שונאו. פתאום מביא עליו עד שלא ירגיש בו, והקב"ה מתרה בפרעה על כל מכה ומכה כדי שישוב בו (שמות רבה ט).
"ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן" (שמות ז, יט) – אמר רבי תנחום: למה לא לקו המים על ידי משה? אמר לו הקב"ה למשה: המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור אינו דין שילקו על ידך, חייך לא ילקו אלא על ידי אהרן אחיך (שם). וכן משה רבינו לא היכה את העפר במכת הכינים מפני שהעפר עזר לו להטמין את המצרי שהרג.
למה הביא הקדוש ברוך הוא מכת דם בתחילה? לפי שהיו פרעה והמצריים עובדים ליאור. אמר הקב"ה למשה: לך והכה את אלהיהם לפניהם. משל הדיוט אומר: מחו אלהיא ויבעתון כמריא (פירוש: לקו האלים ויבהלו הכמרים). שאין הקב"ה נפרע מן האומה אלא אם כן נפרע מאלוהיה תחילה.
"על נהרותם" (שמות ז, יט) – בכל מקום שהיו מים נעשו דם, "ועל כל מקוה מימיהם" (שם) – אפילו מה שהיה בקיתון נעשה דם. ואפילו מה שהיה המצרי רוקק מתוך פיו נעשה דם, שנאמר: "והיה דם בכל ארץ מצרים" (שם שם, כ).
אמר רבי אבון הלוי: ממכת דם העשירו ישראל. כיצד? היו המצריים וישראל נתונים בבית אחד, והיתה הגיגית מלאה מים. והיה המצרי הולך למלאות הקיתון מתוכה ונעשית דם. וישראל הולך ושותה מים מתוכה. והמצרי אומר לו: תן לי בידך מעט מים – ונותן לו, נמצאו ביד מצרי דם. ואומר לו: בוא אני ואתה נשתה מן קערה אחת, והיה ישראל שותה מים והמצרי דם. וכשהיה מצרי לוקח מים מישראל בדמים – היה שותה מים. מכאן העשירו ישראל (מדרש תנחומא הקדום וארא).
"ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" (שמות ח, ב) – רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה ומילאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה? כלה מדברותך ולך אצל נגעים ואהלות – צפרדע אחת היתה, שרקה להם והם באו (סנהדרין סז:).
"ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך… ובתנורך ובמשארותך" (שמות ז, כח) – כשהיתה המצרית לשה את העיסה ומסקת את התנור. היו באים הצפרדעים ויורדין לתוך העיסה ואוכלין את הבצק, ויורדין לתוך התנור ומצננין אותו ונדבקין בפת (שמות רבה י).
"וירא פרעה כי היתה הרוחה" (שמות ח, יא) – כך דרך הרשעים: כל זמן שהם בצרה הם מכניעים עצמם וכיון שהצרה עוברת הם חוזרים לקלקולם (שם).
"ואש מתלקחת בתוך הברד" (שמות ט, כד) – במכת הברד נעשה נס בתוך נס (נס כפול היה במכת הברד, שהאש היתה בוערת בתוך הברד). רבי יהודה אומר: צלוחיות של ברד שונאים וצרים זה לזה. לימים הגיע זמן מלחמתו של המלך. מה עשה המלך? עשה שלום ביניהם והלכו ועשו שליחות המלך ביחד. כך גם אש וברד שונאים וצרים זה לזה, כיון שהגיע זמן מלחמתה של מצרים, עשה הקב"ה שלום ביניהם והכו במצרים, שנאמר: "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד" (שמות ט, כד). היה יושב המצרי – נכוה בברד, עומד – נכוה באש (שמות רבה יב).
"הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאוד" (שמות ט, יח) – זבדי בן לוי אמר: שרט לו שריטה על הכותל. אמר לו: כשתגיע השמש לכאן ירד מחר הברד.
אמר רבי יוחנן: כיון שבא הארבה שמחו המצריים, אמרו: נקבוץ ונשלוק מהם ונמלא מהם חביות. אמר הקדוש ברוך הוא: רשעים, במכה שהבאתי עליכם בה אתה שמחים! מיד "ויהפך ה' רוח ים חזק מאוד" (שם י, ט) – זה רוח מערבית, "וישא את הארבה וגו' ", מהו "לא נשאר ארבה אחד"? – אפילו מה שבקדרות ובחביות מלוחין פרחו והלכו להם (שמות רבה יג).
"ויהי חושך אפלה" (שמות י, כב) – אמר רב אבדימי: אותו חושך כפול ומכופל היה. "ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים" (שם שם, כג) – בשלשת ימים אלו כל מי שהיה יושב – לא היה יכול לעמוד, והעומד – לא יכל לישב, ומי שהיה רבוץ (שוכב) – לא היה יכול לזקוף.
בשלשת ימי האפלה היה הענן מחשיך למצרים ומאיר לישראל. והיו ישראל נכנסים לתוך בתיהם של המצריים והיו רואים כל מה שיש להם. ובשעה שאמר להם הקב"ה: "וישאלו איש מאת רעהו" (שמות יא, ב) – היו ישראל נכנסים אצל המצריים ואמר כל אחד ואחד לשכנו: השאילני את אותו הכלי שיש לך, הרי הוא במקום פלוני. באותה שעה היו המצריים אומרים: אילו היו רוצים לשקר בנו – היו נוטלים אותם בימי החושך ולא היינו מרגישים (מדרש תנחומא שמות כא).
למה הביא עליהם הקב"ה את מכת החושך? לפי שהיו בישראל פושעים, שהיו להם פטרונין (מגנים, אנשים שהיו נוטים להם חסד ומטיבים עמם) מן המצריים, והיה להם שם עושר וכבוד, ולא היו רוצים לצאת ממצרים. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אביא עליהם מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצריים: כשם שנענשנו כך גם נענשו הם. לפיכך הביא הקב"ה על המצריים את החושך שלשה ימים, כדי שיהיו ישראל קוברין מתיהן ולא יהיו רואים אותם שונאיהם (מדרש תנחומא וארא).
"שמח מצרים בצאתם" (תהלים קה, לח) – אמר רבי ברכיה: משל לבעל בשר שהיה רוכב על חמור. החמור מקווה אימתי ירד לו ממנו, והוא מקווה, אימתי ירד מן החמור. כיון שירד מן החמור שמח האדם, ושמח החמור, ואין אנו יודעים מי מהם שמח יותר? כך גם כשהיו ישראל במצרים, היו המכות באות על המצריים, והיו המצריים מקווים אימתי יצאו ישראל ממצרים, וישראל מקווים אימתי יגאלם הקב"ה. וכיון שיצאו ונגאלו היו אלו שמחים ואלו שמחים, ואין אנו יודעים מי שמח ביותר – עד שבא דוד ואמר: "שמח מצרים בצאתם" (שוחר טוב קה).