“לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים”

מבט לחיים מאת הרב שלמה הלוי שליט”א

מסכת אבות- פרק ה משנה יא

תקציר המאמר:

"ביאור פרקי אבות פרק ה משנה יא". ביאור המשנה עם הרקע על התנאים המוזכרים בה. סיפורים, מדרשים ואגדות חז"ל. כולל אמרות שכל תנא הזכיר בש"ס. מתוך ספר מעשי אבות של הרב ישראל חדד שליט"א

פרק ה משנה יא

אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת: 

נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – 

יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ. 

קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – 

יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ. 

קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – חָסִיד. 

נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – רָשָׁע.

באור המשנה

ארבע מידות בדעות – בתכונות רוחו של האדם. ואלו הן:

  1. נוח לכעוס – אדם שנוח וקל לו לכעוס על כל דבר קטן, אך מצד שני הוא גם ונוח לרצות – בקלות ובמהירות הוא מתפייס. יצא שכרו בהפסדו – כלומר, הפסדו שהוא "נוח לכעוס" מרובה משכרו שהוא "נוח לרצות". לפי שרוב ימיו הוא בכעס ומי יודע אם יוכל לתקן את אשר עיוות בשעת כעסו.
  2. קשה לכעוס וקשה לרצות – אדם שאינו כועס אלא לעתים רחוקות, אבל כשהוא כועס מאוד קשה לו להתפייס, אז יצא הפסדו בשכרו – כלומר, שכרו מרובה מהפסדו. לפי שיצא המועט שהוא "קשה לרצות" בשכרו המרובה שהוא "קשה לכעוס", ורוב מעשיו הם מתוקנים.
  3. קשה לכעוס ונוח לרצות – אדם שאינו כועס אלא לעיתים רחוקות, וגם כשהוא כועס הוא מהר מאוד מתפייס בכעסו. הרי זה חסיד – לפי שמושל ברוחו.
  4. נוח לכעוס וקשה לרצות – אדם שמהר מאוד כועס על כל דבר קטן, וגם כשכועס קשה לו מאוד להתפייס. הרי זה רשע – לפי שהכעס הוא עוון חמור ביותר, ואמרו חכמים: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (שבת קה:). 

מעשי אבות

למדנו במשנתנו עד כמה חמורה היא מידת הכעס שכל מי שנוח לכעוס וקשה לרצות נחשב לרשע. אשרי האדם שקשה לכעוס ונוח לרצות. 

אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר: "רשע כגבה אפו בל ידרוש, אין אלהים כל מזימותיו" (תהלים י, ד). רב ירמיה מדפתי אומר: אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות שנאמר: "כי כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז, ט). רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע, שעוונותיו מרובין מזכויותיו, שנאמר (משלי כט, כב): "ובעל חמה רב פשע" (נדרים כב:).

אמר ריש לקיש: כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו – ממשה. שנאמר: "ויקצוף משה על פקודי החיל" (במדבר לא, יד) ונאמר: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא… זאת חוקת התורה" (ויקרא י, כא) – מכאן שנעלמה ממשה חוקת התורה על ידי כך שכעס  ואלעזר אמר את חוקת התורה לאנשי הצבא.

אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו – מאלישע. שנאמר:  "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך" (מלכים-ב ג, יד), וכתוב אחר כך: "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' " (שם שם, טו). כלומר, כיון שהוא כעס על יהורם מלך ישראל נסתלקה ממנו הנבואה ורק על ידי שמיעת הניגונים הוא נרגע מכעסו וחזרה לו הנבואה.

אמר רב מני בר פטיש: כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו. מנין? מאליאב שנאמר: "ויחר אף אליאב בדוד ויאמר… אני ידעתי את זדונך ואת רע לבבך" (שמואל-א יז, כח). וכשהלך שמואל למשחם, בכולם כתוב: "בזה לא בחר ה' " (שמואל-א טז, ח), ובאליאב כתוב "ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו" (שם שם, ז) – מכאן שהיה מחבבו עד עכשיו (פסחים סו:).

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו. שנאמר: "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת יא, י), ואין "רעה" אלא גיהנם שנאמר (משלי טז, ד): "וגם רשע ליום רעה" (נדרים כב.).

אמרו משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו: עשה כך, ולמחר אומר לו: עשה כך, עד שאומר לו: לך עבוד עבודה זרה – והולך ועובד. אמר רבי אבין: מניין למדים זאת? מהפסוק (תהלים פא, י): "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר"– איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר: זה יצר הרע (שבת קה:).

האר"י הקדוש ז"ל (רבי יצחק לוריא אשכנזי, מורם ורבם של כל המקובלים, חי לפני כ-435 שנה, מייסד השיטה החדשה בלימוד הקבלה, מחותנו של רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך, נפטר בצפת בגיל 38 ושם הוא נטמן), היה מקפיד בענין הכעס יותר מכל שאר העבירות, והיה אומר שכל שאר העבירות אינם פוגמים אלא רק חלק אחד מהנשמה ואילו מידת הכעס פוגמת את כל הנשמה כולה ומחלפת אותה לגמרי, ונכנסת במקומה נפש מצד הקליפה, ואף על פי שעושה אדם תיקונים לנפשו ותשובה מעולה ומצוות רבות וגדולות, הכל נאבדים ממנו לגמרי לפי שאותה הנשמה הקדושה שעשתה כל המעשים הטובים נתחלפה בטמאה והלכה לה ונשארה נשמה פחותה ממנה במקומה, וצריך שיחזור פעם נוספת לתקן את כל התיקונים הראשונים שעשה בתחילה, וכן הוא בכל פעם ופעם שכועס (כף החיים קע, ל)

והרב שניאור זלמן מלאדי מייסד תנועת החסידות חב"ד כתב בספרו התניא שהטעם לכך שהכועס נחשב לכעובד עבודה זרה הוא מפני שבשעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' יתברך היתה זאת לו הוא לא היה כועס כלל.

הכעסן יכול להיכשל בעוונות חמורים לאין מספר כגון: בסיפורי לשון הרע ורכילות, כי בעת זעמו אי אפשר לו להתאפק מלספר, וידבר כל מה שיעלה ברוחו, וכן עלול הוא לבייש את חבירו ולהלבין את פניו ברבים והרי הוא כאילו שופך דמים ואין לו חלק לעולם הבא (בבא מציעא נח:) על ידי הכעס עלול הוא לקלל או אפילו להכות את חבירו שיש בזה איסורים חמורים וכן עלול הוא לעבור על מצוות עשה של כיבוד אב ואם ועוד…

בספרים הובאו עצות רבות לאדם כדי להינצל ממידת הכעס כגון: שיקרא בכל יום ויום במאמרי רבותינו שמדברים בגנות הכעס (פלא יועץ ערך "כעס") או שיקבל עליו בלי נדר, כי בכל זמן שיכעס יקנוס עצמו בסכום כסף לצדקה (ספר חסידים תרנ"ו), יש שכתבו שבשעת כעסו יעזוב את החדר שנמצא בו וילך לחדר אחר או שיצא מחוץ לבית (צדקת הצדיק). וכן הובאו עצות  סגוליות כגון: קריאת מזמורי תהילים זוהי סגולה לבטל הכעס (ספר ארך אפיים). וכן טבילה במקוה זוהי סגולה לבטל הכעס ש"מקוה" בגימטריה שווה ל"כעס". וראיית הציציות שבבגדו מבטלים את הכעס. אך העצה הטובה והמועילה ביותר היא השתיקה והדיבור בקול נמוך.

כפי שכתב הרמב"ן (רבי משה בן נחמן גרונדי, מגדולי הפוסקים והמקובלים הספרדים, חיבר ספרים רבים, עלה לארץ ישראל בגיל 73, נפטר לפני כ: 635 שנה והוא טמון בחיפה) באגרת לבנו: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת ובזה תינצל מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם… וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מדת הענוה שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות". 

וכן כתב רבי אליהו די וידאש (בעל ספר "ראשית חכמה" ובו מוסר ויראת שמים, תלמידם המובהק של הרמ"ק והאר"י הקדוש, חי לפני כארבע מאות שנה): השתיקה מבטלת את הכעס, וגם הדיבור בקול נמוך מבטל את הכעס, ולכן כשיראה האדם שכעסו מתגבר עליו ישתוק או ידבר בנחת, ולא ירים קולו בכעסו, כי המגביה קולו בשעת כעסו יתעורר בו הכעס, אבל קול הנמוך והשתיקה משקיטים את הכעס, וגם לא יראה פניו של האדם שכועס עליו, אך ידבר עמו בלא ראיית פנים, ואז יבריח כעסו מלבו (ראשית חכמה שער הענוה סוף פרק ה').

אמר רבי אילעאי: "בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו". כלומר, בשלשה דברים אדם ניכר לבריות אם הגון הוא. בכוסו – אם דעתו מיושבת עליו ביינו. בכיסו – כשנושא ונותן עם בני אדם, אם באמונה הוא עושה. ובכעסו – שאינו קפדן יותר מדאי (עירובין סה:).

מעשה בבן אחד שכיבד את אביו ביותר, אמר לו אביו לפני מותו: אתה כיבדת אותי בחיי, אני מצוה אותך שתכבדני במותי. ובכל פעם שתרצה לכעוס תלין כעסך לילה אחד ועצור רוחך שלא תדבר, ורק למחרת תוכל לכעוס אם תרצה (ואביו אמר לו זאת לפי שידע שכשיעבור הלילה כבר יפוג כעסו). ואותו הבן הוצרך לצאת למדינת הים לצורך פרנסתו והניח את אשתו כשהיא מעוברת, והוא לא ידע על כך, והתעכב שם ימים ושנים. וכשחזר לעירו לאחר השנים הגיע לביתו, ונכנס ועלה לחדר שאשתו היתה שם שוכבת, ושמע שם קול בחור שהיה מנשק אותה. מה עשה? שלף חרבו ורצה להרוג את שניהם. ואז זכר את מצות אביו שציוה אותו להלין את כעסו לילה אחד טרם יכעס ומיד השיב את החרב לתערה. ואז שמע את אשתו שאומרת לבחור: כבר הרבה שנים שהלך אביך מאצלי למדינת הים, אילו היה יודע שנולד לו בן וכבר הגיע זמן להשיא לך אשה היה מיד כבר בא.

כששמע זאת בעלה אמר: פתחי לי אחותי רעיתי, ברוך ה' שעצר כעסי וברוך אבי שציוני לעצור כעסי לילה אחד. שאילולא, כעסתי הייתי הורג אותך ואת בני. ושמחו שמחה גדולה ועשו משתה לכל העם הנמצאים ושמחו הרבה מאוד (ספר חסידים תרנה). 

מעשה בצדיק אחד שהיה עני ביותר ונזדמן לו בערב חג הסוכות אתרוג נאה מאוד, הוא השתוקק מאוד לקנותו אלא שלא היה בידו אפילו פרוטה אחת. מה עשה אותו צדיק: היו לו זוג תפילין יקרים מאוד שקיבל בירושה. אמר אותו צדיק: מצות תפילין כבר קיימתי היום, ויעברו עלי עוד תשעה ימים עד שאתחייב בה עוד, (לפי שאין מניחים תפילין בחול המועד) וזו מצות האתרוג חובת היום היא, שאם לא אקנה אותה היום איך אקיימנה כל ימי החג, לפיכך דין הוא שתידחה מצוה שתבוא לאחר זמן מפני מצוה שזמנה היום, הלך ומכר את התפילין וקנה בכל דמיהם את האתרוג הנאה הזה.

שמעה אשתו את המעשה, נתמלאה צער גדול בלבה על התפילין האלה, כיון שבאה לכלל צער, באה לכלל כעס וכעסה על בעלה שלא נתן לה כלום לצרכי החג, נטלה את האתרוג והפילתו על הארץ ופסלה אותו, אמר אותו צדיק: תפילין – אין לי, אתרוג – אין לי, הגם כעוס אכעס? לא אכעס…

באותו לילה בא אליו אביו בחלום ואמר לו: דע לך בני, שהודיעוני בשמים שגדול המעשה האחרון יותר מן הראשון, שכרך בשמים במעשה האחרון שהתגברת על עצמך ולא באת ליד כעס – גדול וחשוב פי כמה מהמעשה הראשון שפזרת הון רב בקניית האתרוג.

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שכאשר הגיע לזקנה – נשא את זוגתו השניה. חודשים אחדים לאחר מכן חל חג הסוכות. וכדרכו מידי שנה בשנה הקים ה"חפץ חיים" את סוכתו באחת הפינות, ליד הבית, במקום שאין אנשים רבים מהלכים בו.

עמדה הסוכה על תילה, והנה יצאה הרבנית מהבית, היא התבוננה אל הסוכה, ולאחר מכן אמרה אל בעלה: "ר' ישראל מאיר, מקום זה כלל אינו מתאים להקמת סוכה, אני סבורה שיש להקים את הסוכה שם", ובדברה הצביעה לעבר מקום מרוחק בקצה השני של החצר. 

מבלי להרהר אחר דבריה, מבלי לכעוס על הזמן היקר והכח שהלכו לאבוד בעת הקמת הסוכה, מבלי להסביר לה שהסוכה עומדת במקום זה מידי שנה בשנה – פנה רבי ישראל מאיר לפרק את הסוכה, ואחר נשא את כל הקרשים אל המקום שבחרה זוגתו, ושם הקימה מחדש.

ואז כשעמדה הסוכה במקומה החדש, שוב יצאה הרבנית מהבית, הביטה לעבר הסוכה החדשה, חככה בדעתה ואמרה לבעלה: "ר' ישראל מאיר! אני מתחרטת על עצתי, סבורה אני כעת, כי המקום הראשון בו עמדה הסוכה היה טוב יותר…"

ושוב לא אמר ה"חפץ חיים" אף לא מלה אחת. הוא פנה אל הסוכה, פרק את הקרשים, נשא אותם אל מקומם הראשון והקים מחדש את הסוכה במקום בו נצבה במשך שנים רבות…

הרי לנו פרק בתורת הסבלנות, ואף שידוע לכל שזמנו של ה"חפץ חיים" היה יקר מכל הון שבעולם, עם כל זה קיבל הכל באהבה ובסבלנות ובלבד שלא יבוא לידי מידת הכעס (חדות החיים).

תגיות נוספות לחיפוש:

ברוך ה׳ זכינו לחדש את האתר דבר תורה

בס"ד
האתר עובר שידרוג על מנת לאפשר לכם ממשק יותר נוח, אנו עושים את מירב המאמצים כדי להעלות תכנים חדשים ולשפר את הקיימים בכל יום יתווספו תכנים כדאי להתעדכן