צדיקים במותם נקראים חיים

איך יתכן לומר שבן אדם מת הוא חי?!

הגמרא במסכת ברכות דף י"ח בסוף העמוד קובעת כלל על פי הנאמר (במגילת קהלת פרק ט פסוק ה): "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ…" אלו "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים"

כדי להבין את המשמעות נביא סיפור על אחד הצדיקים שהתקיים בו מאמר חז"ל: "צדיקים במותם נקראים חיים"

הגמרא (מסכת בבא מציעא דף פ"ב:) מספרת:

רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, היה צדיק יסוד עולם כשהוא בא להיפטר מן העולם אמר לאשתו: "תקשיבי לי טוב, אני הולך למות אני מבקש ממך אל תפחדי. אני עולה למיטה למעלה לישון ואני לא יוצא ממנה! את לא צריכה לקבור אותי!

אשתו אומרת לו: אבל הגוף שלך יכול להסריח?!" מבטיח לה רבי אלעזר שזה לא יכול לקרות.

היא שוב שואלת: "אבל יבואו אנשים ישאלו איפה אתה? לא קברו אותך?! ואם אתה חי יבואו וירצו לשאול שאלות את הרב, מה אומר להם?!"

עונה לה רבי אלעזר: "אני בעליית הגג את אומרת להם לעמוד במדרגות ובשום הנים ואופן לא לעלות… ולא להיכנס לחדר. את תפתחי טיפה את הדלת הם ישאלו שאלות ואני יענה להם!"

וכך היה במשך הרבה שנים – בנאדם מת חי!

כותב הרמח"ל בדרך ה' (פרק ג',ט') :

ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחילה, וימות הגוף ויפסד, ואז יחזור ויבנה בנין חדש ותכנס בו הנשמה ותזככהו.

יוצא איפה, שאצל רבי אלעזר מושג המוות אינו קיים.

באופן הגשמי:

מאחר שגופו הינו רוחני ולא גשמי – בשרו אינו מעלה רימה. לכן ביחס לגוף זה אין מיתה והוא לא מרקיב.

באופן הרוחני:

"צדיקים במיתתם נקראים חיים". לכן גם במותו הוא מוגדר כחי – וזה מאפשר לו להמשיך לדון ולפסוק הלכה גם לאחר מותו.

נשאלת השאלה:

איך זכה לכך?

התשובה היא:

שזיכך את עצמו במערה (יחד עם אביו רשב"י) 13 שנה אכל רק חרובים ושתה מים. אדם שהחומר והחומריות אינם חשובים אצלו גם במיתתו ממשיך לחיות…