גדול המצווה ועושה
מעניין לראות כי אחוז הגירושים לאלו שחיו ביחד עד שנתיים לפני הנישואים, גבוהים בהרבה ממי שלא חיו ביחד לפני החתונה.
אלה נתונים!
נשאלת השאלה:
הייתכן?! הרי זה נגד השכל וההיגיון?!
ברור שמי שמכיר יותר טוב את בן או בת הזוג זה מי שאחרי שנתיים ביחד. לכן הרבה אנשים לועגים או לא מבינים את העניין של השידוכים אצל דתיים… מה זה הדבר הזה שבקושי את איתו או שאתה תיפגש איתה את 3-4 פגישות וכבר מתחתנים?!
ברור שהשכל אומר שהדרך ההפוכה היא הרבה יותר הגיונית. אם אתה הולך לחיות עם מישהו או שאתה הולך לחתום עם מישהו חוזה, אתה הולך לעשות שותפות עם מישהו איך עושים את זה על עיוור?!
מאיפה אתה מכיר אותו אולי הוא רמאי אולי הוא שקרן?! תשב איתו תכיר אותו, תעשה איתו כמה דברים אחרי זה אתה יותר בטוח לסגור עסקה…
אז איפה ההיגיון?!
כדי להבין את התשובה נקדים:
כמובן שיש הרבה סיבות למה זה קורה, אבל בואו לרגע ננתח:
זוג חיים ביחד שנתיים ומחליטים להתחתן. למה הם מחליטים להתחתן? מאיפה הרצון הזה בא?
כלומר למה הם אומרים: "בואי נתחתן"?
למה הם עושים את זה בגלל שרע להם או בגלל שטוב להם? כמובן שזה בגלל שטוב להם.
ואם חלילה זה רק טוב ולא טוב מאוד… אז הוא אומר "אני אוהב אותך ולא בשביל להתחתן"
אבל אם טוב להם מאוד מאוד אז הם מחליטים להתחתן!
עלינו לדעת שלהתחתן זה נגד הטבע! זה ממש לא טבעי…
שלמה המלך בתחילת פרק י"ח בספר משלי מלמד אותנו:
"לתאוה יבקש נפרד"
פירוש:
שמי שהרצון שלו לקבל הוא מרכז החיים שלו – הוא לא רוצה שותפים…
לדוגמא:
כאשר אריות תופסים טרף בשיניהם הם מחביאים אותו כדי שהתענוג יהיה רק להם…
גם אצל בני אדם וזה אגב מאוד הגיוני.
אם לי יש חיסרון ומצאתי משהו בכדי למלא אותו – אם אני אשתף אחרים במילוי שלי, זה על חשבון החיסרון שלי – אז אני לא רוצה לתת להם.
יוצא איפה,
שאם אנחנו מבקשים להתענג וליהנות בחיים, המחויבות שלנו לאחרים מגבילה את היכולת שלנו ליהנות.
להתחתן זה לא דבר טבעי. גם לאישה ישנן רצונות שהיא צריכה למלא והחתונה תגביל אותם.
נסכם:
לגבר ולאישה יש רצונות שהם מבקשים למלא כדי להתענג בחיים. ואם אפשר ללא התחייבות אז כמובן שזה עדיף.
רוב ערוצי התקשורת מציעים מסלולים ללא התחייבות כדי למנוע מאנשים את הפחד להיכנס לעסקה… ואנחנו מוודאים שאין מחויבות לטווח הארוך.
נשאל את עצמנו:
"למה אתה מוודא שאין התחייבות? אם העסקה טובה לך, אז מה אכפת לך?!
זה טוב לך כן, אבל אולי עוד 3 חודשים תהיה הצעה יותר טובה – לא רוצה להתחייב!
כלומר להתחתן, מאיים איום ישיר על העונג שלנו – אז למה בכל אופן אנחנו מחליטים להתחתן?!
ברור שמי שלא מתחתן זה מי שלא הגיע למסקנה, שהאהבה והעונג שיש לו עם האישה הזאת הם הכי גבוהים שיש. זה אותו אחד שמאמין שיכול להיות שיום אחד אני אמצא משהו יותר טוב…
אז אתה אומר לעצמך: "תראה לפי הרשימה זה דווקא בסדר, אבל אם אני מתחייב לזה יש לי הרגשה שיכול להיות שיש דברים יותר טובים בשוק אז למה להתחייב?!..
וגם אני לא מרגיש שזה…
שימו לב התשובה היא:
לכל אדם יש דמיונות. ולרוב זה מצוין. היו לאנשים דמיונות שבזכותם הם עשו גברים מופלאים. דמיונות לקחת אדם לגלות את אמריקה אבל מה שגורם לך להחליט שאתה לא יכול להחליט שהאישה הזו מתאימה לך – שזה זה זה… הוא הדמיון שאתה יכול למצוא משהו שעונה על כל הצרכים שלך והרבה יותר טוב – ככה אגב מגיעים עד גיל חמישים ללא זוגיות…
כעת נשאל שוב:
מדוע דווקא אלו שחיו ביחד שנתיים ללא חתונה מצליחים להחזיק זוגיות טובה, בעוד שאחרי החופה זה כבר לא אותו הדבר?
התשובה ברורה:
כי הם לא מבינים את מה שקורה תחת החופה.
זאת אומרת, מה גרם להם להתחתן? – שהם אוהבים אחד את השני והם החליטו שכל כך טוב שלא יכול להיות יותר טוב ואז הם מתחתנים.
אז למה הם התגרשו? הם התגרשו לא כי הם טיפשים. כי הם לא לקחו בחשבון משתנה אחד כשנמצאים תחת החופה ושמים את הטבעת קורה משהו אצל אלה שלא שמים טבעת.. (זה קורה בדברים אחרים…)
כששמים את הטבעת מתרחש שינוי בחוויה הרגשית – עוברים לסטאטוס של: "אני חייב"
הכתובה מחייבת אותך לדאוג לאשתך!
וכשאנה חייב המשוואה כבר אחרת לגמרי. פתאום הוא שואל את עצמו למה אני לא רוצה לעשות את מה שהיא אומרת? הרי פעם הייתי רץ מסוף העולם רק לעשות מה שהיא רוצה ופתאום אני מרגיש שהיא עולה עליי שאני לא רוצה לעשות? או שההתעקשות שלי שהיא תעשה את מה שאני רוצה – אף פעם לא הייתה לי וגם לא עשיתי את החשבונות האלה? מה קרה לי?!
אולי אני כבר לא אוהב אותה.. ולכן לא טוב לי…
ואז לפתע אתה מרגיש חנוק וחושב לעצמך: "אולי עשיתי טעות שהתחתנתי…" וזה הולך ומתפשט עד שמגיעים לגירושים.
עליך לדעת שהכול זה דמיונות! אתה מאוהב עד הראש!
הסימפטומים שאתה מדבר עליהם לא קשורים לאהבה הם קשורים לתחום אחר שנקרא בפי חז"ל: "מצווה ועושה"
במהלך השנתיים שהייתם ביחד לפני החתונה- לא היית מצווה – עשית מהלב! הרצון לתת למרות שאינך חייב – גרם לך להרגיש שאתה עושה שאתה מאוהב, שאתה אדם טוב, שאתה יכול ללכת מחר לאן שבא לך אבל בחרת ואתה פה כי אתה בחרת להיות פה!
אתה היית חופשי להחליט ולפתע תחת החופה – אתה התחייבת לה – אתה והיא זהו!
אף פעם לא אהבת במצב כזה..
שאוהבים במצב כזה יש מין צליל צורם שאומר: "כן, אבל שהיא גם תעשה – למה אין הדדיות?!"
ברגע שאתה נכנס לגדר של "מצווה ועושה" יש לך את היצר הרע שאומר לך אל תהיה פראייר – אל תעשה! אל תפחד אתה בסדר גמור!
דע לך!
אתה מאוהב והיא אשת חייך!
כשאדם יודע לזהות מאיפה מגיע הרצון או האי רצון לעשות ולתת משהו בהרגשה משתחרר. הוא מבין שאין כאן באמת בעיה באהבה שלו אלא זה רק עניין של מחויבות…