לדבר טוב על הנפטר

"אחרי מות – קדושים אמור"

חז"ל לומדים מסמיכות הפרשיות שיש לדבר דברים טובים על אדם שנפטר.

נשאלת השאלה: 

מדוע? והלא אם הוא רשע אז נגיד עליו דברים טובים?! ובכלל הקב"ה לא יודע מיהו היה?! מה זה חשוב מה נאמר?!

נוכל להבין על הגמרא (מסכת חגיגה טו, ב) המביאה דו שיח בין אליהו הנביא לרבה בר שילה:

אשכחיה רבה בר שילא לאליהו אמר ליה: מאי קא עביד הקב"ה אליהו הנביא יורד מהשמים, פוגש אותו רבה בר שילא, ושואל אותו – תגיד לי, מה עושה הקב"ה עכשיו?  א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן הקב"ה אומר מימרות, בשם כל החכמים ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר אבל מימרות בשם ר' מאיר, הוא לא אומר. א'מר ליה: אמאי מדוע? והוא ענה לו: משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר כיוון שרבי מאיר קיבל תורה מאלישע בן אבויה – שיצא לתרבות רעה, והיות שכך, הקב"ה לא אומר מימרות בשם ר' מאיר. אמר ליה: אמאי מדוע   והלא "רבי מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק"?!  (נעיר כאן: למה דווקא רימון? יכול היה לומר שמצא מנגו? אלא הוא דימה זאת לרימון, כיון שהגמרא בתענית אומרת 'אפילו רשעים שבך, מלאים מצוות כרימון'). אמר לו רבה בר שילא לאליהו הנביא: אני לא חולק, שאלישע בן אבויה, הוא כתובת ללמוד תורה, אבל ר' מאיר לקח את הפנים וזרק את החוץ

א"ל אליהו הנביא השתא  ברגע הזה הקב"ה קאמר: "מאיר בני אומר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי אם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעים ק"ו על דמן של צדיקים שנשפך"

נשאלת השאלה:

וכי הקב"ה לא ידע שרבי מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק?  האם צריכים שרבה בר שילא יגיד את זה?! ואם הוא לא היה אומר היינו סבורים שרבי מאיר אכל את 'הקליפה' של 'אלישע האחר'?! בכלל, למה צריך שרבה בר שילא יאמר את זה?!

ומתרץ הרב ברוך רוזנבלום:

למדנו מכאן יסוד ראשון – הקב"ה מחכה לשמוע, מה בני-אדם אומרים כאן.

וכך הוא הוסיף:

מהחידוש הזה, למדתי חידוש עצום לפני חמש שנים, ישבתי שבעה על אמי עליה השלום. כיוון שבשבעה אסור ללמוד דברי תורה (לומדים רק דברים הקשורים להלכות אבלות), עיינתי בספר שמלקט כל מיני מדרשי חז"ל על אבלות, ושם מופיע המדרש הזה הנמצא בקטע האחרון של ספר קהלת, על הפסוק (קהלת יב, יג): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".

אומר המדרש (קהלת רבה יב):

"אָמַר רַבִּי לֵוִי לָמָּה קוֹרִין אוֹתוֹ דֶּבֶר? דְּדָבֵיר טָבִין עִם בִּישִׁין. וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתוֹ גּוֹבַיי? דְּגָבֵי דּדינָא דְּאֵינָשָׁא וּדְבִרְיָיתָא. 

שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת רְאוּ מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו? כָּשֵׁר הָיָה? יְרֵא שָׁמַיִם הָיָה פְּלוֹנִי זֶה, מִיָּד מִטָּתוֹ פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר…

ונשאלת השאלה:

מה זה משנה מה הבריות אומרים?!

המלאכים באים ללוויה הם נכנסים בין שני אנשים, אחד אומר: "אהה… איזה בן-אדם הוא היה… כבר ב-2:30 פתח את הבית כנסת, חימם את התרמוס, הדליק את המזגנים, רק הגיעו תלמידי החכמים וכבר היה להם נעים בבית המדרש. מזג לכולם קפה ותה… גמר את כל התהילים ואת כל המשניות, איזה בן-אדם… 24 שעות של עבודת ה'… חבל!!!

המלאך שומע ורושם: ירא שמים וכשר היה.

המלאך הולך ללוויה אחרת, ושומע: "זה… ב"ה שלקחו אותו! איך אומרים – כל כלב בא יומו!  מה חשב לעצמו? שהוא יברח ממלאך המוות?! הנה הוא הצליח להשיג אותו!!!… עזוב אותך, זה לא בן-אדם, זה חיית טרף…"

והמלאכים שומעים ורושמים…

אז מה זה אם כן, משנה מה יגידו אנשים? ממתי הבריות קובעים מה נעשה בשמים?!

התשובה נמצאת בדברי הגמרא שהבאנו:

בא אליהו הנביא, ואומר לרבה בר שילא, שהקב"ה לא אומר מימרות בשם ר' מאיר כיוון שהוא למד תורה מ"אחר".

הבעיה היא: שאם הוא למד תורה מ"האחר" יכולים חלילה ללמוד ממנו אנשים – שמותר ללמוד תורה מ"האחר". אומר רבה בר שילא – לא ילמדו זאת!!! כי ר' מאיר אכל רימון, תוכו אכל, קליפתו זרק.

אומר הקב"ה: אהה… אם ככה מבינים את זה – אפשר ללמוד תורה ממנו!

זאת אומרת, שהקב"ה מסתכל, כיצד בני אדם הסתכלו על המעשה שלו. אם הם מלמדים עליו זכות, בשמים דנים את זה לזכות.

יוצא אם כן, שיש משמעות למילים שבני אדם מוציאים מהפה. יש לזה נפקא מינה בשמים לגביי גורלו.

כמה זהירות נדרשת כשמדברים על נפטר… באים חז"ל ואומרים

"אחרי מות – קדושים אמור" היזהר בלשונך שלא ידונוהו לכף חובה!…