“לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים”

מבט לחיים מאת הרב שלמה הלוי שליט”א

ספירת העומר- רבי עקיבא מסכת חיים של מסירות

תקציר המאמר:

"סיפור חייו של רבי עקיבא" לימי ספירת העומר" מתוך חוברת באגדה לימי ספירת העומר של הרב דוד שלום נקי שליט"א

רבי עקיבא – מסכת חיים של מסירות

רבי עקיבא!

 

מסכת חיים שכולה התמסרות לתורה. מכלום, מעם הארץ גמור, ללא תורה, ללא ייחוס, ללא כשרונות [כפי שאמר על עצמו "לבי קשה כאבן" (אדר"נ פרק יב). וכפי שדרשו במדרש הלל: "ההופכי הצור אגם מים" – שהיו רבי עקיבא ובן עזאי טרשים [קשי הבנה] כצור הזה, ועל ידי שציערו עצמם על לימוד התורה, פתח להם הקב"ה פתח לתורה], כשהוא כבר בגיל 40, במלוא בניין אישיותו, מכאן, מהמקום הרחוק הזה, הוא מביא ומוסר את עצמו לתורה. [כפי שהרחבנו לעיל בעניין משה רבנו ורבי עקיבא]

 

כל מסכת חייו הינה התקרבות, התמסרות והתאמצות ללא לאות – לתורה. וסופה כה תואם את מהלך חייו, כשהוא נהרג על קידוש ה' בידי הרומאים, עבור מסירות נפשו ללמֵד תורה, ויצאה נשמתו ב"אחד", כשכל כולו דבוק באהבת ה', והוא מותיר חותם של מסירות נפש ואהבת ה' עצומה, לעם ישראל בכל הדורות. לעד תהדהד בלב עמנו קריאתו האחרונה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"!

 

הולדתו וייחוסו

רבי עקיבא נולד כ-60 שנה לפני חורבן הבית השני. אביו יוסף, היה גֵר צדק, צאצא של שר הצבא הנודע "סיסרא" [שהיה שר צבא של יבין מלך חצור, שנלחם בישראל בזמן דבורה הנביאה, ונהרג על ידי יעל אשת חבר הקיני]. אמו, כפי הנראה, היתה מישראל (ספר יוחסין).

 

 

"לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים"

מן הראוי להתבונן בעובדה שבתקופה הסמוכה לחורבן הבית ולאחריו, היו הרבה גרים או צאצאי גרים גדולי ישראל. ונמנה כאן מספר גרים שהיו לתנאים: שמעיה ואבטליון, בן הא הא, בן בג בג [תנאים המוזכרים במסכת אבות סוף פרק ה], רבי עקיבא, רבי יוחנן בן תורתא, אונקלוס, רבי מאיר בעל הנס שהיה מצאצאי נירון קיסר רומא שהתגייר.

 

במדרש מבואר שהקב"ה הבטיח לאברהם שלעם ישראל יהיה כוח מושך את הטובים שבאומות, שנאמר (בראשית יב יג): "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", ופירשו רבותינו (יבמות סג א) מלשון הַבְרָכָה, כמו המרכיב והמבריך באילן.

 

דבר זה מלמד על מעלת ישראל, כדברי הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ח): בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, הקב"ה מחזר בכל העולם ורואה איזה צדיק באומות העולם, והוא מביאו ומדבקו לישראל. ולמדו את זה מהכתוב: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ" – זה העולם; "לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם" – אלו ישראל; "לִרְעוֹת בַּגַּנִּים" – אלו אומות העולם; "וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" – אלו הצדיקים שמסלקן מביניהם להכניסן בישראל. מָשְלוּ משל למלך שהיה לו בן, והיה חביב עליו ביותר. מה עשה המלך? נטע לו פרדס, ובשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו, היה מחזר בכל העולם כולו ורואה נטיעה יפה בעולם ונוטעה בתוך פרדסו.

 

יתר על כן, אמרו רבותינו, שהרבה אישים בעלי כוחות גדולים, סובבה ההשגחה שזרעם, היינו כאלה שנושאים בחובם את שורשי גדולתם, יתגיירו ויכנסו לתוך כלל ישראל עם הכוחות הגדולים שהם נושאים עמהם. וכך נאמר (סנהדרין צו ב): מבני בניו של המן – למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא – למדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב – למדו תורה ברבים… וביקש הקדוש ברוך הוא להכניס תחת כנפי השכינה גם מזרעו של נבוכדנצר, אך מלאכי השרת קטרגו עליו, ועל ידי כן מנעו זאת, משום שהחריב את בית המקדש.

 

ביאור העניין כי אנשים אלו היו להם כוחות גדולים, והם אמנם ניצלו אותם למטרות שליליות, אך הקב"ה סובב את הדברים כך שלבסוף צאצאיהם נתקנו ונכנסו לתוך עם ישראל.

 

לדעת בעל ה'עיון יעקב' (מנחות פט ע"ב), זכו הגרים לתורה באופן מיוחד, משום שבעת מתן תורה ביקש הקב"ה ליתן תורה גם לאומות, והם סירבו, אך מחשבת הקב"ה אינה בטלה, משום כך ניתנה תורה שבעל פה גם על ידי תנאים שהיו גרים, ובמיוחד על ידי רבי עקיבא שרוב תורה שבעל פה ניתנה לנו על ידו. (מהספר תולדות תלמידי רבי עקיבא עמוד 15)

 

 

עם הארץ

עד גיל 40 היה רבי עקיבא עם הארץ גמור, ואף שׂנא תלמידי חכמים, כפי שהעיד על עצמו לאחר מכן (פסחים מט ע"ב): "כשהייתי עם הארץ, אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם, ואנשכנו כחמור"! אמרו לו תלמידיו: "רבי, אמור ככלב" [שהרי דרך הכלבים לנשוך]. אמר להם: החמור נושך ושובר עצם, ואילו הכלב נושך ואינו שובר עצם! כלומר שכל כך סלד מתלמידי חכמים, עד שלא הסתפק בנשיכתם, אלא אף רצה לשבור את עצמותיהם!

 

אומר רבנו תם (כתובות סב ע"ב), כי התייחסותו זו של רבי עקיבא לתלמידי חכמים, לא נבעה ממידות רעות, שהרי ניחן במידות טובות ומעולות, אלא נבעה מכך שסבר, מנקודת מבטו, שהם מתנשאים על עמי הארץ. כי ידוע שתלמידי החכמים היו סולדים מאוד מעמי הארץ (עיין בגמרא שם), ואף היו נזהרים שעמי הארץ לא יגעו בהם, משום שאינם זהירים בענייני טומאה, ועלולים הם לטמאם. [להזכירנו, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו צריכים ישראל לשמור את עצמם מפני סוגים שונים של טומאה. ומי שנטמא, היה עליו להיטהר. וכל זה אינו נוהג בזמננו כשכולנו בגדר טמאי מתים].

 

מידות טובות

יחד עם זאת, היה הגון וישר ומעולה במידותיו, ושומר תורה ומצוות.

 

בגמרא מסופר סיפור נפלא ומיוחד על אדם בעל מידות נאצלות כדלהלן (שבת קכז ע"ב):

 

מעשה באדם אחד שירד מהגליל העליון, לעבוד ולהשתכר אצל בעל בית אחד בדרום, למשך שלוש שנים. בערב יום הכיפורים, רצה לחזור לביתו. אמר לבעל הבית: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. השיב בעל הבית: אין לי מעות! אמר: תן לי פירות. אמר: אין לי! אמר לו: תן לי קרקע. אמר: אין לי! אמר: תן לי בהמה. אמר: אין לי! אמר: תן לי כרים וכסתות. אמר: אין לי! ארז הפועל את מיטלטליו והלך לביתו בפחי נפש.

 

לאחר החג, נטל בעל הבית את שכר הפועל בידו, והוסיף עוד שלושה חמורים נושאים כל טוב, באחד מיני מאכל, באחד מיני משתה, ובאחד מיני מגדים וממתקים. והלך לו לביתו של הפועל. לאחר שאכלו ושתו, נתן לו את שכרו מושלם.

 

כעת פנה בעל הבית אל הפועל ואמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי, ואמרתי לך שאין לי מעות, במה חשדתני [שהרי הפועל ראה שיש לבעל הבית כסף ורכוש רב]?! השיב הפועל: חשבתי בלבי שמא הזדמנה לידך סחורה טובה בזול, והשקעת בה את כל כספך. המשיך בעל הבית ושאל: ובשעה שאמרת לי תן בהמה, ואמרתי לך שאין לי בהמה, במה חשדתני?! השיב הפועל: אמרתי שמא מושכרות הבהמות שלך לאחרים. המשיך ושאל: בשעה שאמרת לי תן לי קרקע, ואמרתי אין לי קרקע, במה חשדתני?! השיב הפועל: אמרתי שכנראה מוחכרת היא ביד אחרים. עוד שאל: וכשאמרתי שאין לי כרים וכסתות, במה חשדתני?! השיב: אמרתי שמא הקדשת את כל נכסיך לשמים!

 

אמר לו בעל הבית: העבודה [לשון שבועה], כך היה!! הדרתי את כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אל חברי החכמים בדרום, התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לכף זכות, המקום ידון אותך לכף זכות!

 

וכתב בשאילתות דרב אחאי גאון (שמות סימן מ), שפועל זה היה, לא פחות ולא יותר מאשר רבי עקיבא, לפני היותו תלמיד חכם.

 

דוחק השעה והפרנסה

רבי עקיבא בצעירותו היה גר בגליל העליון, ונשא לאשה את בתו של 'יהושע' (כמובא במשנה (מסכת ידים פרק ג משנה ה): אמר רבי יוחנן בן יהושע בן חמיו של רבי עקיבא, ויש גורסים 'ישוע' ולא 'יהושע'. ובתפארת ישראל כתב שזה יהושע בן כפוסאי המוזכר במסכת שבת קמז ע"א), והיא ילדה לו ילדים, אך מתה עליו בצעירותו. בעניותו כי רבה, הוצרך לכתת רגליו למקומות רחוקים כדי להתפרנס ולפרנס את משפחתו, ולבסוף הגיע לעבוד כרועה צאן אצל כלבא שבוע. (עיין אבות דרבי נתן פרק ו, רבי עקיבא ודורו)

 

לא עם הארץ חסיד

רבי עקיבא מעיד על עצמו (מסכת שמחות סוף פרק ד), כי הרצון הראשון שלו ללמוד תורה, התעורר בעקבות מעשה שעשה, בחושבו שהוא עושה מצוה, ונודע לו כי עשה את ההיפך.

 

פעם אחת מצא עקיבא הרוג, "מת מצוה", דהיינו אדם מת המוטל ללא קוברים. עקיבא, בעל המידות הטובות, שניחן אף בכוחות פיזיים גדולים, רצה לגמול עימו חסד, ונטלו על כתפו, והוליכו מרחק רב מאוד [כ-6 ק"מ], כדי להביאו למקום קבורה מכובד.

 

כשסיפר את הדברים לפני החכמים, אמרו לו שעל כל פסיעה ופסיעה, מעלים עליו כאילו שפך דמים, כי הדין הוא שמת מצוה "קונה מקומו", וקוברו במקום הימצאו. (עיין תלמוד ירושלמי מסכת נזיר פרק ז הלכה א. הרמב"ם הלכות טומאת מת פרק ח הלכה ז)

 

הצטער על כך עקיבא צער רב, וחשב לעצמו: אם עכשיו, שהתכוונתי לעשות מצוה, נכשלתי בכל כך הרבה עוונות, שהרי כל פסיעה ופסיעה נחשבת לעוון, אילו לא התכוונתי למצוה, על אחת כמה וכמה, כמה יכול אני להיכשל. והסיק מכך שכדי לקיים מצוות כראוי, עליו ללמוד תורה.

 

לימים, כשהיה אדם מזכיר מעשה זה לפני רבי עקיבא, היה רבי עקיבא אומר: "זו היתה תחילת זכותי"!

 

ומכל מקום, רצון ראשוני זה עדיין לא יצא לפועל. ומי שעזרה לו להוציא לפועל את רצונו וכוחותיו המיוחדים – היתה אשתו השניה, רחל, בתו של כלבא שבוע.

 

נישואיו לרחל בתו של כלבא שבוע

"כלבא שבוע" היה אחד מעשירי ירושלים, והיה גדול ונכבד בעמיו. במדרש (בראשית רבה צח ח) מובא שהוא היה מצאצאיו של 'כלב בן יפונה', ואולי משום כך נקרא אף הוא 'כלב' על שמו, ומפאת כן כינוהו "כלבא שבוע", על שם נדיבותו הרבה, שכל מי שהיה נכנס לביתו, אף אם היה רעב ככלב, היה יוצא שבע. היתה לו בת חכמה ונאה בשם "רחל", אשר בודאי דובר בה גדולות ונכבדות.

 

רחל ניחנה באהבת תורה גדולה מאוד, ובראותה את עקיבא, רועה הצאן של אביה, הבחינה שיש בו מידות טובות ונאצלות במיוחד, והוא "מעולה וצנוע". היא הבינה כי כוחות מיוחדים שכאלה, יש לנצל ולהביא לתורה! ובכוחה לתת לו את הדחיפה לכך.

 

פנתה ואמרה לו: אם אתקדש לך, האם תלך לישיבה ללמוד? אמר לה: אכן אלך ללמוד. והתקדשה לו.

 

כאשר שמע כלבא שבוע שבתו התקדשה לעקיבא, רועה צאנו, כעס מאוד. הוא הוציאהּ מביתו, והדיר אותה מכל נכסיו.

 

הלכה רחל ונישאה לעקיבא. היה זה בימות החורף, והיו הם ישנים בין התבן, כי לא היו להם כרים וכסתות. היה רבי עקיבא מלקט את התבן מבין שערותיה. אמר לה: אם תהיה לי אפשרות, שאתעשר, אעשה לך תכשיט מיוחד במינו הקרוי "ירושלים של זהב" – תכשיט של זהב שהעיר ירושלים מצויירת בו.

 

נגלה אליהם אליהו הנביא, כדי לנחמם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם. הוא נדמה להם כאיש, וקרא בפתח ביתם: הביאו לי קצת תבן, שאשתי ילדה, ואין לי שום תבן להשכיב עליו את התינוק. אמר רבי עקיבא לאשתו: ראי, יש כאן אדם, שאפילו תבן אין לו!

 

כעבור תקופת מה, אמרה לו אשתו: כעת לך ללמוד תורה!

 

אין להיבהל מפטפוטים

חשה רחל כי בעלה מתבייש ללכת ללמוד, כשהוא צריך להתחיל מא"ב, וללמוד יחד עם הילדים הקטנים. כדי לחזקו ולעודדו, עשתה תרגיל. היא לקחה חמור אשר חוליות גבו עקומות, ויש לו שקע בגבו, שמה בשקע אדמה ושתלה בתוכה שתיל. היה זה מראה מוזר ומשעשע – עציץ שגדל על גב חמור. יצאה עם בעלה לשוק כשהם מובילים עמם את החמור, כל העוברים ושבים עמדו מלכת והביטו בהשתאות בחמור המוזר. התרבו הצופים, לא יכלו להתיק את עיניהם מהפלא המדהים. אולם בסופו של דבר מיהרו לעסקיהם, עזבו את השטח, מותירים מקום לבאים אחריהם, אשר זנו עיניהם בפלא הלא רגיל. כך עבר יום בנעימים. למחרת שוב התייצבו עם החמור בשוק. האנשים חלפו, העבירו מבט ואמרו: שוב, החמור עם העגבניות, יופי! אך לא נעצרו. ביום השלישי האנשים אף לא נעצרו, לא נעצו מבט ולא דיברו. הם התרגלו.

 

או אז אמרה רחל לעקיבא בעלה: עקיבא, אל תשים לב למה שאנשים אומרים. זה רק ענין של זמן, תיכף כולם יתרגלו. חיש מהרה מתחלפים הנושאים. דבר חשוב לך, על זה עומדים כל החיים, אל תפסידו בגלל פטפוטי סרק של אנשים מובטלים! (עיין מדרש הגדול שמות ד יג)

 

ואכן דבריה עשו עליו רושם. וכפי שמסופר עליו: הלך הוא ובנו [מאשתו הראשונה שכבר נפטרה], וישבו אצל מלמד תינוקות. ואמר: "למדני תורה"! ולא חש לבזיון, שילך מבוגר ללמוד אצל מלמד תינוקות. אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח, וכתב לו א"ב, ולמדה עד תי"ו… (אדר"נ פרק ו)

 

אבנים שחקו מים

עז היה רצונו של רבי עקיבא ללמוד תורה, ואולם ספק כבד קינן בלבו, האם אכן יוכל להצליח בלימודיו בהיותו כבר בגיל מבוגר, כשלא למד עדיין שום דבר?

 

והנה בעומדו יום אחד ליד הבאר, ראה אבן גדולה שיש בה חריץ עמוק. שאל: מי חקק אבן זו? אמרו לו: אלו המים אשר נופלים עליה בכל יום! וכפי שאומר הפסוק (איוב יד יט): "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם".

 

התבונן רבי עקיבא בדברים, ועשה קל וחומר לעצמו: הנה אפילו המים, שהם דבר רך, הצליחו לחקוק באבן הקשה, וזאת מכח ההתמדה, שטפטפו הם על האבן יום יום. כל שכן שדבר קשה יכול לחקוק בדבר רך. "דברי תורה שקשים כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם"! ומיד הלך ללמוד תורה. (אדר"נ פ"ו)

 

טרח בתורה בכל כוחו!

הלך רבי עקיבא ללמוד אצל התנאים הקדושים – רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה.

 

הוא התמסר לתורה בכל כוחו! את כל כוחותיו הפיזיים הגדולים, ואת כל כוחות נפשו, השקיע בתורה. כפי שהעידו עליו (במדרש עשרה הרוגי מלכות): "שטרח בתורה בכל כוחו"!

 

אמרו עליו חז"ל: "והוי שותה בצמא את דבריהם" – זה רבי עקיבא! (אדר"נ פרק ו). הוא שתה בצמא כל מילה ומילה מדברי רבותיו, ועמל בכל כוחו, חקר ודרש ללא לאות, כדי להבין את הדברים על בוריים, כמובא בחז"ל (אדר"נ פרק ו):

 

בא לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, היה אומר להם: רבותי, פתחו לי טעם משנה. כיון שאמרו לו הלכה אחת, הלך וישב בינו לבין עצמו, אמר: דבר זה למה נאמר? והיה חוזר ושואלם, ומעמידם בדברים, ולבסוף היה דורש על כל תג ותג בתורה תילי תילים של הלכה, והיה מבאר כל דבר ודבר!

 

שלי ושלכם – שלה!

באותה עת, עברה אשתו להתגורר יחד עם אמו של רבי עקיבא. היא עבדה קשה לפרנסתה אצל השכנות, ובמחצית ממשכורתה היתה מפרנסת את עצמה, את חמותה, ואת ילדי רבי עקיבא מאשתו הראשונה. את המחצית השניה שלחה לבעלה כדי שיוכל לקיים את עצמו בישיבה. קרה גם שהיתה כה זקוקה לפרנסה, עד שמכרה את קלעי שערות ראשה!

 

היא סבלה בדומיה את תגובות הלעג סביבה, על כך שעזבה את בית אביה העשיר והמכובד והביאה על עצמה עוני מחפיר. חיגר אחד היה גר בשכנותה, שהיה מבזה  ומבייש אותה בדברים. אמר: "ראו שוטה זו, שכָּפְרָה בכבוד בית אביה, והלכה והתקדשה לאחד שאין פחוּת בעולם כמותו! ולא עוד אלא שעושָׁה צחוק מעצמה ואומרת 'תורה הוא לומד'…"! (אדר"נ הוספה ב לנוסחא א פרק ח)

 

כך חלפו שתים עשרה שנים, שבהם למד רבי עקיבא ברציפות, מבלי להגיע לביתו כלל!

 

לאחר שהשלים את שתים עשרה השנים שלמד, חזר לביתו עם שנים עשר אלף תלמידים! אך קודם שנכנס לביתו, שמע מאחורי ביתו, שאומר שכן רשע אחד לאשתו: טוב עשה אביך שהדיר אותך מנכסיו, משני טעמים: האחד, שבעלך אינו דומה לך, ואינו מתאים לך, שאינו ממשפחה חשובה כמותך. ועוד, שהשאיר אותך לבדך כמו אלמנה חיה, והלך ללמוד כל כך הרבה שנים בלי להתראות עמך!

 

אמרה לו אשתו לאותו רשע: אם היה בעלי שומע בקולי, היה הולך ללמוד תורה עוד שתים עשרה שנה!

 

שמע רבי עקיבא את דבריה מאחורי הבית, אמר: הואיל ואשתי נתנה לי רשות, אחזור לבית המדרש ואמשיך ללמוד. חזר לבית המדרש, והיה שם שתים עשרה שנה נוספות. בא לביתו לאחר עשרים וארבע שנים, כשהוא מלווה בעשרים וארבעה אלף תלמידים!

 

יצאו כל בני העיר לקבל את פניו, ואף אשתו, יצאה. אמר לה אותו שכן רשע: כיצד הולכת את לקבל את פניו עם כאלו בגדים פשוטים שאינם ראויים!? אמרה לו: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ" (משלי יב י), יודע בעלי שהצטערתי בשבילו! הלכה ונפלה על פניה ונישקה את רגליו. תלמידיו של רבי עקיבא, שלא ידעו מי היא, רצו לדוחפה משם. אמר להם רבי עקיבא: הניחו לה, שלי ושלכם – שלה! לימוד התורה שלי ולימוד התורה שלכם – שלה ובזכותה הוא!

 

כלבא שבוע מתיר את נדרו

באותה תקופה כבר התחרט כלבא שבוע על נדרו, כי הצטער על צער בתו, אף שחשב עדיין שחתנו עם הארץ.

 

שמע כלבא שבוע שגדול בתורה הגיע לעיר, אמר, אלך אליו, אולי הוא יוכל להפר לי את נדרי, שהדרתי את בתי מנכסי. ולא ידע שאותו גדול בתורה – הוא חתנו.

 

בא לרבי עקיבא, וביקש להתיר את נדרו. אמר רבי עקיבא לחמיו: לו היית יודע שחתנך יהיה אדם גדול, האם היית נודר? אמר לו כלבא שבוע: אפילו על דעת שידע חתני פרק אחד, ואפילו הלכה אחת, לא הייתי מדיר לבתי מנכסי! אמר לו רבי עקיבא: אני הוא חתנך! והתיר לו את נדרו.

 

נפל כלבא שבוע על פניו, ונישק את רגלי רבי עקיבא, ונתן לו חצי רכושו. (נדרים נ ע"א. ועיין כתובות סב ע"ב)

 

סופו לקיימה מעושר

מכאן ואילך התקיים ברבי עקיבא מה שאמרו חז"ל (פרקי אבות ד ט): "כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר".

 

מתחילה הוא קיים את התורה מתוך עוני רב! אמרו רבותינו (אדר"נ פרק ו): בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים, חציה מוכר ומתפרנס, וחציה משתמש לעצמו. עמדו עליו שכניו ואמרו לו: עקיבא, איבדתנו בעשן! [כי היה לומד לאור המדורה, והעשן הפריע להם], מכור את העצים לנו, וקנה בכסף זה שמן ולְמַד לאור הנר! אמר להם: צריך אני את העצים דווקא, שהם משמשים אותי לכמה דברים: אחד, שאני לומד לאורם, ואחד שאני מתחמם מהם, ואחד שאני ישן בהם.

 

אמרו: עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין, שאם יאמרו 'עניים היינו', אומרים להם: והרי רבי עקיבא היה עני ביותר ומדולדל, ועסק בתורה!

 

ובסופו של דבר קיים את התורה מתוך עושר רב! אמרו: לא נפטר רבי עקיבא מן העולם, עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב, ועד שעלה למיטתו בסולמות של זהב, והיתה אשתו יוצאה בקרדוטין ובעיר של זהב.

 

אומרת הגמרא (נדרים נ ע"א): מששה דברים התעשר רבי עקיבא: א. "מן כלבא שבוע" – שנתן לו חצי רכושו. ב. "מן אילא דספינתא" – שהיו הגויים עושים בספינותיהם דמות של איל מעץ, לסימן שתהא הספינה קלה בהליכתה כאיל. והיו ממלאים את האיל עם דינרי זהב. פעם אחת שכחו אנשי הספינה את אותו איל על שפת הים, בא רבי עקיבא, מצאו וזכה בו. ג. "מן גווזא" [תיבה] – שפעם אחת נתן רבי עקיבא ליורדי הים ארבעה זוזים, וביקש מהם: הביאו לי בשכר זוזים אלו איזו מציאה שתמצאו. ולא מצאו אלא תיבה של עץ שהיתה מונחת על חוף הים. הביאו אותה לרבי עקיבא, ואמרו לו: ימתין אדוננו עד שנביא לך דבר נוסף [כי מה שהבאנו אינו שווה כל כך]. פתח רבי עקיבא את התיבה ומצאה מלאה דינרים! וכיצד הגיעה התיבה עם הדינרים לחוף הים? שפעם טבעה ספינה אחת בים, וכל הממון של אותה ספינה היה מוחבא באותה תיבה! ד. "ומן מטרוניתא" [אשה רומית חשובה] – שפעם אחת הוצרכו רבי עקיבא ותלמידיו למעות, והלכו אצל מטרוניתא אחת כדי ללוות ממנה. אמרה אותה מטרוניתא לרבי עקיבא: הריני מלווה לך, והקב"ה והים יהיו ערבים על ההלוואה! קבע לה רבי עקיבא זמן פרעון, וכשהגיע זמן הפרעון, חלה רבי עקיבא ולא יכל להביא את הממון. הלכה אותה מטרוניתא על שפת הים ואמרה: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שרבי עקיבא חולה, ולכן לא היה בידו לפרוע את חובו, רְאֵה שאתה עָרֵב בדבר! מיד באותו זמן נשטתה בתו של הקיסר, ונטלה ארגז מלא באבנים טובות ודינרי זהב, וזרקה לתוך הים, והים הביאו לאותו מקום שעמדה שם אותה מטרוניתא. מיד נטלה את הארגז והלכה לה. לימים, נתרפא רבי עקיבא, ובא לו אצל אותה מטרוניתא, ומעותיו בידו לפרעון חובו. אמרה לו: כבר הלכתי אצל העָרֵב והוא פרע לי את כל החוב, והנה העודף שמגיע לך כי היה בארגז יותר מסכום ההלוואה! מממון זה שהחזירה לו המטרוניתא, התעשר עוד רבי עקיבא. ה. "ומן אשתו של טורנוסרופוס" – שהתגיירה אחר שמת בעלה ונשאת לרבי עקיבא, והכניסה לו ממון הרבה. ו. "ומן קטיעא בר שלום" – שנידון למיתה על שהתווכח עם הקיסר לטובת היהודים, וציוה במיתתו לתת את כל נכסיו לרבי עקיבא ותלמידיו.

 

ירושלים של זהב

רבי עקיבא קיים את אשר הבטיח לאשתו בהיותם עניים, שכאשר יתעשר יעשה לה "ירושלים של זהב", ואכן קנה לה תכשיט של זהב שהעיר ירושלים מצויירת בו, כדי לפרסם ולהוקיר את מסירות נפשה לתורה.

 

לתלמידיו, שתמהו על פאר "מופרז" זה, אמר: "הרבה צער נצטערה עמי"! (אדר"נ ו ב)

 

כשראתה כן אשתו של רבן גמליאל שהיה נשיא ישראל, ביקשה מאת בעלה הנשיא שגם הוא יעשה לה תכשיט כזה. אמר לה בעלה: וכי את מסרת את נפשך לתורה כמוה? הלוא היא התייסרה בעניות עצומה, עד שמכרה יום אחד את קלעי שערות ראשה כדי שיוכל ללמוד תורה, ומגיע לה מה שלא מגיע לאחרות. (ירושלמי שבת פרק ו ה"א).

 

רבותיו

רבי אלעזר בן הורקנוס – הוא היה רבו המובהק. ממנו אף ראה דוגמא חיה לאהבה והתמסרות לתורה, שכן אף רבי אליעזר, כמותו, התחיל ללמוד תורה בגיל מבוגר, כשהיה בן 22 [ויש אומרים בן 28], אחר שעד אז היה עוסק עם אחיו בעבודות השדה אצל אביו הורקנוס. כאשר ביקש מאביו כי ברצונו ללכת ללמוד תורה, נתקל בהתנגדות ובלעג, ולבסוף החליט ללכת ללא הסכמת אביו. הוא שם פעמיו לירושלים לישיבתו של רבן יוחנן בן זכאי, כשהוא מחוסר כל. במשך שמונה ימים רצופים, שבהם לא ידע איש על מחסורו, למד תורה מבלי לאכול דבר מאכל! והיה רק מוצץ רגבי אדמה, כדי להחיות מעט את נפשו. עד אשר גילה זאת רבן יוחנן, כי הרגיש ריח רע נודף מפיו, ודאג לו לכל מחסורו. הוא בירכו ואמר לו: כשם שיצא מפיך ריח רע בעבור אהבתך לתורה, כן יצאו מפיך דברי תורה מתוקים וערבים עד מאוד! ואכן הוא גדל בתורה מחיל אל חיל, עד אשר נעשה "רבי אליעזר הגדול". ואצלו למד רבי עקיבא וגדל בתורה.

 

כאשר נפטר רבי אליעזר, הצטער רבי עקיבא צער קשה ביותר. כפי שמספרת הגמרא (סנהדרין סח ע"א) שנודע הדבר לרבי עקיבא במוצאי שבת, כשראה שנושאים את ארונו מקיסרי ללוד לקבורה, והיה מכה בבשרו עד שדמו היה שותת לארץ. [ואף שכתוב בתורה "ובבשרם לא ישרטו שרטת על המת", פירשו התוספות (יבמות יג ע"ב) שעשה זאת על צערו שאיבד תורה, ולא על פטירת רבו]. פתח רבי עקיבא בהספד מר ואמר: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו! הרבה מעות יש לי ואין לי שולחנִי [קופָּאִי] להרצותן! [כלומר הרבה שאלות יש לי לשאול ואין לי למי לשאול (רש"י)].

 

רבי יהושע בן חנניה – היה רבו בלימוד תורת הנסתר. בגמרא (חגיגה יד ע"ב) מנו יחידי סגולה שעסקו ב"מעשה מרכבה" [סודות עליונים ונסתרים בהנהגת ה']. ואמרו, כי רבי יהושע הרצה בפני רבן יוחנן בן זכאי. ורבי עקיבא הרצה ב"מעשה מרכבה" בפני רבי יהושע.

 

רבי טרפון – רבי עקיבא למד אצלו, אך כאשר גדל רבי עקיבא בתורה ברמות גבוהות עד מאוד, נעשה כתלמיד חבר לרבו. והיה אומר עליו רבי טרפון: "עקיבא, כל הפורש ממך, כפורש מן החיים"! (קידושין סו ע"ב). ועוד אמר לו: "עקיבא, עליך הכתוב אומר: "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ, וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִיא אוֹר", דברים המסותרים מבני אדם, הוצאת אותם לאורה!" (אדר"נ פ"ו)

 

נחום איש גמזו – רבי עקיבא שימש את "נחום איש גם זו" במשך כ"ב שנה. ממנו למד כללי לימוד, ואף דרכי חיים, לראות בכל דבר את הטוב שעושה הבורא יתברך, שהיה רגיל נחום איש גמזו לומר על כל דבר "גם זו לטובה", וקיבל אף את ייסוריו באהבה רבה.

 

רבי עקיבא אחז אף הוא בדרך זו, והיה מקבל על עצמו את ייסוריו באהבה. הוא היה אומר תמיד: "כל דעביד רחמנא – לטב עביד" – כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה! (כמסופר בגמרא ברכות ס ע"ב)

 

תורתו

כפי שראינו לעיל בהרחבה, היה רבי עקיבא עמוד התווך של התורה שבעל פה.

 

דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא וחבריו. "וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ" – זה רבי עקיבא וחבריו. (במדב"ר יט ד)

 

בספר יוחסין כתב על רבי עקיבא: "וכל תורה שבעל פה – מידו היתה לנו". ובשיטה מקובצת (כתובות מ ע"א) כתב: "ורבי עקיבא היה להם במקום משה רבנו אדון הנביאים ע"ה, לפי שהיה כבר משתכח תורה שבעל פה, עד שבא הוא ושׁנאה". והרמ"ע מפאנו כתב: כשם שמשה רבנו מחצב [עמוד] תורה שבכתב, כך רבי עקיבא מחצב תורה שבעל פה.

 

"את צנועים חכמה"

רבי עקיבא היה צנוע, והיה לומד את תורתו לשמה, מבלי שידעו על כוחו בתורה, והיה "אוצר בלום" (גיטין סז ע"א) היינו שבולם את פיו ומסתיר עצמו, ואינו מודיע לאחרים את כוחו בתורה (תולדות עם עולם). כמו שמסופר (ירושלמי פסחים פ"ו), שישב שלוש עשרה שנה לפני רבו רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבו לא הכירו בכוחו, אך זה לא מנע ממנו להתעלות בלא הפסק, למרות שלא סייעו לו האחרים לכך. עד שלבסוף רבי יהושע גילה לרבי אליעזר על גדלותו העצומה של תלמידו רבי עקיבא, ואמר לו: "הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ [לא החשבת אותו], צֵא נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ" [במלחמתה של תורה. ותראה את כוחו הרב]!

 

רבי עקיבא אומר: "כל הקורא [לומד] שלא לשמה, נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו"! (כלה רבתי פרק ח)

 

דבר דבור על אופניו

רבי עקיבא בלימודו היה מברר כל דבר ומלבן אותו כדי להבינו על בוריו. כבר בתחילת לימודו נהג כך, כשבא לפני מלמד התינוקות ולמד ממנו א"ב, היה שואל "אל"ף זו – למה? בי"ת זו – למה?". וכך נהג אף בהמשך לימודו, כשבא לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, והיה אומר להם: "רבותי, פתחו לי טעם משנה". כיון שאמרו לו הלכה אחת, הלך וישב בינו לבין עצמו, אמר: "דבר זה, למה נאמר?", והיה חוזר ושואלם ומעמידם בדברים ולבסוף היה דורש על כל תג ותג בתורה תילי תילים של הלכה, והיה מבאר כל דבר ודבר, ומשום כך אמרו עליו כשמת, שבטל כבודה של תורה. (אדר"נ פ"ו)

 

בדרך לימודו, היה לומד הכל, ולאחר מכן עורך ומסדר את הדברים. כמו שאמרו עליו (אדר"נ פ"ח): למה רבי עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו [תיבה, ארגז], ויצא לחוץ. מצא חיטים – מניח בה, מצא שעורים – מניח בה, כוסמין – מניח בה, עדשים – מניח בה, פולין – מניח בה. כיון שנכנס לביתו, בירר חיטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, כוסמין בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה רבי עקיבא ועשה כל התורה כולה טבעות טבעות [נושאים נושאים, סדרים סדרים].

 

וכן אמרו עליו בגמרא (גיטין סג ע"א), שהיה "אוצר בלום", כלומר כמו אוצר העשוי מגירות מגירות, לסדר כל דבר בפני עצמו. ומבאר רש"י: כשלמד מרבותיו, שמע דבר מקרא מרבותיו, ואחריו הלכה, ואחריו מדרש, ואחריו אגדה, נתן לבו לחזור עליהן ולגורסן, עד שהיו סדורין בפיו. ולא אמר אלמוד מקרא לעצמו מדרש לעצמו. אבל כשנעשה חכם גדול, עשה כל התורה מטבעות מטבעות, סידר מדרש, ספרי וסיפרא לבדן, והלכות לעצמן, ואגדות לעצמן.

 

לימוד תורת הנסתר

רבי עקיבא אף היה מאותם ארבעה חכמים שהעפילו בהשגותיהם בתורת הנסתר, עד אשר כביכול עלו לשמים וראו בעיני רוחם דברים רוחניים עילאיים. שלושה מהם נפגעו מכך, ורק רבי עקיבא היה היחיד אשר "עלה בשלום וירד בשלום".

 

תנו רבנן: ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אַחֵר [אלישע בן אבויה], ורבי עקיבא… בן עזאי – הציץ ומת, עליו הכתוב אומר: "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו". בן זומא – הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר "דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ". אחֵר – קיצץ בנטיעות [קלקל ועיוות], עליו הכתוב אומר: "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ". רבי עקיבא – עלה בשלום וירד בשלום, ועליו הכתוב אומר: "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו". ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקב"ה, הניחו לזקן זה, שראוי להשתמש בכבודי. (חגיגה יד ע"ב)

 

ומבאר המהרש"א שרבי עקיבא היה שלם בכל סוגי השלימות, וכשהגיע לגבול שאי אפשר לשכל האנושי להגיע אליו, עמד ולא הרס לעלות אל ה'. ואף על פי שהשיג מה שהשיג, לא טעה בטעותם.

 

סוד האותיות

כחלק מלימוד תורת הנסתר, עסק רבי עקיבא בסוד האותיות, מהו הכח והעומק הרוחני של כל אות ואות מאותיות הקודש. ולמעשה כבר בתחילת לימודו חקר ודרש אודות טיבה של כל אות ואות, כפי שראינו במדרש (אדר"נ ו): "הלך וישב בינו לבין עצמו, ואמר: אל"ף זו – למה נכתבה? בי"ת זו – למה נכתבה?". ולאחר מכן הוסיף לעסוק בסוד האותיות וכתב את הספר "אותיות דרבי עקיבא".

 

שיר השירים בדבקות

מסופר על רבי עקיבא שהיה יושב וקורא בשבת "שיר השירים", שכולו רצוף אהבה עצומה בין כנסת ישראל ל'דודהּ' הקב"ה. ומתוך דבקותו בקב"ה והבנתו בעומק הדברים היטב, זלגו עיניו דמעות רבות עד מאוד. אמרו לו תלמידיו: הלוא למדתנו רבנו כי אין להצטער בשבת?! אמר להם: עונג יש לי. ובאר הטורי זהב (אורח חיים סימן רפח סק"ב) שמרוב דבקותו בהקב"ה זלגו עיניו דמעות, שכן מצינו בזוהר חדש שהיה רבי עקיבא בוכה מאוד באמרו שיר השירים באשר ידע היכן הדברים מגיעים, וזכה להשיג את גודל הדבקות בקב"ה. (תולדות עם עולם על פי הזוהר)

 

24,000 תלמידים

רבי עקיבא העמיד תלמידים רבים מאוד. מספר כה רב של תלמידים לא ידוע אצל אף תנא אחר. דבר זה מלמד על כוחו הגדול ללמד ולהפיץ תורה ברבים.

 

 

את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים!

אומר הגאון החיד"א (בספרו מראית העין על הגמרא בפסחים כב ע"ב): רבי עקיבא היה הראשון שדרש "את ה' אלוקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים. דהיינו שכל מילה "את" שבתורה באה לרבות דבר נוסף [כגון "כבד את אביך" – לרבות אחיך הגדול. "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" – לרבות כל אשר בהם]. ואילו בפסוק "את ה' אלוקיך תירא" – לא דרשו חכמים לרבות, כי ממי אפשר עוד לירא כפי שיראים מהקב"ה, "וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל"?!

 

עד שבא רבי עקיבא, בחבורה עצומה וגדולה של 24,000 תלמידים, וכל העם יראים ממנו ומכבדים אותו, ומזה נמשך ששומעים לקולו לקיום התורה. או אז נתגלה למפרע, כי מה שציוה ה' לירא גם מתלמידי חכמים, ולכבדם, אין זה משום כבוד עצמם של החכמים, אלא הוא לכבוד ה' ולכבוד התורה, כי כאשר יהיה כבוד ומורא לתלמידי חכמים, בזה תתקיים התורה, כי הוא יזהיר לעם, ודבריו נשמעים, ויהיה קיום התורה. ואם כן המורא וכבוד תלמיד חכם הוא בשביל התורה עצמה, וזהו מותר גמור!

 

וזהו שאומרת הגמרא: "עד שבא רבי עקיבא ולימד: את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים". "עד שבא רבי עקיבא" – בחבורה גדולה, בכ"ד אלף תלמידים, ותהי לחרדת אלקים, שכולם יראים ממנו ודבריו נשמעים, או אז נתגלה כי מה שציוה ה' למורא וכבוד תלמידי חכמים, הוא בשביל התורה וקיומה!

 

 

רבי עקיבא דאג עד מאוד לתלמידיו, השתדל להיטיב להם ולהרבות עימם אחוה ושלום. הוא היה משתדל אף להשיג כספים לצורך לומדי התורה, ומשום כך הפליג ללכת למקומות רחוקים, ל"חולת אנטוכיא" (ויק"ר ה ד), וכן לווה כספים ממטרוניתא [אשה רומית חשובה] כדי לסייע לתלמידים (נדרים נ ע"א) ועוד ועוד.

 

בגמרא (שבת סז ע"ב) מסופר שכאשר עשה משתה בחופת בנו, על כל כוס וכוס שהביא לפני חכמי התורה, היה אומר בשמחה וחדווה: "חמרא וחייא לפום רבנן, חיים וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון!" [יין וחיים לפי רבנן, חיים ויין לפי רבנן ולפי תלמידיהם! ומכאן המקור לאמירת "לחיים" בשתיית יין].

 

ומעשה בתלמיד אחד שחלה, נכנס רבי עקיבא לבקרו, טיפל בו וניקה וטאטא את הבית, עד אשר שבה רוחו של התלמיד. אמר התלמיד לרבי עקיבא: "רבי, החייתני"! יצא רבי עקיבא ודרש: "כל מי שאינו מבקר חולים – כאילו שפך דמים"! (נדרים מ ע"א)

 

כמו כן, הוא צפה ברוח הקודש שתלמידו, רבי חנניא בן חכניאי, שלמד אצלו שנים רבות ברציפות, יש לו בת שכבר בגרה וצריך להשיאה, ועורר אותו לחזור לביתו כדי להשיאה.

 

מאידך דאג שלא יתבטלו לחינם מלימוד התורה. בגמרא (פסחים קט ע"א): אמרו עליו על רבי עקיבא: מימיו לא אמר כי הגיע הזמן להפסיק מלימוד תורה בבית המדרש! חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערבי פסחים – היה אומר שילכו הכל לביתם ביום, להרדים את הילדים הקטנים כדי שלא ישנו בלילה בשעת הגדה. ובערב יום הכיפורים – כדי שיאכילו את בניהם לפני הצום.

 

"לָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ"

שלמה המלך אומר (קהלת יא ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים".

 

ואמרו על כך חז"ל (יבמות סב ב): "נשא אדם אשה בילדותו [בצעירותו] – ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו", כי אינו יכול לדעת ממה ישיג לבסוף תועלת מרובה יותר, מאלו שבצעירותו או מאלו שבזקנותו, או משניהם גם יחד.

 

מוסיף על כך רבי עקיבא ואומר: "למד תורה בילדותו – ילמד תורה בזקנותו. לימד תלמידים בילדותו – ילמד תלמידים בזקנותו"! כלומר גם בעניין לימוד התורה, האדם אינו יכול להסתפק במה שעשה בצעירותו, אלא עליו להמשיך ולפעול, ללמוד וללמד, גם בזקנותו. ואין הוא יכול לדעת ממה תצמח יותר תועלת.

 

ואכן כך היה עם רבי עקיבא, אשר העמיד תלמידים הרבה בצעירותו, והוסיף ללמד תורה גם בזקנותו. ולבסוף דווקא תלמידיו האחרונים הם הם שהעמידו את התורה לדורות עולם.

 

אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם… והם הם שהעמידו תורה באותה שעה. (יבמות סב ע"ב)

 

שלא נהגו כבוד זה בזה

מבארת הגמרא, כי תלמידי רבי עקיבא מתו "מיתה רעה" שהיא "אסכרה", דהיינו מיתת חנק עקב חולי בגרון. ומה היתה סיבת מיתתם הפתאומית, כולם בתקופה אחת? "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". וכן מובא במדרש:

 

רבי עקיבא אומר: שנים עשר אלפים [זוגות] תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת, ובסוף העמידו לי שבעה… אמר להם [רבי עקיבא לתלמידיו האחרונים]: הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה. (קהלת רבה יא ה)

 

וכבר ביארנו לעיל באריכות, כי פטירתם היתה דווקא בימים ש"בין פסח לעצרת", שהם ימי ההכנה לקבלת התורה. כאן מצאה לה מידת הדין מקום לפגוע בתלמידים על אשר לא נהגו כבוד זה בזה, ולפי דרגתם, לא היו כלי קיבול ראוי בתכלית, לקבלת התורה ומסירתה לדורות.

 

"אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה"!

(ירושלמי נדרים פרק ט הלכה ד)

 

תלמידיו האחרונים

תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא, אשר הם שהעמידו לבסוף את התורה בישראל, נסמכו על ידי רבי יהודה בן בבא, מתוך מסירות נפש, כפי שנראה בהמשך. ואלו הם:

 

רבי מאיר בעל הנס – להלן בהרחבה.

 

רבי יהודה בר אלעאי – הוא סתם "רבי יהודה" הנזכר בש"ס. לאחר ביטול גזירות הרומאים, בהתחדש חיי התורה בארץ, פתח את הכינוס המחודש של הסנהדרין באושא. וכן היה בין החכמים שהתכנסו שוב ביבנה, ואף שם היה הפותח, ומכאן כינויו "ראש המדברים בכל מקום". הוא היה עני ביותר, אך סירב ליהנות מן הצדקה, ופניו האירו תמיד (נדרים מט ע"ב).

 

רבי יוסי בר חלפתא – הוא סתם "רבי יוסי" הנזכר בש"ס. לאחר שחלפו הגזירות, אנו מוצאים את רבי יוסי דורש בכינוסי חכמים באושא וביבנה. מקום מושבו הקבוע היה במקום הולדתו ציפורי, שם היתה לו ישיבה גדולה, שעליה אמרו חכמים "צדק תדק תרדוף". התווכח עם הגויים בענייני אמונות ודעות. חיבר את הברייתא "סדר עולם" העוסקת בסדר וקביעת תאריכים במקרא. שנא את המחלוקת והתרחק ממנה, והעיד על עצמו, שמימיו לא עבר על דברי חבריו. כשנפטר, שפעו מרזבי ציפורי דם! אמרו: "משמת רבי יוסי – פסקה הבינה". (ירושלמי סוטה ט טז)

 

רבי שמעון בר יוחאי – רשב"י הקדוש – נמצא בהרחבה בל"ג בעומר.

 

רבי אלעזר בן שמוע – הוא סתם "רבי אלעזר" הנזכר במשנה ובברייתא. כשהיה בדרכו לחו"ל, חזר בו מכוונתו לעזוב את הארץ, ובכה ואמר: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות" (ספרי דברים פ). רבי יוחנן אמר עליו שליבו פתוח "כפתחו של היכל" (עירובין נג ע"א). האריך ימים ונשאל על ידי תלמידיו: "במה הארכת ימים?", אמר להם: "מימי לא עשיתי קנפדריא לבית הכנסת [לא קיצרתי את דרכי על ידי מעבר דרך בית כנסת], לא פסעתי על ראשי עם קודש [שכאשר כולם יושבים על הארץ, העובר ביניהם נראה כפוסע על ראשיהם, ואין זה כבוד הציבור. לכן היה מקדים להגיע], ולא נשאתי כפי בלא ברכה. (סוטה לט ע"א)

 

מוסר נפשו להעמיד תורה בישראל

רבי עקיבא היה מוסר נפשו לקיום וחיזוק התורה בעם ישראל. גם בהיותו זקן מופלג היה הולך לארצות רחוקות כדי לחזק שם את התורה, וכן לבטל גזירות מישראל, לאסוף כספים למגביות להחזקת תורה, לעבר שנים ועוד. הוא עבר ארצות רבות כמו רומי, מדי, בבל, אפריקה, סוריה ועוד, הכל בשביל טובת הכלל. "ועשה רבי עקיבא יותר מאשר נצטווה כדי להעמיד התורה בישראל". (ספר יוחסין)

 

מסופר בגמרא (ברכות סא ע"ב): פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו בתורה. בא פפוס בן יהודה, ומצא את רבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו: עקיבא, אין אתה מתיירא מפני המלכות?! אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה? לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני הרשתות שמביאים עלינו בני אדם לצוד אותנו! אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם, כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך שפיקח שבחיות אתה, לא פיקח אתה אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו – אנו מתייראים שמא יתפסו אותנו ונמות, ביבשה שהיא מקום מיתתנו – על אחת כמה וכמה שמתייראים אנו מן המיתה!

 

המשיך רבי עקיבא ואמר לפפוס, אף אנו כן, ומה כשאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך", אנו נמצאים בסכנת מיתה, אם אנו הולכים ומתבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה שאנו מתחייבים בנפשנו, ומאבדים את מקור חיותנו!

 

לא חלפו ימים מועטים, עד שתפסו הרומאים את רבי עקיבא והניחוהו בבית האסורים. ותפסו אף את פפוס ונתנוהו בבית הסוהר יחד עם רבי עקיבא. אמר לו פפוס: אשריך רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה! אוי לפפוס שנתפס על דברים בטלים!

 

בבית האסורים

רבי עקיבא, כאמור, המשיך ללמד תורה במסירות נפש, עד שנתפס בידי הרומאים ונאסר בבית האסורים. בתחילה המתינו השלטונות הרומיים מלהורגו עקב לחץ של נכבדים יהודים ולא יהודים, והיה רבי עקיבא בבית האסורים במשך כמה שנים. עד אשר נגזרה הגזירה, והוציאוהו להורג באכזריות נוראה.

 

הגמרא מספרת על מסירותו לקיום המצוות אף בהיותו במאסר: מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו, ומכניס לו בכל יום ויום מים במידה המספיקה עבור נטילת ידיים ועבור שתייתו. יום אחד, מצאו שומר בית האסורים כשכלי המים בידו. אמר לו: היום מימיך מרובים! שמא מעוניין אתה לחתור באדמת בית האסורים?! ובאומרו כך, שפך חצי מהכמות והותיר חצי. כשבא רבי יהושע אל רבי עקיבא וחצי כמות מים בידו, אמר לו רבי עקיבא: יהושע! אין אתה יודע שזקן אני, ואין לי אלא מה שאתה נותן ומזמן לי?! ואיך הבאת לי מעט מים?! סיפר לו רבי יהושע את כל המעשה. אמר לו רבי עקיבא: תן לי מים שאטול ידי! אמר לו רבי יהושע: לשתייה אין המים מספיקים, והיאך יספיקו לנטילת הידיים?! אמר לו רבי עקיבא: מה אעשה, שחייבים עליהם [על נטילת ידים במים] מיתה, כדין העובר על דברי חכמים! מוטב אמות מיתת "עצמי" מחוסר מים לשתיה, ולא אעבור על דעת חבריי, ואתחייב מיתה בידי שמים!

 

אמרו: לא טעם רבי עקיבא כלום, עד שהביא לו מים ונטל את ידיו! כששמעו חכמים כן, אמרו: מה בזקנותו כך [שעינה את עצמו כדי לא לעבור על דברי חכמים], בצעירותו על אחת כמה וכמה! ומה בבית האסורים כך, שלא בבית האסורים על אחת כמה וכמה! (עירובין כא ע"ב)

 

בתקופת היותו בבית הסוהר, נזקקו חכמי הדור לא פעם להכרעותיו ההלכתיות, וניסו למצוא דרכים מתוחכמות כדי לקבל ממנו תשובות לשאלותיהם. פעמים ששכרו אנשים בכסף רב כדי שילכו לשאול את השאלות.

 

פעם אחת התעורר ספק בבית המדרש בעניין מצות חליצה, האם החליצה כשרה כשהיא בינו לבינה. מה עשה רבי יוחנן הסנדלר? התחזה לרוכל שהכריז על סחורתו: "מי צריך צינורות? מי צריך כלי סריגה ומחטים?" ובין הכרזה להכרזה, שירבב את השאלה בקצרה: "חלצה בינו לבינה – מהו"? רבי עקיבא הציץ מן החלון, והשיב אף הוא בדרך זו: "האם יש לך כושין [כלי אריגה]? כשרה". (ירושלמי יבמות פ"ב)

 

בהיותו בבית הסוהר אף קיבלו 3 פעמים את הכרעתו לעבר את השנה. (סנהדרין יב א)

 

יצאה נשמתו באחד

לאחר תקופת מאסר ארוכה, החליטו להוציאו להורג. היה רבי עקיבא אחד מ"עשרה הרוגי מלכות" – עשרה צדיקים קדושי עליון שנהרגו בידי מלכות רומי לאחר חורבן בית המקדש השני, בגזירה נסתרת מאת ה'. (ועיין בזה בחוברת "ארבע תעניות ובין המצרים בהלכה ובאגדה")

 

הוציאו את רבי עקיבא להורג באכזריות רבה, וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל. באותה עת הגיע זמן קריאת שמע, והיה רבי עקיבא שמח ושוחק, ומקבל עליו עול מלכות שמים באמירת "שמע ישראל… ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"!

 

השתומם טורנוסרופוס ואמר לו: סבא סבא! או מכשף אתה [שאינך מרגיש ביסורים], או מבעט אתה ביסורים [מתכחש להם כלפי חוץ]! אמר לו רבי עקיבא: תיפח רוחו של אותו האיש! לא מכשף ולא מבעט ביסורין אני! אלא כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלושתן לידי. אהבתיו בכל לבי! ואהבתיו בכל ממוני! אולם "בכל נפשי" לא התאמת לי ולא התנסיתי בכך. וכיון שהגיע לידי לקיים "בכל נפשך", ועתה זמן קריאת שמע, אינני מרחיק את עצמי מלקיימו! ובגלל זה קריתי ושחקתי! (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה)

 

ובגמרא (ברכות סא ע"ב) מובא בדומה לכך, כי בשעה שהיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו: "רבינו, עד כאן" [עד כדי כך]?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך". אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנו?!

 

היה מאריך ב"אחד" עד שיצאה נשמתו באחד. יצאה בת קול ואמרה: "אשריך רבי עקיבא, שיצאה נשמתך באחד!

 

מיתת דבקות בה'

רבי עקיבא לא נפטר מתוך ייסוריו – אלא מתוך דבקותו העצומה בקב"ה, עד אשר לא יכל עוד להישאר בגוף הגשמי. (המהר"ל – נתיב אהבת ה')

 

מכתב מאליהו (ח"ג עמוד 243): "וחס וחלילה לפרש שיצאה נשמתו על ידי יסוריו, אלא הפירוש הנכון הוא, שיצאה נשמתו על ידי דבקותו השלימה בה' יתברך, אשר הפרידתו מחומריות הגוף לגמרי. וזהו שאמרו שם בגמרא: 'היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד', כלומר היה מתעמק כל כך בהשגת אחדותו בתוך היסורים, עד שנסתלק מהגשם בהתדבקו באור השגחת אחדותו יתברך השלימה".

 

כתב המהר"מ מרוטנבורג (שו"ת מהר"ם ח"ב סימן תקיז), שכיון שגמר אדם בדעתו למסור נפשו על קידוש ה', שוב כל מיתה שיעשו לו אינו כואב ואינו מרגיש בה כלל. ומוסיף תלמידו בתשב"ץ קטן (ר' שמשון ב"ר צדוק, סימן תטו): "ותדע שכן הוא, שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע באש באבר קטן שלא היה צועק. ואפילו יעלה בדעתו לעכב עצמו מלצעוק, אינו יכול לעשות. ורבים מוסרים עצמם לשריפה ולהריגה על קידוש השם יתברך ואינם צועקים לא אוי ולא אבוי". עי"ש.

 

"אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" – אלו רבי עקיבא וחבריו, שמסרו עצמם לשחיטה על דברי תורה! (סנהדרין קי ע"ב)

 

מופת לבני הדור

כאשר באה שמועת הריגתו של רבי עקיבא אצל רבי יהודה בן בבא ואצל רבי חנינא בן תרדיון, עמדו וחגרו שקים על מותניהם, קרעו את בגדיהם ואמרו: אחינו, שמעונו! לא נהרג רבי עקיבא על הגזל, ולא על שלא עמל בתורה בכל כוחו – לא נהרג רבי עקיבא אלא למופת!

 

ואכן גבורת הנפש שהוכיח בשעת מותו הייתה למופת לדורו, ולדורות. ממנה למדו עם ישראל כיצד להתמודד בגזירות השמד, ולהתחזק במסירות נפש למען קיום התורה והמצוות, בכל לבבם בכל נפשם ובכל מאודם!

 

"לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" – רבי נתן אומר: אלו שהם יושבים בארץ ישראל, ונותנים נפשם על המצוות!

 

"מה לך יוצא ליסקל? על שמלתי את בני.

 

מה לך יוצא לישרף? על ששמרתי את השבת.

 

מה לך יוצא ליהרג? על שאכלתי מצה.

 

מה לך לוקה בפרגול? על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפילין, על שהטלתי תכלת, על שעשיתי רצון אבא שבשמים!

 

וזהו שאומר הפסוק (זכריה יג ו): "וְאָמַר אֵלָיו מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ, וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי", מכות האלה גרמו לי להאהב לאבי שבשמים!" (ויק"ר לב א. מכילתא שמות כ ו)

 

עד אשר זכו לביטול הגזירה, ותלמידיו של רבי עקיבא זכו לשקם מחדש את עם ישראל בכוח משנת רבם הגדול.

 

אל קנא ונוקם

אין אדם יכול לעמוד במחיצתם של רבי עקיבא וחבריו, משום מסירות נפשם על התורה. וכל אחד מהם יש לו חופה בפני עצמו בעולם הבא.

 

אומר הפסוק בתהלים (ט יג): "כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר, לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים" – כשיבוא הקב"ה לתבוע ולדרוש דמו של רבי עקיבא, הוא יזכור וידרוש דמו של בר קפרא, ושל ההרוגים על קדושת שמו. אמר רבי אבהו: כל צדיק וצדיק שאומות העולם הרגו, הקב"ה כותבו בפורפרייא שלו [בלבושו], שנאמר: "ידין בגויים מלא גויות", והקב"ה אומר להם: "למה הרגתם פלוני ופלוני?", והם מכחישים ואומרים: "לא הרגנו". מה עושה הקב"ה? מוציא את לבושו שעליו חקוקים כל הנהרגים על ידי גויים, ואז דן אותם ועושה בהם נקמה.

 

ואומר הקב"ה: "וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי"! שאף אם באתי לנקות את הגויים משאר עוונות, לא אנקה אותם מדמם של ישראל, ומדמם של רבי עקיבא וחבריו! (יואל ד כא ורש"י)

 

מנוחתו כבוד

אחר פטירתו של רבי עקיבא, לא הניחו הרומאים הרשעים לקוברו, ואף ברשעותם ואכזריותם שקלו את בשרו במקולין [איטליז]. ואולם הקב"ה סייע בידי תלמידו, רבי יהושע הגרסי, יחד עם אליהו הנביא, להבריח את גופו מבית הסוהר ולהביאו לקבורה. כפי שמספר המדרש: הלכו שניהם לבית האסורים, ומצאו פתח שער בית האסורים פתוח, ושר בית הסוהר היה ישן, וכל האסורים היו ישנים. השכיבו את רבי עקיבא על המיטה ויצאו. לקחו אליהו הנביא ונטלו על כתפיו, וכשראה רבי יהושע כך, שאלו: רבי, והלוא אמש אמרת לי שכהן היית, וכהן אסור להיטמא למת?! אמר לו: די לך רבי יהושע, בני! חס ושלום שאין טומאה בתלמידי חכמים, ואף בתלמידיהם! והיו מוליכים אותו כל הלילה עד שהגיעו לאנטיפרס של קוצרין [שם מקום]. כיון שהגיעו לשם, עלו שלוש מדרגות וירדו שלוש מדרגות, ונפתחה מערה לפניהם, וראו שם כסא ומיטה ושולחן ומנורה, והשכיבו את רבי עקיבא על המיטה ויצאו. כיון שיצאו, נסתמה המערה ודלק הנר על המנורה. כשראה אליהו כך, פתח ואמר: אשריכם צדיקים! ואשריכם עמלי תורה! ואשריכם יראי אלהים, שגנוז וטמון לכם ומשומר לכם מקום בגן עדן לעתיד לבא! אשריך, רבי עקיבא, שנמצא לך מלון ערב בשעת מיתתך! (מדרש משלי ט ב)

תגיות נוספות לחיפוש:

24000 תלמידי רבי עקיבא, אבנים שחקו מים, אין להיבהל מפטפוטים, אל קנא ונוקם, אמרות של רבי עקיבא, את צנועים חכמה, דבר דבור על אופניו, הולדתו של רבי עקיבא, המהרש"א, חתונתו של רבי עקיבא, טורנוסרופוס, טורנוסרופוס הרשע, טורנוסרופוס הרשע ורבי עקיבא, טרח בתורה בכל כוחו!, יצאה נשמתו באחד, ירושלים של זהב, כלבא שבוע, כלבא שבוע מתיר את נדרו, לא עם הארץ חסיד, לימוד תורת הנסתר, מוסר נפשו להעמיד תורה בישראל, מיתת דבקות בה', מסכת חיים של מסירות, משמת רבי עקיבא פסקו הדרשנים, נחום איש גמזו, סוד האותיות, סופו לקיימה מעושר, עיניהם צרה בתורה זה לזה, עקיבא, פטירת בנו של רבי עקיבא, רב אחאי גאון, רבי אלעזר בן הורקנוס, רבי אלעזר בן שמוע, רבי טרפון, רבי יהודה בן בבא, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי בר חלפתא, רבי מאיר בעל הנס, רבי עקיבא, רבי עקיבא בבית האסורים, רבי עקיבא היה שלם, רבי עקיבא עם הארץ גמור, רבי שמעון בר יוחאי, רחל בתו של כלבא שבוע, שלא נהגו כבוד זה בזה, שלי ושלכם - שלה!, תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא

ברוך ה׳ זכינו לחדש את האתר דבר תורה

בס"ד
האתר עובר שידרוג על מנת לאפשר לכם ממשק יותר נוח, אנו עושים את מירב המאמצים כדי להעלות תכנים חדשים ולשפר את הקיימים בכל יום יתווספו תכנים כדאי להתעדכן