“לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים”

מבט לחיים מאת הרב שלמה הלוי שליט”א

ספירת העומר- מסכת חייו של רבי מאיר בעל הנס

תקציר המאמר:

"מסכת חייו של רבי מאיר בעל הנס" רבי מאיר היה מגדולי רבותינו התנאים, תלמידו המובהק של רבי עקיבא. מתוך חוברת באגדה לימי ספירת העומר של הרב דוד שלום נקי שליט"א

רבי מאיר בעל הנס

מאיר עיני חכמים

רבי מאיר היה מגדולי רבותינו התנאים, תלמידו המובהק של רבי עקיבא. אמרו חז"ל: לא רבי מאיר שמו, אלא רבי נהוראי שמו. ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה!". (עירובין יג ב)

 

רבי מאיר היה חריף עד מאוד, אמרו עליו: "כל הרואה את רבי מאיר בבית המדרש, נראה לו כאילו הוא עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה"! (סנהדרין כד א)

 

עוד אמרו: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר חכם כמותו! ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו [כשחולק עם חבריו]? מפני שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו! (עירובין יג ע"ב)

 

גדול היה חלקו של רבי מאיר בסידור המשנה, כי רבי יהודה הנשיא שסידר את המשנה, התבסס על כתביהם ותורתם של החכמים שלפניו, וקיבצם יחד [כפי שכתב הרמב"ם (בהקדמתו ליד החזקה): "בכל דור ודור, ראש בית הדין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא שמלמדם בעל פה ברבים"]. ומשנתו של רבי מאיר היתה מרובה מאוד בכמות ובאיכות, והיא שימשה יסוד גדול לסידור המשנה. לכן סתם דין המובא במשנה ללא שם אומרו – הוא ממשנת רבי מאיר. (סנהדרין פו ע"א)

 

מצאצאיו של נירון קיסר

רבי מאיר היה בן למשפחת גרים, מצאצאי נירון קיסר רומא.

 

כיצד ומדוע התגייר נירון קיסר? מספרת הגמרא (גיטין נו ע"א): שלח קיסר רומי את צבאו על ירושלים, להחריב את בית המקדש, בפיקודו של נירון קיסר. כאשר הגיע נירון קיסר קרוב לירושלים, רצה לדעת האם יצליח ה' את דרכו, והאם באמת נחרץ גורלה של ירושלים מאת ה' להיחרב. מה עשה? ירה חץ לצד מזרח, והנה סטה החץ ממסלולו ונפל לכיוון ירושלים! ירה חץ למערב, ושוב סטה החץ ונפל לכיוון ירושלים, וכך לארבע רוחות השמים! הבין מכך נירון, שה' חרץ את גורלה של ירושלים להיחרב, ואם כן עושה הוא את רצון ה' ויקבל על כך שכר טוב (ענף יוסף). ראה נירון קיסר ילד יהודי, אמר לו: פסוק לי פסוקך [אמור לי איזה פסוק]! אמר לו: "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל". כלומר: הקב"ה יתן לישראל לנקום באדום [רומא] על שהצרו לעם ישראל והחריבו את בית המקדש! אמר נירון קיסר בלבו: רצונו של הקב"ה להחריב את בית מקדשו, ולקנח ידיו באותו האיש שיחריבנו. כלומר: בסופו של דבר ינקום הקב"ה את נקמתו ממני. מיד ערק מן המערכה, והתגייר, ויצא מצאצאיו רבי מאיר!

 

[יש אומרים שהיה רבי מאיר בנו ממש של נירון קיסר. ובספר יוחסין (מאמר א) כתוב בשם רבי יהודה הנשיא: "רבי מאיר סתם היה בן השר הגדול מהקיסר שהתגייר בזמן אספסיינוס" (טובה ראייתה עמוד צח). לפיכך אין לתמוה מדוע נקראו כל תלמידי רבי עקיבא על שם אביהם: רבי יהודה בר אילעאי, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי אלעזר בן שמוע. ורק הוא אינו נקרא על שם אביו].

 

רבותיו

אמר רבי מאיר: אם למדת מרב אחד, אל תאמר דיי, אלא לך אצל חכם ולמד תורה… (אדר"נ פ"ג) [והיינו דווקא לענין חריפות וחידוד הלב יש ללמוד מכמה חכמים כדי להתחדד יותר, (רש"י מסכת עבודה זרה יט ע"א)]. רבי מאיר קיים זאת למעשה, ואכן למד תורה מפיהם של כמה חכמים. ומלבד רבי עקיבא שהוסמך על ידו בגיל צעיר, למד ושימש אף את רבי ישמעאל, ושוב למד והוסמך על ידי רבי יהודה בן בבא, ואף מאלישע בן אבויה.

 

 

 

האם על האדם לעסוק במלאכה?

בגמרא (קידושין פב ע"ב) רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם לבנו אומנות נקיה וקלה, ויבקש רחמים למי שהעושר והנכסים שלו. שאין עניות מן האומנות, ואין עשירות מן האומנות, אלא למי שהעושר שלו, שנאמר: "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת"!

 

וכמו כן אמר במסכת אבות (פרק ד משנה י): "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה". כלומר רבי מאיר סובר שעל האדם לעסוק לפרנסתו, אולם ימעט בזה, ויתפלל לה', שהעושר שלו, שישלח לו ברכה במלאכתו.

 

ואולם, בגמרא מסכת קידושין (פב ע"ב) מצאנו שאמר רבי נהוראי שהוא בעצם רבי מאיר: "מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה, שעומדת לו לאדם בעת ילדותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו!". והדברים נראים כסותרים, שהלוא לפני כן ראינו שממליץ הוא בכל זאת לעסוק מעט במלאכה, ואם כן מדוע אינו מלמד את בנו שום אומנות מלבד התורה?

 

והנראה, כי רבי מאיר מחלק בין סוגי בני אדם: מי שבאמת במעלה גדולה של אמונה ובטחון בבורא יתברך, מסוגל הוא לומר: "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה!", ומקיים בעצמו (תהלים נה כג): "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ". לכן דייק רבי מאיר בלשונו לומר "מניח אני" ולא אמר "מניח אדם", כי דיבר על אנשים כמוהו, בדרגת אמונה גדולה וחזקה בבורא יתברך. לא כן רוב ככל בני אדם, שאינם בדרגה כה גבוהה, עליהם לעסוק מעט בפרנסתם, ומכל מקום עיקר עסקם יהיה בתורה. ולכן דייק לומר "ילמד אדם", "הוי ממעט" שהמדובר הוא על כלל בני האדם. וכמו שכותב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יב): "היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום, ובתורה תשע…".

 

 

רבי מאיר למד תורה מאלישע אחר

כאמור, אחד מרבותיו של רבי מאיר, היה גם אלישע בן אבויה, זה שיצא לתרבות רעה, ומכונה בשם "אחֵר". אולם רבי מאיר לא עזבו, והמשיך ללמוד תורה מפיו, ואף השתדל להחזירו למוטב. על יחסיו של רבי מאיר עם "אחר" אמר רבה בר שילא: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו – אכל, קליפתו – זרק" (חגיגה טו ע"א), ידע רבי מאיר לקחת ממנו רק את הדברים הטובים, את תורתו, ולזרוק את הדברים הרעים.

 

מפני קרבתו עם אחר, היה רבי מאיר רגיל לשנן לעצמו ולהזהיר את עצמו, והיה מרבה להתפלל לה' שחלילה לא יכשל: "גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, נצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהיה יראתי…" (ברכות יז ע"א).

 

פעם אחת, היה רבי מאיר יושב ודורש בשבת בבית המדרש של טבריה. עבר אלישע רבו בשוק, כשהוא מחלל שבת בפרהסיה ורוכב על סוסו. באו ואמרו לרבי מאיר: הרי  רבך מטייל בשוק! הפסיק רבי מאיר דרשתו ויצא אליו. אמר לו אלישע: מה היית דורש? ודיבר עימו בדברי תורה. עודם מהלכים ומדברים, הגיעו לתחום שבת [דהיינו 2,000 אמה [960 מטר] שזה סוף המרחק שמותר לצאת מהעיר בשבת], אמר לו אלישע: מאיר, חזור בך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי שעד כאן תחום שבת, ומכאן ואילך אסור לך ללכת! אמר לו: אף אתה חזור בך, ועשה תשובה!! אמר לו: כבר אמרתי לך ששמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים – חוץ מאחר"!

 

לאחר ימים, חלה אלישע, באו ואמרו לרבי מאיר. הלך אצלו רבי מאיר לבקרו. אמר לו רבי מאיר: חזור בך! אמר לו: וכי בשעה כזאת ובמצב כזה יקבלו את תשובתי?! אמר לו: וכי לא נאמר בתהלים (צ ג): "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם" – עד דכדוכה של הנפש מקבלים תשובה! באותה שעה בכה אלישע בן אבויה ומת. והיה רבי מאיר שמח ואומר: דומה שמתוך תשובה נסתלק! (חגיגה טו ע"א. ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א. קהלת רבה פ"ז יח)

 

סופר סת"ם

רבי מאיר בצעירותו היה לבלר [סופר סת"ם], והיה יגע ומשתכר 3 סלעים בשבוע. היה אוכל ושותה בסלע אחד, מתלבש בסלע אחד, ובסלע השלישי היה מפרנס תלמידי חכמים. אמרו לו תלמידיו: בניך מה יהיה עליהם – שאין אתה מניח להם כלום לירושה? אמר להם: אם יהיו צדיקים, תהיה להם פרנסה מאת ה', כמו שאמר דוד המלך (תהלים לז כה): "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם". ואם לאו – מה אני מניח את שלי לאויבי המקום?! (מדרש קהלת פרשה ב כב)

 

אמר רבי מאיר: כשבאתי ללמוד תורה אצל רבי ישמעאל, אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך – מלאכת שמים היא! שמא אתה מחסר אחת, או מייתר אות אחת, נמצאת אתה מחריב את כל העולם כולו! (ערובין יג ע"א)

 

מעשה היה, שהלך רבי מאיר לעבר שנה בחו"ל, והגיע יום פורים, ולא היתה שם מגילה. מה עשה? נטל קלף וכתב אותה מזכרונו, וקרא! (מגילה יח ע"ב)

 

דרשותיו ומשליו

עם כל עמקותו וגאונותו העצומה, עד שכאמור חבריו לא יכלו לרדת לעומק דעתו, בכל זאת בדרשותיו היה מתאים את דיבורו אל העם, עד אשר אפילו נשים פשוטות היו נוהרות לדרשותיו. אמר רבי יוחנן: כשהיה רבי מאיר דורש, היה דורש שליש הלכה, שליש אגדה ושליש משלים. ועוד אמר: 300 משלי שועלים היו לרבי מאיר, ואנו אין לנו אלא שלושה (סנהדרין לח ע"ב). אמרו חז"ל (סוטה מט ע"א): משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים.

 

ויכוחיו עם הגויים

רבי מאיר היה מרבה להתווכח עם מינים וכופרים למיניהם, ואף עם חכמי אומות העולם. בחריפותו ובשנינותו היה משיב להם מנה אחת אפים וסותם את טענותיהם. מצינו כי כותי אחד, לאחר שרבי מאיר השיב לו על כל שאלותיו בחריפות יתירה, התפעל ואמר: "אשריך ואשרי אומתך שאתה שרוי בתוכה"! (בר"ר פ"ע ז)

 

מעשה ושלחה מלכות רומי אצל רבותינו, ואמרה להם: שלחו לנו קסלופנוס [פנס בעל תאורה עוצמתית] אחד משלכם! אמרו חכמים: כמה קסלופנוס יש להם, והם מבקשים ממנו קסלופנוס אחד?! כמה פנסים יש להם! כמה אבנים טובות ומרגליות יש להם! כנראה שאין הם מבקשים מאתנו אלא אדם שהוא מאיר פנים בהלכה! שלחו להם את רבי מאיר, והיו שואלים אותו שאלות שונות והוא משיב. ולבסוף שאלוהו: למה נקרא שמו חזיר? כשכוונתם לשאול על אומתם, שמשלוה חז"ל לחזיר. והשיב להם: שהוא עתיד להחזיר המלכות לבעליה! כלומר שבאמצעותם תחזור להתגלות מלכות ה' בעולם, כמו שנאמר: "וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו – וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה"! (קהלת רבה א כח. ויקרא רבה יג ה)

 

כידור

רבי מאיר היה מכיר היטב בטיבם של בני אדם, ומיטיב לזהות את אופיים. כמו כן היה בוחן אף את שמות בני האדם, ולומד מכך על אישיותם. וכפי שאמרו חז"ל (יומא פג ע"ב): רבי מאיר היה מדייק בשמות.

 

מעשה ברבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי שהיו מהלכים בדרך, ובאו למלון. שאלו החכמים את הפונדקאי בעל המלון: מה שמך? ענה להם: כידור. אמר רבי מאיר בלבו: שמא אדם רשע הוא, ואינו נאמן, שהרי הפסוק אומר: "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם". רבי יהודה ורבי יוסי, שלא היו נוהגים לבדוק בשמות בני אדם, לא חשו בזאת, והפקידו אצלו לפני כניסת השבת את כספם, ואילו רבי מאיר לא הפקיד אצלו את כספו, אלא חיפש מקום סתר להחביאו – ואכן טמן אותו בבית הקברות, ויקר מקרה שבדיוק טמן אותו בסמוך לקבר אביו של כידור.

 

בליל שבת חולם כידור את אביו אומר לו: בא וקח כיס של מעות הנמצא ליד ראשי! כשקם בבוקר סיפר את חלומו לחכמים, ורבי מאיר, שרצה למונעו מלחפש את הכסף בקבר אביו, אמר לו: החלומות שחולם אדם בליל שבת, אין בהם ממש ואין להתייחס להם. חשש רבי מאיר שמא בכל זאת ילך כידור לחפש בקבר אביו, על כן הלך למקום הקבר, ועמד שם כל היום כדי לשמור את כספו, ובמוצאי שבת לקחו משם.

 

לעומתו, רבי יהודה ורבי יוסי ביקשו במוצאי שבת מכידור, תן לנו את כספנו. אך הוא הכחיש ואמר להם: לא היו דברים מעולם! אמר להם רבי מאיר: מדוע לא דקדקתם בשמו, להתבונן ולהבין כי אולי איננו אדם נאמן? אמרו לו: מדוע לא אמרת לנו זאת לפני כן, והיינו יודעים להיזהר ממנו? אמר להם: אמנם חששתי בלבי בגלל שמו, אבל בודאי שלא יכולתי להחזיקו כאדם רשע ולהזהיר אתכם במפורש מפניו! אלא אתם עצמכם צריכים הייתם לחשוש בלבכם על כך ולהיזהר ממנו.

 

ניסו החכמים לחבל תחבולה, כיצד להשיב את כספם. מה עשו? משכו אותו שיבוא לבית המרזח וישתכר, ויוציאו ממנו היכן נמצא כספם. והנה ראו שיש עדשים על שפמו, והבינו שאכל היום תבשיל של עדשים. הלכו לביתו ואמרו לאשתו: בעלך ביקש מאיתנו לומר לך שתתני לנו את כיסי הזהובים שהוא נתן לך לשמור. ונתן לנו סימן לתת לך, שתדעי כי אכן באנו בשליחותו, והוא: שהיום בישלת עדשים. מששמעה האשה את הסימן, האמינה לדבריהם, ונתנה להם את כיסי הזהובים. כשנוכח כידור במעשיה, הלך והרג את אשתו. (יומא פג ע"ב)

 

כי טוב

עוד מעשה בפונדקאי, אשר היה משתף פעולה עם שודדים, והיה מסגיר לידיהם את אורחיו, ומתחלק עמם בשלל. כיצד היה עושה זאת? בעוד שעדיין לילה ואורחיו ישנים, היה קם ולובש את בגדיו, ומעיר אותם ואומר כי טוב יותר לצאת עכשיו לדרך, והוא יעשה להם ליווי בשיירה. והם היו מאמינים לו, ונופלים בידיהם של השודדים.

 

פעם אחת התארח אצלו רבי מאיר, ובעל הפונדק קם בלילה כדרכו, לבש בגדיו ואמר לו: קום צא לך, שעושה אני עכשיו ליווי בשיירה! הבחין בו רבי מאיר שאינו אדם הגון, התחכם ואמר לו: יש לי אח, ואני יושב ומצפה לו, וכשיבוא אצא עמו לדרך. אמר לו: היכן נמצא אחיך? אמר לו: בבית הכנסת [ורמז לתורה שנמצאת שם, והיא הורתה לנו שלא לצאת לדרך בעוד לילה]. הבין בעל המלון, שכנראה האח ישן בבית הכנסת, שאל את רבי מאיר: מה שמו? אני הולך וקורא לו! אמר לו: שמו 'כי טוב'. הלך הפונדקאי בשערי בית הכנסת, והיה צווח וצועק כל הלילה: כי טוב! כי טוב! אך אין קול ואין עונה. בבוקר קם רבי מאיר והתיר את סוסו כדי לצאת לדרך. אמר לו הפונדקאי: היכן הוא אחיך שאמרת? אמר לו: כבר בא האח הזה ששמו 'כי טוב', שהוא אור היום, שנאמר (בראשית א ד): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"! (בראשית רבה צח ו) וכמו שאמרו חז"ל (תענית י ע"ב) "לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב, שנאמר (בראשית מד ג): "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ".

 

אוהב שלום ורודף שלום

אמר רבי מאיר: גדול השלום, שלא ברא הקב"ה מידה יפה מן השלום! (במדבר רבה יא יז) ואכן רבי מאיר היה מתאמץ מאוד להשכין שלום בין בני אדם. ואף הוא עצמו היה מנהיג את עצמו בשלום ובמישור עם חבריו החכמים, ובכל מקום שהיו לו חילוקי דעות עימם בהלכה, אף שאמר את דעתו, מכל מקום כשהגיעו הדברים לידי מעשה, לא נהג בניגוד לדעת חבריו. וכמו שאמר: "אף על פי שאני אומר כך, וחבירי אומרים כך, מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חבירי". (שבת קלד ע"א)

 

מעשה בשני בני אדם שהתגרה בהם השטן, וכל יום שישי בהתקרב שבת היו מריבים זה עם זה. שמע על כך רבי מאיר, וזימן את עצמו לשם כדי למונעם מן המריבה. וכך עשה במשך שלוש פעמים, עד אשר חזר להיות ביניהם שלום. או אז שמע רבי מאיר את השטן צוווח ואומר: "וי לי שהוציאני רבי מאיר מביתי"! (גיטין נב ע"א)

 

עוד מעשה ברבי מאיר, שהיה יושב ודורש בליל שבת בבית הכנסת של חמת. היתה שם אשה אחת מקשיבה לדרשתו, וכיון שהאריך בדרשה, איחרה לבוא לביתה, והגיעה כשאור הנר כבר כבה. אמר לה בעלה: היכן היית עד עכשיו? אמרה לו: שומעת הייתי בדרשתו של רבי מאיר. בעלה, שלא הבין בערך תלמידי חכמים, כעס עליה וצווח: אין את נכנסת לביתי עד שתלכי ותירקי בפניו של הדורש! יצאה האשה מביתה, אך לא העיזה לעשות מעשה שכזה, ולכן לא חזרה. עבר שבוע, שבועיים ושלוש, ועדיין היא מחוץ לביתה. כעבור שלושה שבועות נודע הדבר לרבי מאיר. עשה עצמו כאילו כואבות עיניו, ואמר: אשה שיודעת ללחוש לעין, תבוא ותלחש. אמרה לה שכנתה, הנה זו הזדמנות בשבילך. הלכה לרבי מאיר, שאל אותה: היודעת את ללחוש? אמרה לו לא. אמר לה: אם כן תירקי בעיניי שבע פעמים, ואתרפא. אחר שירקה לו, אמר לה: לכי אמרי לבעלך: אתה אמרת לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים! אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזים את התורה?! אילו אמרת לנו, היינו מביאים את בעלה ומלקים אותו על העמוד, עד שהיה מתפייס עם אשתו! אמר להם: לא יהא כבוד רבי מאיר גדול מכבוד קונו. ואם שם השם שנכתב בקדושה, אמרה תורה שימחה על המים [בענין סוטה] בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, כבוד רבי מאיר לא כל שכן?! (במדבר רבה ט כ)

 

צדקה

רבי מאיר החשיב מאוד את מצות צדקה. הוא עצמו היה מחלק שליש מהכנסותיו לצדקה לפרנסת תלמידי חכמים (מדרש קהלת ב כב).

 

פעם אחת הגיע לממלא [שם מקום], וראה שכל תושבי המקום שחורי שיער, כלומר אין בהם זקֵנים בעלי שיער שיבה, כי אינם מאריכים ימים. אמר להם: בודאי ממשפחת בית עלי אתם, שנתקללו "וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים [צעירים]". אמרו לו: רבי, התפלל עלינו! אמר להם: לכו טפלו בצדקה, ואתם זוכים לזקנה! כפי שאומר הפסוק: "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה – בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא"! (בר"ר נט א)

 

 

קופות צדקה על שם רבי מאיר בעל הנס

מנהג ישראל בדורות האחרונים לייסד קופת צדקה לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, ולומר בשעת נתינת הצדקה "אלהא דמאיר ענני", ובעזרת ה' זוכים לישועות גדולות.

 

כתב על כך הגאון המקובל רבי יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל [מחכמי טבריה לפני כמאתים שנה] (אמת ליעקב מערכת ר אות עד): נטיתי לבי לחקור ולדרוש מדוע זכה הקדוש רבי מאיר בעל הנס זיע"א שיהיו נודרים ונודבים על שמו, ולא על שם תנא אחר? מדוע זכה לכל הכבוד הזה יותר מכל התנאים?!

 

ומבאר ביאור נפלא: מסופר בגמרא (בבא בתרא י ע"א), כי טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי לזַכּוֹתֵנו, שניצול אנו בזכותם מדינה של גהינם על ידי נתינת הצדקה. אמר טורנוסרופוס: צדקה זו שאתם נותנים, דווקא היא שמחייבת גיהנם, שהרי אם הקדוש ברוך הוא עשה אדם לעני, זה משום שרוצה שיהיה עני ולא יהיה לו כסף, ואילו אתם נותנים לו צדקה בניגוד לרצונו של ה'! משל למה הדבר דומה? למלך שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים, וציוה שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששומע זאת המלך, וכי אינו כועס עליו?! אף אתם הלוא קרויים עבדים, שנאמר "כי לי בני ישראל עבדים", וכיצד אתם עוברים על רצונו ונותנים צדקה לעניים?! אמר לו רבי עקיבא: אמשול לך משל למה הדבר דומה? למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים, וציוה שלא להאכילו ולא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששומע זאת המלך, וכי לא דורון משגר לו?! הלוא ודאי שמח המלך שבנו אכל ושתה! ואנו קרויים בנים, שנאמר: "בנים אתם לה' אלהיכם", אם כן בודאי שיש לו נחת רוח שאנו נותנים צדקה!

 

נמצא אם כן שמצות הצדקה חשובה ומקובלת היא לפני ה', דווקא מכיון שאנו נקראים בנים לקב"ה. והנה בגמרא קידושין (לו ע"א): נחלקו התנאים, מתי נקראים עם ישראל "בנים". רבי יהודה אומר: דווקא כשמתנהגים כ"בנים" ועושים רצונו של מקום, אבל כשאינם עושים רצונו של מקום, אינם נקראים בנים. ואילו רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, וכמו שהבן תמיד נשאר בן של אביו, כך אתם תמיד נחשבים בנים של ה'. כפי שרואים בפסוקים: "בנים סכלים המה", "בנים לא אמון בם", "זרע מרעים בנים משחיתים", "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי".

 

אמור מעתה שזהו הטעם שנהגו בכל תפוצות ישראל להיותם נודרים נדרים ונדבות לשם התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס, דהיינו שנותנים את הצדקה על דעתו, שאנו קרויים בנים, ובזה יש שכר טוב לפעולתנו בנתינת הצדקה. ומתחננים בבקשה ואומרים 'אלהא דמאיר ענני', שהקב"ה יחוס ויחון אותנו כרחם אב על בנים, וכדעת רבי מאיר דווקא, אף אם אין זה מגיע לנו.

 

[ולכאורה יש להקשות, הלוא בכל מקום שנחלקו רבי יהודה ורבי מאיר, הלכה כרבי יהודה? אלא, הגמרא אומרת (עירובין יג ע"ב): גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר חכם כמותו! ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? מפני שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו! ואם כן דווקא כלפי בני אדם, שאינם יכולים לרדת לעומק דעתו של רבי מאיר, הלכה כרבי יהודה. אבל כלפי דין שמים, יכולים לפסוק ולדון בבית דין של מעלה הלכה כרבי מאיר ולנהוג עם ישראל כדעתו להחשיב את ישראל תמיד כבנים. ואולם עיין בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן קצד וסימן רמב) ששאל זאת וכתב ליישב, משום שהפסוקים הנ"ל מסייעים לרבי מאיר, לכן הלכה כרבי מאיר. ועוד תירץ מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל (חזון עובדיה ימים נוראים עמוד קעד) שמהגמרא בבא בתרא הנ"ל מבואר שרבי עקיבא מסכים עם רבי מאיר, שהרי במשל שהביא שם, המלך כעס על בנו, והיינו שאינו עושה את רצונו, ובכל זאת שמח המלך שנותנים לבנו מאכל ומשקה, ואם כן בודאי שהלכה כרבי עקיבא.]

 

וזהו הטעם שזכה רבי מאיר להיות "בעל הנס" ועושה נפלאות גדולות, כיון שלימד זכות על ישראל, וידוע שהקב"ה אוהב למי שמלמד זכות על ישראל, וזהו שכרו להיות לו שם טוב ותהילה לעשות בעבורו ניסים ונפלאות. עד כאן דבריו הנפלאים.

 

 

ברוריה

רבי מאיר נשא לאשה את בתו של התנא הגדול רבי חנינא בן תרדיון [שהיה מעשרה הרוגי מלכות], הלוא היא "ברוריה". ברוריה היתה מלומדת גדולה מאוד בתורה, (פסחים סב ע"ב)! ואף נזכרת היא בדברי חכמים בענייני הלכה, כשפעמים פסקו הלכה כמותה! [וכפי שמצינו בתוספתא כלים (בבא מציעא פ"א ו): קלוסטרא – רבי טרפון מטמא וחכמים מטהרין. וברוריה אומרת: שומטה מן הפתח הזה ותולה בחברו בשבת. כשהגיעו הדברים לפני רבי יהושע, אמר: יפה אמרה ברוריה! ועוד שם (בבא קמא פ"ד יז): תנור מאימתי טהרתו? רבי חנינא בן תרדיון אמר: משיסיענו ממקומו. ובתו ברוריה אומרת: משיפשטו את חלוקו. כשנאמרו הדברים לפני רבי יהודה בן בבא אמר: יפה אמרה בתו מהוא!]

 

על עוז רוחה ואומץ לבבה של ברוריה ניתן ללמוד מהסיפור הבא:

מעשה היה ברבי מאיר, שהיה יושב בבית המדרש בשבת בשעת מנחה ודורש. מתו שני בניו, שהיו גדולים בתורה וחביבים עליו ביותר. מה עשתה אמן ברוריה? הניחה שניהם על המיטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש, אמר לה: היכן שני בני? אמרה לו: לבית המדרש הלכו. אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם. נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל, חזר ואמר: היכן שני בני? אמר לו: הלכו להם למקום פלוני ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו לאכול, ולאחר שבירך אמרה לו: רבי, שאלה אחת יש לי לשאול. אמר לה: אמרי. אמרה לו: קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא לקחתו, אחזיר לו או לאו? אמר לה: בתי, מי שיש לו פקדון אצלו אינו צריך להחזירו לאדונו?! אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אותו. מה עשתה? תפשה בידו והעלתה אותו לאותו החדר, והקריבה אותו למיטה, ונטלה הסדין מעליהם, וראה שניהם מתים מונחים על המיטה. התחיל בוכה ואמר: בַָּנַי בָּנַי! רַבַּי רַבַּי! בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירים פני בתורתם! באותה שעה אמרה לו: רבי מאיר, רבי, לא כך אמרת לי, שאנו צריכים להחזיר הפקדון לאדונו?! אמר: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך", ובדבר הזה נחמתו ונחה דעתו ונתישבה. לכך נאמר: "אשת חיל מי ימצא"! (מדרש משלי לא)

 

מלבד שני בנים אלו, היתה לרבי מאיר וברוריה בת, אשר נישאה לחכם גדול בשם "זיותאי". (ספר יוחסין מאמר שני סדר תנאים ואמוראים אות ז)

 

חטאים ולא חוטאים

לרבי מאיר היו שכנים רשעים שהיו מצערים אותו הרבה, והיה מתפלל עליהם שימותו. שמעה על כך ברוריה אשתו ואמרה לו: מדוע אתה מתפלל עליהם שימותו?! אם בגלל שכתוב "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם", וכי כתוב יתמו חוטאים? הרי כתוב יתמו חטאים ולא חוטאים! אם יתמו החטאים, מעשיהם הרעים, ממילא יתקיים המשך הפסוק "וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" שלא יהיו עוד רשעים. שמע זאת רבי מאיר וקיבל. התפלל עליהם שיחזרו בתשובה, ואכן כך היה. (ברכות י ע"א)

 

אלהא דמאיר ענני

לברוריה הייתה אחות בשם הדסה, אשר הרומאים שבו אותה ושמו אותה יחד עם נערות נוספות במקום מגונה של עבירה. אמרה ברוריה לבעלה, רבי מאיר: אני בושה ונכלמת שאחותי הדסה יושבת בבית בושת וחיה חיי קלון. לך להציל ולפדות אותה משם! אמר רבי מאיר בלבו, אם עשתה עבירה ונעשה בגופה איסור, לא יהיה לה נס, ואם שמרה עצמה ולא עברה עבירה, יתרחש לה נס ואצליח לפדות אותה!

 

התחפש רבי מאיר לפרש רומאי, נטל בידו צרור זהובים, איתר את מקום גיסתו, וכדי לנסותה, ניסה לפתותה לדבר עבירה, ואולם היא דחתה אותו שוב ושוב ולא התפתתה. כשראה כן והבין שלא עברה עבירה, הלך לשומר והציע לו כסף רב כשוחד כדי שישחררה. אמר השומר: פוחד אני מהמלכות, שאם ימצאו שהיא חסרה, יהרגוני. אמר לו רבי מאיר: קח לך את מחצית הכסף, ובמחצית השניה תשחד את הממונים עליך כדי שלא יעלילו עליך. שאל השומר: אני אשחד חוליית ביקורת, ועוד חוליה, אך לבסוף כשיגמר הכסף שבידי, מה אעשה? אמר לו רבי מאיר: תאמר "אלהא דמאיר ענני" ותינצל. התפלא השומר ואמר: ומי יאמר שכך הוא?! אמר לו רבי מאיר: הנה מיד תראה. היו שם שני כלבים טורפים אוכלי אדם, התגרה בהם רבי מאיר והכה בהם, ומיד רצו להתנפל עליו להורגו. אמר: "אלהא דמאיר ענני" ומיד עזבוהו ולא הזיקו לו מאומה. השתכנע השומר ומסר בידו את הנערה. הגיעה חוליית ביקורת, ושיחדם בממון, וכן חוליה שניה ושלישית. כשתם הכסף והתגלה המעשה לשלטונות, אסרו את השומר ודנוהו למוות בתליה. כאשר העלוהו לגרדום, והחבל כבר היה כרוך על צווארו, קרא ואמר: "אלהא דמאיר ענני"! והחבל נקרע. הורידוהו מן הגרדום וחקרו אותו לפשר הדבר, וסיפר להם את כל המעשה עם רבי מאיר. החליטו השלטונות לתפוש אותו, וערכו אחריו חיפושים. פרסמו את תמונתו בחוצות העיר, תלו את קלסתרון פניו בשער רומי והכריזו: כל מי שיראה את המבוקש הזה, יסגיר אותו בידי השלטונות!

 

ביום מן הימים מצאוהו והתחילו לרדוף אחריו. מה עשה? נכנס למסעדה הסמוכה, לקח מאכל איסור, הכניס אצבעו לתוכו כמתכוון לאכול ממנו, והכניס לפיו אצבע אחרת, והיה נראה כאילו הוא אוכל מן האיסור. ראו זאת הרודפים ואמרו: בודאי אין זה רבי מאיר! ומכיון שנוכח לראות את גודל הסכנה, ברח והתגורר בבבל. (עבודה זרה יז)

 

מכאן מקובל בידי רבותינו, כאשר אדם מישראל נמצא חלילה בצרה, נותן צדקה לטובת לומדי התורה, ואומר: הריני מפריש צדקה לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני! וזוכה בעזרת ה' לישועה.

 

נר למאור

כתב רבי אליהו הכהן מאיזמיר בספרו "מדרש תלפיות": קבלתי, מי שמאבד איזה דבר, יקבל על עצמו שאם ימצא את האבידה, ייתן סך מעות שמן למאור, לכבוד נשמתו של רבי מאיר, ומיד ימצא האבידה. ובלבד שלא יעבור זמן. [כי אם האבידה מעות, אפשר שכבר הוציא אותם המוצא בהוצאות, ואם הוא בגד או שמלה, אפשר שהוליכה למקום אחר].

 

בספר "כתר שם טוב" מביא בשם הבעל שם טוב הקדוש: אם אדם בסכנה, וצריך לנס, אזי יתן ח"י גדולים [סוג כסף] לנרות בשביל נשמת רבי מאיר בעל הנס, ויאמר 'אלהא דמאיר ענני' ג' פעמים, ובכן יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי, כשם ששמעת את תפילת עבדך רבי מאיר, ועשית לו נסים ונפלאות, כן תעשה עמדי ועם כל ישראל הצריכים לניסים נסתרים וגלויים, אמן.

 

החיד"א כותב (פתח עינים ע"ז דף יח): מזה נשתרבב המנהג בכל גלילותנו, שעל כל צרה שמתפלל האדם, אומר 'אלהא דמאיר ענני', ונודרים שמן או צדקה לנשמתו של רבי מאיר.

 

רבי חיים פלאג'י כתב (בספרו "עטרת חיים"): המצטער על סחורות שהם במקום סכנה, בים או ביבשה, או שירדו מערכם, או שאין להם קונה, יתפלל לה' יתברך שיתן לו רווח והצלה, ויותר טוב שיקבץ עשרה תלמידי חכמים עניים מיראי ה' וחושבי שמו, שילמדו ספר תהילים כולו להצלחתו, וגם ידליק נר לפני היכל ה' בבית הכנסת לנשמת רבי מאיר בעל הנס זיע"א, וכן יאמר פעמים 'אלהא דמאיר ענני' ויועיל בעזרת ה'.

 

ישיחנה – ל"אחרים"

דרש הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב: הפסוק אומר "דאגה בלב איש ישיחנה", ואמרה על כך הגמרא (יומא עה ע"ב) "ישיחנה – לאחרים". ובמסכת הוריות (יג ע"ב) קראו לרבי מאיר בשם "אחרים". ולפי זה פירש: אדם שיש לו דאגה, ישיח את דאגתו, למי? ל"אחרים", לרבי מאיר בעל הנס, על ידי שיתן צדקה לכבודו, ויאמר 'אלהא דמאיר ענני', ויוושע. ("אגרא דפרקא" יד)

 

פטירתו וקבורתו

רבי מאיר בעל הנס נפטר ב"אסיא" בחוץ לארץ, בשנת ג'תתפ"א. אך יום פטירתו אינו ידוע. בתלמוד ירושלמי מסופר, שלפני מותו אמר לבני אסיא, שלא הכירוהו, שיאמרו לבני ארץ ישראל: "גדול שבארצכם מת כאן", כדי שיתעסקו בקבורתו ויעלוהו לארץ. ועם כל זה ציוה שבעוד ארונו באסיא, יתנוהו על חוף הים, לפי שארץ ישראל מיוסדת על ימים, ככתוב: "כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ", ואם כן חוף הים בכל מקום יש לו צד שייכות לארץ ישראל. וכך לכל הפחות יהיה הים של ארץ ישראל מלחך את ארונו. (כלאים ט ג ופירוש יפה מראה)

 

ואכן העלו יהודי ארץ ישראל את ארונו לארץ, וקברוהו בטבריה, כי שם היה מקום ישיבתו, ושם הרביץ תורה. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.

תגיות נוספות לחיפוש:

ברוך ה׳ זכינו לחדש את האתר דבר תורה

בס"ד
האתר עובר שידרוג על מנת לאפשר לכם ממשק יותר נוח, אנו עושים את מירב המאמצים כדי להעלות תכנים חדשים ולשפר את הקיימים בכל יום יתווספו תכנים כדאי להתעדכן