“לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים”

מבט לחיים מאת הרב שלמה הלוי שליט”א

ספירת העומר- ימי ציפייה והכנה לקבלת התורה

תקציר המאמר:

"שיעור תורה לימי ספירת העומר" ימי ציפייה והכנה לקבלת התורה מתוך חוברת באגדה לימי ספירת העומר של הרב דוד שלום נקי שליט"א

ימי ציפייה והכנה לקבלת התורה

 

עד כה עסקנו בעניין החגים, ובפרט בעניין ספירת העומר, בהתאם להקשרם החקלאי, עם רגשות התודה והתפילה הכרוכים בכך.

 

ועדיין לא הזכרנו את חג השבועות – כחג מתן תורתנו! ועדיין לא התייחסנו לספירת העומר – כימי ציפייה לקבלת התורה!

 

אך – היכן בעצם אנו מוצאים את ההתייחסות לכך בתורה?

 

למרבה ה"פלא", בתורה אכן אין שום איזכור לעניין חג מתן תורה! בשום מקום בתורה לא כתוב, שחג השבועות הוא לרגל או לזכר מתן התורה שהיה באותו יום. ובשום מקום בתורה לא כתוב, שספירת העומר קשורה בציפייתנו לקבל את התורה.

 

האמנם?

 

ומדוע אם כן מציינים אנו את חג השבועות בעיקר כ"חג מתן תורתנו"? מדוע מקשרים אנו את ימי ספירת העומר – לציפייה והכנה לקבלת התורה?

 

ננסה להעמיק בעניין, ונבחין בסיעתא דשמיא בדברים נפלאים.

 

המלך ובן האהוב

משל למלך רם ונישא, אשר בנו של אהובו נתון היה בשבי בארץ רחוקה, וחפץ היה המלך לשחררו, להביאו לארמונו, ולתת לו תפקיד מכובד וחשוב.

 

ואכן כך עשה המלך, עם צבא גדול הלך אל אותה מדינה, והוציא את הבן מן השבי ביד חזקה.

 

כעת, פנה אליו ואמר לו, כי ברצונו למסור לו תפקיד גדול וחשוב! ואולם – לא כעת, אלא בעוד חמישים יום.

 

הבין הבן החכם בדעתו, כי הַמְתנה זו נועדה כדי להכשיר אותו לתפקיד, שהרי רק עתה יצא מן השבי, ועדיין נתון הוא תחת רושם השעבוד והלחץ. לכן השתדל מאוד בימים אלו, להתקרב ככל היותר אל המלך, ללמוד מהליכותיו, ולזקוף יותר ויותר את קומתו הפנימית. ואכן לאחר חמישים יום, כשהם עדיין בדרך, נתן המלך בידו את התפקיד! הוא אף הבטיח לו, כי בבואם למדינתם, יתן לו לשכה הדורה ומיוחדת במינה, לשכה אשר אין כמוה לשום שר אחר, לשכה משוכללת, עם מכשירי קשר מיוחדים וישירים אל המלך, עם מיטב החידושים – וכל זאת כדי שיוכל למלא כראוי את תפקידו המיוחד!

 

לאחר מסע ארוך שבו שהה הבן רבות במחיצת המלך, והמלך דאג לו באופן אישי לכל מחסורו, ועטף אותו בחיבה מיוחדת, הגיעו סוף סוף למדינתם, והמלך קיים את הבטחתו ונתן לו את הלשכה המיוחדת שהבטיח.

 

תן לחכם ויחכם עוד

כעת, פונה המלך אל בנו של אהובו ואומר לו, כי ברצונו לשמר את הקשר המיוחד שנרקם ביניהם. ולכן הוא מבקש שהבן יחגוג עימו שלוש חגיגות בשנה: 1. חג השחרור – להודות למלך על ששחרר אותו מן השבי. 2. חג הלשכה – להודות למלך על הלשכה המפוארת והמיוחדת שנתן לו. 3. חג הקשר – להודות למלך על הקשר המיוחד שיש לו עמו, על כך שהמלך משגיח עליו תמיד, ודואג לו לאספקה סדירה של מזון, ציוד וכל צרכיו – באופן אישי.

 

הבן כמובן חגג חגיגות אלו, והודה למלך על רוב טובו וחסדו. ואולם הוא לא חגג זאת ברובד הפשוט בלבד, כי אם ברובד יותר עמוק. הוא הבין כי אין מטרתו של המלך – אך ורק לקבל ממנו שבח ותהילה על הטובות שגמל עימו, אלא מטרתו האמיתית וכוונתו העמוקה של המלך היא לחדש ולהעמיק את הקשר שלו אל המלך, את המחוייבות והנאמנות שיש לו כלפי המלך, את ההתמסרות בלב ונפש לתפקיד המיוחד!

 

בחג השחרור – לא רק הודה על השחרור, אלא הביע את נכונותו העזה לקבל את מרותו של המלך עליו! לשעבר הייתי נתון בשבי, תחת מרות של שלטון זר – ועתה שיחרר אותי המלך משם, ונתון אני תחת פיקודו! נתין נאמן אני למלך!

 

בחג הלשכה – לא רק הודה למלך על הלשכה המפוארת, על הריהוט היקר, על מכשירי הקשר המשוכללים. אלא הביע את נכונותו להתמסר כראוי לתפקידו! כי לשכה, בעומק הדברים, איננה קירות וריהוט, לשכה – זה תפקיד!! כל מה שיש בה – נועד לעזור לו במילוי התפקיד. ואם כן בחג הלשכה רוצה הוא לחדש ולהעמיק בלבו את התמסרותו לתפקיד ביתר שאת!

 

ובחג הקשר – לא רק מודה הוא למלך על אספקת המזון הסדירה, על הציוד, על ההשגחה האישית, אלא מביע הוא את רצונו העז להיות מבחינתו קשור אל המלך, אוהב אותו, בוטח בו ונשען עליו!

 

יודע הבן החכם, כי אכן, בעומק הדברים, זו היא גם כוונתו של המלך! המלך אכן רוצה, מעבר להודיה הפשוטה על ההטבות שהוא נותן, גם את העבודה הפנימית של הבן, הנדרשת ונגזרת מן ההטבות הללו. רק שהמלך אינו אומר לו זאת בפירוש – כי הוא רוצה שזה יגיע ממנו. כי זה החלק שלו, זה הצד שלו בעניין.

 

התחדשות עבודת ה' – בשלושת הרגלים

ומכאן – לנמשל. הקב"ה מצווה את עם ישראל לחגוג שלוש רגלים בשנה: חג האביב – להודות על החירות, על יציאת מצרים. חג הקציר – להודות על הארץ הטובה, כאשר הארץ נמצאת כעת בשיא תנובתה וחוזקה. חג האסיף – להודות על השגחת ה' על ישראל, כאשר כעת מתמלאים הבתים והאסמים בכל טוב. [כפי שראינו לעיל בהרחבה]

 

ואולם, עם ישראל, אינם מסתפקים בהודיה פשוטה, אלא מבינים הם את המשמעות הנסתרת של הדברים – לחדש בלב בכל חג את עבודת ה' הנדרשת ונגזרת מתוך ההטבות הללו!

 

לכן בחג הפסח – מדגישים אנו לא רק את היציאה מעבדות לחירות, את השחרור והעצמאות שקיבלנו, אלא את השתעבדותנו והכנעתנו כלפי הקב"ה. "לשעבר עבדי פרעה – היום עבדים לה'". "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו – ועתה קירבנו המקום לעבודתו". כי החירות בעומקה אינה סתם שחרור, אלא היא לבוא תחת פיקודו של מלך מלכי המלכים!

 

בחג הסוכות – מעבר להודיה לה' על השגחתו עלינו, אנו מדגישים את האמונה שלנו בה' יתברך. ה' משגיח עלינו ומשפיע עלינו רוב טובה – והעבודה הנגדית הנדרשת מאיתנו זה להאמין בו, לבטוח בו, לשאת את עינינו אליו, להרגיש מושגחים ומסוככים תחת כנפיו. וכפי שמכנה הזוהר הקדוש את הסוכה "צלא דמהימנתא" – צל האמונה בה'!

 

ובחג השבועות – איננו רק מודים לה' על הארץ, אלא על התפקיד שבעבורה היא ניתנה לנו! "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ – בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו, וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ"! החג של הארץ הוא מבחינתנו – גם ובעיקר חג התורה. מדגישים אנו את העבודה הנדרשת מאתנו בעקבות ההטבה של הארץ – התחזקות בקבלת התורה, במסירות אליה ולמצוותיה. ואכן באמת "יום השיא" של הארץ [חג הקציר – שהאדמה במיטבה ובשיא תפוקתה] הוא אף "יום השיא" של התורה, בו מתחדשים בלבנו כוחות אלו של קבלת התורה. ולא בכדי היא אכן ניתנה לעם ישראל ביום זה.

 

על אף שאין זה כתוב בתורה במפורש – הבינו חז"ל הקדושים בעומק דעתם כי זה זה מהותו של היום – מבחינתנו. ואכן בדברי חז"ל ההתייחסות העיקרית לחג השבועות היא כאל "חג מתן תורתנו"!

 

הארץ והתורה

הבה ונראה עד כמה אכן הארץ והתורה – אחד הם, וכרוכים זה בזה. הנה בברכת המזון ישנה ברכה מיוחדת של הודיה על הארץ. נתבונן בנוסח הברכה:

 

"נוֹדֶה לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה, בְּרִית וְתוֹרָה, חַיִּים וּמָזוֹן. עַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים. וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ. וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ. וְעַל חֻקֵּי רְצוֹנָךְ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ… כָּאָמוּר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן".

 

בתוך ברכת הארץ, אנו מודים לה' גם על התורה. ואכן אמרו בגמרא אודות ברכת הארץ: "כל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ – לא יצא ידי חובתו" (ברכות מט ע"א).

 

כמו אותו בן – שמבין כי הודיה על הלשכה לבד, בהתייחס אך ורק ל"חוֹמרה" שלה, למפרט הטכני שלה, זוהי הודיה הלוקה בחסר. יעמוד וישבח את המלך על השולחן המַהֲגוֹנִי, על רצפת השיש המבריקה, על חותמת הזהב היוקרתית – זה לא מבטא באופן נכון את ההודיה! אלא כורך הוא את הדברים יחד: תודה על חותמת הזהב היוקרתית, ועל האמון והסמכות שהמלך נותן בי! תודה על השולחן המהודר, ועל התפקיד עתיר העשייה המבורכת! תודה על הספרייה הגדושה, ועל המידע הנרחב והרגיש שהפקיד המלך בידי!

 

כך אנו, כורכים את ההודיה על הארץ יחד עם ההודיה על התורה, שהרי הקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל כדי שנחיה בה כעם וממלכה אחת, נבנה מקדש לשמו, ונקיים בה כראוי את כל מצוות התורה!

 

הכרת הטוב על התורה – צריכה לבוא מצדנו!

נשאלת השאלה: מדוע בכל זאת לא הזכירה התורה כלל וכלל את חג השבועות כחג מתן תורה? משיב על כך המהר"ל:

 

אמנם מה ששואלים בני אדם, כי אם חג השבועות הוא בשביל שנתן לנו התורה, למה כתב 'וביום הבכורים בהקריבכם מנחה' ולא כתב 'ביום מתן תורה', הלוא עיקר היום הוא בשביל התורה, וכמו שאנו אומרים 'זמן מתן תורתנו'? אין זו שאלה כלל, כי השם יתברך נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל אשר זכו אל הטוב, כמו שאמר בחג המצות שבו יצאו ישראל מבית עבדים, וסוכות 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל', וביום הכפורים 'כי ביום הזה יכפר עליכם'. ובחג השבועות התורה שניתנה בו, ניתנה מהשם יתברך, והיא לעול על ישראל, והרי אומות העולם לא היו רוצים לקבל התורה. ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו ואמרנו 'נעשה ונשמע', אבל מכל מקום השם יתברך נותן התורה כפה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם, מפני שהיא עול עליהם, ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם?! (תפארת ישראל פרק כז)

 

ונראה להסביר את הדברים על פי משל:

אבא מסור חייב את בנו ללכת בכל יום ללימודים. הבן, כדרכם של תלמידים, היה מידי פעם מתלונן על עול הלימודים, אומר שקשה לו, מנסה להשתמט ממטלות וכו'. אולם האב היה מפעם לפעם מסביר לו, כי הלימודים הם לטובתו, הוא יפיק מהם הרבה תועלת בעתיד, וגם כעת הם מקנים לו הרבה סיפוק, עשייה, אתגר, סדר יום, חברה וכו'. אבא זה היה אף מחנך את בנו להכרת הטוב. הוא היה תמיד אומר לבנו: תגיד תודה על ארוחת הבוקר, על ארוחת הצהריים, תגיד תודה על החדר, על המיטה, על הילקוט וכו'. אולם הוא לא אמר לבנו, שיגיד לו תודה על שהוא מחייבו ללכת ללימודים. למרות שהאב מבין שזו באמת טובה, ואכן מדגיש לו זאת בכל הזדמנות, בכל זאת, כיון שהוא מחייב אותו לכך, והבן עדיין לא הגיע להכרה ברורה על הטובה שיש לו מכך, לא תהיה זו תודה אמיתית, ולכן אין לה טעם מבחינתו. אך מצד שני, בוודאי שהאב מצפה, כי ביום מן הימים, יבוא אליו בנו ויאמר לו מעצמו: אבא, תודה שחייבת אותי ללכת ללימודים! אבא, עשית לי בזה כל כך טוב! תודה, אבא! כאן, כשהתודה באה מצד הבן, היא אכן אמיתית!

 

כך, הקב"ה נתן לעם ישראל את עול התורה, ואין ספק כי ה' נתן לנו את העול הזה לטוב לנו, וכפי שנאמר פעמים רבות תורה: "לטוב לך", "למען ייטב לך", "למען ייטב להם ולבניהם לעולם", "כי לקח טוב נתתי לכם" ועוד. הקב"ה אומר לנו שוב ושוב: תדעו שהעול הזה הוא לטובתכם, זו הטובה הכי גדולה שנתתי לכם!

 

אולם כשה' מצווה אותנו להכרת הטוב על טובותיו, הוא מצווה על מה שאנו תופסים בחושנו כטוב: החירות, הארץ, התבואה והשפע, אך אינו מצווה על הכרת הטוב על התורה, שהוא חייב אותנו בה. ומכל מקום, בודאי שהקב"ה כביכול מצפה, שאנחנו, מצד עצמנו, מצד ההתעוררות שלנו, נכיר בטובה, ונבוא ונגיד תודה!

 

ואכן אנו מבחינתנו מציינים את חג השבועות בעיקר כ"חג מתן תורתנו".

 

מצד המבט של תורה שבכתב, שהתורה היא חוב ועול על ישראל, אין מקום שהתורה תצווה לעשות יום טוב ושמחה על כך. אבל בוודאי שעם ישראל מצידו שמח ומאושר בתורה, והוא להם יותר משמחת הקציר והאסיף, וכמו שכתב רש"י על דברי הגמרא "הכל מודים בעצרת דבעינן לכם" (פסחים סח) – "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו". ולכן חז"ל, שהם הבאים מצד עם ישראל, תיקנו לעשות שמחה ויום טוב. (בן מלך)

 

מתן תורה – עיקר עניין החג

לסיכום, בתורה אכן חג השבועות מוזכר רק כ"חג הלשכה", חג הקציר, שבו ארץ ישראל נמצאת בשיא כוחה ותנובתה, ומודים לה' על כך בהבאת מנחה חדשה מקציר החיטים החדש. ואולם מצד עם ישראל, החג נחוג גם על מה שבעבורה ניתנה לנו הארץ – תורתנו הקדושה. חז"ל קבעו את היום הזה כ"זמן מתן תורתנו", שבו אנו מביעים את תודתנו לה' על הטובה הגדולה מכל שנתן לנו – התורה הקדושה, שהיא משוש ליבנו, וכן מביעים אנו את נכונותנו ורצוננו המחודש להתחזק בקבלת התורה ובמסירות אליה. ובזמננו, שבעוונינו אין לנו את ה"לשכה" בתפארתה, ואין לנו אפשרות להביא "מנחה חדשה" לפני ה', בודאי שעיקר החג מתרכז דווקא בעניין התפקיד הגדול שניתן לנו, ואשר נותר בידנו גם בגלות, הוא תורתנו הקדושה.

 

למרות שביסודו של דבר, מן התורה, החג הוא על קציר הארץ, ואילו השמחה על מתן תורה הוא רק דבר שצירפו חכמים לאחר מכן, אולם משנקבע היום גם על עניין זה, הרי נעשתה שמחת מתן תורה לעיקר עניין החג, כי היום בו ניתנה לנו התורה, יום בו נגלה עלינו מן השמים והשמיענו מדברות קדשו מלהבות אש, הוא שורש כל הוויתינו הנשגבה ומדרגת הקדושה שלנו! וודאי שאצל כלל ישראל התורה חשובה לנו ותופסת מקום בלבנו יותר מהקציר וארץ ישראל. וכפי שאמר האמורא הקדוש רב יוסף (מסכת פסחים סח ע"ב): "אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" [אם לא זה היום של מתן תורה שגרם לי ללמוד תורה ולהתרומם – כמה "יוסף" יש בשוק! וגם אני הייתי כאחד מהם…], וכמה זה נכון להיאמר פי כמה וכמה ביחס לכללות עם ישראל: אם לא זה היום של מתן תורה, כמה וכמה אומות ישנם בעולם, ואף אנו היינו כאחד מהם! ובמיוחד בזמן הזה, שאין לנו מלכות ארץ ישראל כזמן אבות אבותינו, ואין לנו לא קציר ולא קרבנות העומר ושתי הלחם, אזי מודגש ביותר העניין של מתן תורה לישראל, שביום הזה בחר בנו ה' מכל עם ולשון, וקדשנו במצוותיו ונתן לנו את תורתו! (בן מלך)

 

ימי ריענון הלשכה – ימי ריענון התפקיד

ועתה – נבוא נא להתבונן, לאור הדברים, בעניין ספירת העומר.

 

לשם כך – נשוב אל המשל הראשון.

 

כאמור, המלך ובנו של אהובו חוגגים יחד שלושה חגים: השחרור, הלשכה, והקשר.

 

מתי חל חג השחרור? ביום בו הוציא המלך את הבן מן השבי. זה הזמן המתאים להודות למלך שהוציאו בפעולה נחושה ואמיצה, בצבא גדול וביד חזקה.

 

מתי חל חג הקשר? קבע המלך כי חג זה יחול ביום שבו משרתיו ממלאים אספקה וציוד בלשכתו של הבן. או אז, כשכל המחסנים מלאים מכל טוב המלך, זה הזמן להודות על הקשר התמידי, וכן לזכור אף את אותה תקופה שבה, בתוך קשיי הדרך, המלך דאג לבן באופן אישי ומילא את כל מחסורו.

 

ומתי חל חג הלשכה? מעניין. כאן לא נקב המלך בתאריך מסוים, אלא אמר לבן כך: החל מחג השחרור, תספור חמישים יום, ימים אלו הם הימים שבהם מחדשים את הלשכה, עושים לה בדק בית, צובעים, מחדשים ריהוט, וביום החמישים, כשהלשכה בשיא יופיה ותפארתה – זהו יום הלשכה!

 

מתבונן הבן וחושב: אכן, מתאים לחגוג ללשכה ולהודות עליה ביום שהיא בשיא יופיה. אולם חש אני כי עמוקים הם דבריו של המלך! המלך אינו קובע תאריך מסויים ליום הלשכה – אלא מציין את היום הזה כיום של השלמה וסיום לאחר הכנה ממושכת שמתחילה מחג השחרור. והלוא גם בעת שהשתחררתי מהשבי – ספרתי חמישים יום של הכנה עד אשר קיבלתי את התפקיד. אם כן, אין כל ספק, כי אין זה מקרה! כוונתו של המלך היא לעורר בי בימים אלו את אותה התעוררות שהיתה לי אז, באותם חמישים ימי ציפייה. שמחדש אזקוף את קומתי, מחדש אכין את ליבי – לקבלת התפקיד. הוא נותן לי כביכול ימים שבהם הלשכה הולכת ומתחדשת, מתכוננת לקראת יומה הגדול, אבל בכך הוא בעצם רוצה לעורר בי את הכוחות להתחדש לקראת יומי הגדול, יום קבלת התפקיד!

 

להכין את הלבבות מחדש לקבלת התורה

כך, הקב"ה אומר לעם ישראל: לאחר חג היציאה לחירות, תספרו חמישים ימי קציר, שבהם גידולי הארץ משתבחים ומבשילים, וביום החמישים, כשהארץ תהיה במיטב תנובתה ותפוקתה, תעשו חג לה' אלוקיכם, תביאו מנחה חדשה, ותודו על הארץ הטובה שנתתי לכם.

 

אולם עם ישראל מתבוננים ורואים, כי עמוקה היא כוונתו של מלך מלכי המלכים! הקב"ה לא קבע תאריך מסויים לחג הקציר – אלא ציין את היום הזה כיום של השלמה וסיום לאחר תקופת הבשלה ממושכת שמתחילה מחג החירות. והלוא גם מעת שיצאנו ממצרים – ספרנו חמישים יום של הכנה עד אשר קיבלנו את התורה. אם כן, אין כל ספק, כי אין זה מקרה! כוונת התורה לעורר בנו בימים אלו את אותה התעוררות שהיתה לנו אז, באותם ימי ציפייה. שמחדש נזקוף את קומתנו, מחדש נכין את לבנו – לקבלת התורה. הקב"ה מצווה עלינו לספור את הימים הללו שבהם ה"לשכה" שלנו, הארץ המובטחת, מבשילה את פירותיה, והולכת ומתקרבת אל שיאה, עד ליום הגדול שבו תהיה במיטבה ובתפארתה, ובכך בעצם מתעוררים אף בנו הכוחות להתחדש ולהתחזק לקראת יומנו הגדול – יום קבלת התורה!

 

שבעה שבועות – כשבעה ימי טהרה

הנה כי כן, אף שבתורה אין מוזכר כלל כי ימי ספירת העומר הם ימי הכנה למתן תורה, הבינו חכמינו בעומק דעתם – כי זוהי פנימיות מהות הימים הללו.

 

כך אומר הזוהר הקדוש [ספר הזוהר כידוע, ספר היסוד של תורת הקבלה, הנקראת "פנימיות התורה"]:

 

בא וראה, כשהיו ישראל במצרים, היו ברשות אחרת, והיו אוחזים בטומאה כאשה זו היושבת בימי טומאתה. אחר שנמולו, נכנסו בחלק הקדוש, שנקרא ברית. וכיון שנאחזו בו, פסקה מהם הטומאה, כאשה זו הפוסקים ממנה דמי טומאתה. אחר שפסקו ממנה, מה כתוב? "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים". אף כאן, כיון שנכנסו ישראל בחלק הקדוש, פסקה מהם טומאה, ואמר הקדוש ברוך הוא: מכאן והלאה חשבון לטהרה! "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" – לכם דוקא, כמו שנאמר: "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים", לה – לעצמה. אף כאן לכם – לעצמכם. ולמה? כדי להיטהר במים קדושים עליונים, ואחר כך להתחבר עם המלך ולקבל את התורה.

 

בא וראה, כל אדם שאינו מונה את אותן שבע שבתות תמימות, לזכות לטהרה הזו, לא נקרא טהור, ואינו בכלל של טהור, ואינו כדאי להיות לו חלק בתורה. ומי שמגיע טהור ליום הזה והחשבון לא נאבד ממנו, כשמגיע ללילה הזה צריך לו לעסוק בתורה, ולהתחבר עמה, ולשמור טהרה עליונה שמגיעה עליו באותו הלילה, ונטהר. (פרשת אמור)

 

מוסיף על כך האור החיים הקדוש (ויקרא כג טו): כי הנה האשה סופרת שבעה ימים לטהרתה, ואילו עם ישראל ספרו שבע פעמים שבע, ומדוע? "לצד הפלגת הטומאה. וגם היותם בכללות ישראל, שיער התמים דעים כי כן משפטם", כלומר מפני שזוהי טומאה חזקה ורבה מאוד – טומאת מצרים, וכן משום שמדובר בטהרה של כללות ישראל, ולא של אדם יחיד, לכן יש צורך לכפול פי שבע את ימי הטהרה. והוסיף עוד, כי ספירה זו מתחילה "ממחרת השבת", ולא ביום טוב עצמו, כי ימי הטהרה צריכים להיות ימים שלמים, כפי שאף האשה סופרת את ימי הטהרה רק ממחרת היום שבו פסקה טומאתה. עם ישראל ביום הראשון היו עדיין שרויים, בחלק מן היום, בטומאת מצרים, ולכן רק למחרת יכולים להתחיל ספירת ימי טהרה.

 

מ"ט מונים

כתב הרוקח (הלכות ספירת העומר אות רצד), כי מ"ט [49] ימים אלו של ספירת העומר, הם כנגד מ"ט שערי בינה שמסר הקב"ה למשה. ורומזים הם לדברי הפסוקים (משלי ב ד-ה):

 

"אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה – אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא"!

 

אלו הם 49 ימי ספירה – מ"ט מונים – שבהם עלינו לבקש, לחפש, לצפות ולייחל – ואז נבין יראת ה' ונזכה לקבלת התורה הקדושה.

 

וכתב עוד, כי מה שמונים "שבעה שבועות", כלומר שבע פעמים שבע, רמז לכתוב בפסוק (תהלים יב ז): "אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם". כדי להגיע לתורה בטהרתה, יש לכפול את שבעת ימי הטהרה – שבע פעמים.

 

"שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" – כמאמר הפסוק (תהלים יט ח): "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה"!

 

ל"ב טו"ב לקבלת התורה

49 ימי הספירה הם כמנין "לב טוב" [לב-32. טוב-17], שבימים אלו יש להכין לב טוב לקבלת התורה. (בני יששכר לרבי צבי אלימלך מדינוב)

 

כותב הבן איש חי: נראה לי בסייעתא דשמיא, טעם למ"ט שהוא מספר לב טוב, כי המנין הזה היה כדי לקבל התורה שהיא נקראת טוב, ומתחילה באות ב' [בראשית ברא], ומסיימת באות ל' [לעיני כל ישראל], שהן אותיות לב, ועל ידי כך נדבקו ישראל באל חי [אל-31. חי-18], שעולה מ"ט. (אוצרות חיים ימים וזמנים)

 

תַּעַבְדוּ-ן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה

רמז לקבלת התורה ביום החמישים מיציאת מצרים ישנו בפסוק: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". תעבדון – תעבדו נ', תעבדו לאחר 50 יום.

 

וכתב הר"ן (סוף פסחים. בשם הגדה): בשעה שאמר להם משה "תעבדון את האלקים על ההר הזה", אמרו לו ישראל: "משה רבינו! אימתי עבודה זו?", אמר להם: "לסוף חמישים יום." והיו מונים כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים לספירת העומר. [כלומר, בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר, קבעו חכמים לספור את הימים לעניין קבלת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן].

 

להראות בנפשנו החפץ הגדול

כתב ספר החינוך על מצות ספירת העומר (מצוה שו): משורשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה… ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד בלבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה באדם כי כל ישעו וחפצו להגיע אל הזמן ההוא.

 

ברוך שומר הבטחתו

רבי משה חזן (בהגהותיו לספר המנהגים לרבי יצחק אייזיק טירנא) מבאר את טעם הספירה שספרו עם ישראל מיציאת מצרים ועד לקבלת התורה, על פי משל.

 

משל למה הדבר דומה?

לשר אחד שרכב בדרך ומצא אדם אחד מושלך בבור שהיה אסור שם. אמר לו השר: אני אעלה אותך מהבור הזה, ולאחר חודש אתן לך את בתי לאשה. שמח אותו האדם שמחה גדולה, אמר לו: לא די שמוציאני מבור הזה, אלא עוד רוצה ליתן לי בתו!

 

קיים השר את דבריו, הוציאו מהבור והלבישו בגדים נאים, וכסף וזהב נתן לו. כעת התחיל אותו אדם למנות בלבו את הימים, מתי יגיע העת שהובטח לו לשאת את בתו. וגם השר, אשר רצה לתת לו תחושה של בטחון שאכן יקיים אף את הבטחתו השנייה, אמר לו: תמנה כעת שלושים יום, וביום השלושים אתן לך את בתי לאשה! ובכך יֵדַע שלא ייפול דבר.

 

מתאווים להגיע למחוז חפצנו

אומר רבי עזריה פיג'ו (בספרו בינה לעתים דרוש מה), ספירת העומר דומה לאדם שהולך בדרך, ומתאווה מאוד להגיע למחוז חפצו. יודע הוא כי הדרך אורכת למשל חמישים קילומטר, ומפעם לפעם סופר הוא ואומר: הנה עברתי קילומטר, עברתי שני קילומטר, עברתי כבר עשרה קילומטר, וכל זה מרוב חשקו להגיע למחוז חפצו.

 

"מה שאנו סופרים ימי העומר, מליל שני של פסח ואילך, כאילו אחרי שיצאנו בלילה הראשון מתחת יד היצר, ואכלנו לחם עוני להכניעו ולרסן התאוות, מיד אנו מתאווים להיכנס תחת שעבוד עבודתו יתברך, באהבת הטוב שהוא קבלת התורה, ולא ידענו מתי יגיע יום זה, ובכל יום ויום אנו סופרים והולכים: "כבר הלכו למו כך וכך ימים, ומתקרב הזמן להגיע אל חפצנו", כאשר המורגל מאוד אצל הולכי דרכים, היודעים כמה מילין יש להם לילך, כי בכל שעה ובכל רגע שאול ישאלו ויבקשו לדעת כמה מילין הלכו עד עתה, וכל זה לחשקם מתי יגיעו אל מקום מאוויים".

 

ימי ספירת העומר – כימי חול המועד

ספירת העומר למעשה יוצרת חטיבת ימים אחת, שתחילתה פסח, וסופה – חג השבועות. הדבר מראה על הקשר המהותי החזק בין פסח לשבועות. חג הפסח כביכול עדיין לא הושלם, עד שיגיע חג השבועות. אומר על כך רבי אהרן קוטלר זצ"ל, כי אמנם חג הפסח הוא חג חרותנו, אך החרות הזו עדיין אינה מושלמת כל עוד שלא קיבלנו את התורה, כי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (משנת רבי אהרן חלק ג עמוד יז). ללא התורה, זוהי חירות זמנית, כי יכולה היא להילקח ולהישלל מאיתנו ביום מן הימים, כפי שאכן קרה רבות במהלך ההיסטוריה של עם ישראל, שהחירות המדינית נשללה מאתנו. אולם בקבלת התורה, עם ישראל קיבל את החירות האמיתית והנצחית, חירות הנפש.

 

הרמב"ן כותב כי ימי ספירת העומר הם כעין ימי "חול המועד", כשחג השבועות הוא היום טוב החותם אותם.

 

"וציוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם, כי כולם קדושים ובתוכם ה'. ומנה ממנו תשעה וארבעים יום, והשבועות כימי עולם, וקידש יום השמיני – כשמיני של חג [סוכות]. והימים הספורים ביניהם כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש, ולכך יקראו חכמים בכל מקום חג השבועות "עצרת", כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן." (רמב"ן אמור כג לו)

 

מדוע סופרים את הימים שחלפו?

נשאלת השאלה: אם ימי ספירת העומר הם ימי הכנה וציפייה לקבלת התורה, מדוע סופרים את הימים שחלפו, ולא סופרים את הימים שנשארו עד לקבלת התורה? הלוא בדרך כלל כשאדם נכסף ומצפה לאיזה מאורע מסויים, אינו סופר 'הנה עבר יום אחד', 'הנה עברו שני ימים', אלא סופר 'נשארו עוד חמישים יום', 'עוד ארבעים ותשעה יום' וכו'. ומדוע כאן סופרים להיפך?

 

F עם ישראל כשיצאו ממצרים היו שרויים בארבעים ותשעה שערי טומאה, ולא היו ראויים לקבל את התורה, אך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו עליהם, בכל יום הוציא אותם משער טומאה אחד והכניסם מנגד לשער קדושה אחד, עד שהגיעו ביום מתן תורה לארבעים ותשעה שערי קדושה, ואז קבלו את התורה. נמצא שהיה להם ענין מיוחד גם בעצם ימי ההמתנה לקבלת התורה, כי לבד ממה שנכספה וכלתה נפשם ליום המיוחל, גם במשך הימים שהמתינו התעלו ברוחניות, התקדשו ונטהרו בהם עוד ועוד, לכן ספרו את הימים האלו, לאות כי הנה בידינו כבר יום אחד שהתעלינו בו, יום שני שהתעלינו בו, וכן הלאה. לא כן אדם הממתין ומצפה ליום שמחתו, אין לו שום תועלת בימים שבינתיים, ואדרבה הלואי שלא היו, והיה כבר מגיע היום המיוחל מיד, לכך אין הוא מונה את אותם ימים, אלא רק את הימים שנותרו אל היום המיוחל.

 

אף כיום, כשסופרים בכל שנה מחדש את ציפייתנו לקבלת התורה, ציפייה זו כרוכה היא בהכנה והתעוררות אל היום הגדול, זקוקים אנו לחמישים ימי הכנה, וישנה משמעות ותוכן לכל יום שחולף.

 

חג השבועות נקרא כך, על שם השבועות שספרנו לפניו! מוכח מזה שישנה משמעות רבה לשבועות אלו, המכינים אותנו להגיע אל החג. לכן יש לספור את הימים והשבועות שכבר השגנו, עד אשר נגיע אל החג – כשבידנו 50 יום.

 

מבאר ספר החינוך (מצוה שו), שבתחילת הספירה איננו רוצים להזכיר שנשארו לנו כל כך הרבה ימים עד לקבלת התורה, ולכן מונים אנו את הימים שכבר עברו. "כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן". ומכל מקום, גם בהמשך הספירה, כשכבר נותרו ימים מועטים, אין משנים את צורת המנין שבה התחלנו.

 

אומר הרב אהרן קוטלר, כי בכך "תגדל ההתעוררות בהכנה, בראותנו כל יום ויום כמה זמן כבר עבר, וכענין אם לא עכשיו אימתי". דומה הדבר לאדם הסופר ואומר: הנה כבר עברו חמישה ימים מחודש אלול, הנה כבר עברו עשרה ימים… וכל זאת לעורר את נפשו לנצל את הימים הגדולים, החולפים לבלי שוב.

 

עוד תירץ: בזה שאנו מונים את הימים שעברנו מחג הפסח, ואין אנו מונים את הימים הנותרים לקראת מתן תורה, מדגישים בזה כי עד למתן תורה לא נגמר ונשלם ענין חג הפסח, כי תכלית היציאה – החירות המוחלטת, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, כי בלא זה הוא עבד ליצר, לרצון ולסביבה, ואי אפשר להתגבר על כל זה ולהתרומם, אלא רק על ידי לימוד התורה… נמצא שרק במתן תורה נגמרת שלימות החירות של יציאת מצרים.

 

כיוצא בזה אומר הזוהר הקדוש (ויקרא אמור צח ע"ב): "'וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת' – ישראל, אף שנטהרו לעשות פסח ויצאו מן הטומאה, לא היו שלמים וטהורים כראוי. ועל כן אין הלל גמור בימי הפסח, שעד עכשיו לא השתלמו כראוי".

 

הספירה – נתינת חשיבות ומשמעות מיוחדת לכל יום

משמעות הספירה אינה רק לספור כדי לדעת כמה ימים עברו, אלא משמעה לתת דעתנו על חשיבותם ומשמעותם של הימים.

 

נניח שאדם אומר לחברו: "שמע, בימי שמחתי אני מפקיד לך בכל יום 1,000 ₪ לחשבון. ספור לך את הימים הללו!" משמעות ספירה זו אינה רק כמותית, אלא "ספור לך" – תן דעתך להחשיב את הימים הללו, לשים לב אליהם, יש לכל יום ויום חשיבות מרובה בשבילך!

 

[ישנו סלנג שאומר "לא סופר אותך", כשהכוונה לא מחשיב אותך. רואים שלספור משמעו גם "להחשיב"].

 

כך, "וספרתם לכם" – תנו דעתכם על חשיבותם של הימים בעבורכם! תספרו, שימו לב, העריכו אל נכון את חשיבותו ומשמעותו של כל יום. בכל יום אתם מתקדשים ומיטהרים ועולים בעוד שלב – לקראת היום הגדול של מתן תורה.

 

 

הרחבה בנושא: בעניין ספירת העומר ישנו דין מיוחד, שצריך שהספירה תהיה תמימה – שלימה. אדם שדילג יום אחד של ספירה, אינו יכול להמשיך לספור.

 

הזוהר הקדוש אומר (ח"ג צז ב): "בא וראה, כל אדם שאינו מונה חשבון אותן שבע שבתות תמימות, לזכות לטהרה הזו, לא נקרא טהור… ומי שמגיע טהור ליום הזה והחשבון לא נאבד ממנו, כשמגיע ללילה הזה, צריך לו לעסוק בתורה…".

 

יש להבין מה טיבה של ספירה זו שחייבת להיות שלימה דווקא, ומהי הכוונה "חשבונו לא נאבד ממנו"? מדוע אדם ששכח לספור יום אחד כבר "אבד ממנו חשבונו"?

 

נראה כי ניתן לבאר את העניין כך: יש ספירה שהיא רק לשם ידיעת הכמות, ויש ספירה שהיא גם במשמעות של "מיספור". למשל: ישנו הבדל אם האדם "סופר" כמה ספרים ישנם במדף, לבין כשהאדם "ממספר" את הספרים שבמדף. כשהוא ממספר, יש לו עניין במספר המסויים שהוא מצמיד לכל ספר, כגון שהוא ממספר את הספרים לפי רמתם. ספר ברמה נמוכה – 1, ספר ברמה מעט יותר גבוהה – 2, וכן הלאה, והספר ברמה הגבוהה ביותר – 10. אם בטעות ידלג על אחד הספרים, הרי שאיבד את המיספור הנכון, כי הוא נותן למשל לספר ברמה 3, את המספר 4. לא כן כשסופר, גם אם בטעות ידלג מלספור ספר אחד, אין זה נורא כל כך, יכול להוסיפו לספירה לאחר מכן.

 

כך, בספירת העומר, נותנים לכל יום את מספרו המסויים – היום יום אחד לעומר, יום שני לעומר וכו'. וידוע בתורת הקבלה, כי כל יום ויום יש בו השגה מסויימת, מעין עלייה רוחנית בסולם, שלב אחר שלב. [7 שבועות כנגד 7 בחינות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ובשבוע הראשון שהוא חסד, היום הראשון הוא חסד שבחסד, השני חסד שבגבורה, השלישי חסד שבתפארת וכן הלאה – בחינה והגדרה מדוייקת לכל יום ויום בפני עצמה]. אם האדם ידלג יום, הרי שבכך "אבד ממנו חשבונו", הוא איבד בלבבו את מיספורם הנכון של הימים, את הכרת המשמעות הייחודית לאותו יום, שאפשר להשיג אותה דווקא ברצף של עלייה בדרגות הסולם.

 

מדברי הפוסקים ניתן להבין שספירת העומר הינה אכן במשמעות של "מספור", ציון ייחודיותו ומשמעותו של כל יום:

 

בשלחן ערוך (אורח חיים סימן תפט ס"ד) מובא שלפני הברכה צריך שידע כמה הוא עומד לספור, ואם טעה למשל, שהיה סבור בעת הברכה שהיום ארבעה ימים לעומר, ונזכר וסיים בחמשה, הרי זה דומה למי שטעה וחשב שיש בכוסו יין ונמצא שיש בו שכר שברכתו שהכל וכו'. ולכאורה, מה הדמיון בין הדברים, הלוא יין ושכר הם שני דברים שונים, והמברך על היין ונמצא שכר, אכן לא נתן דעתו בשעת הברכה על המשקה הנכון. לא כן לגבי ספירה, הברכה היא על מצות הספירה, ומה בכך אם אינו יודע את היום והמספר המסויים?! והתשובה היא כאמור, ספירת העומר משמעה למספר את הימים, לתת לכל יום את מספרו הנכון בסולם העלייה. ממילא אם כשבירך היה בדעתו ארבעה ימים, ולבסוף ספר חמישה, נמצא שהברכה לא היתה כראוי, שהרי המצוה לתת ליום את מספרו הנכון – חמישה.

 

כתב הרוקח: "צריך לספור ארבעים ותשעה ימים, אבל ביום החמישים אין צריך לספור, שהרי נזכר בברכה ובתפילה". ויש להבין, מה בכך שיום החמישים נזכר בברכה ובתפילה, מדוע זה פוטר אותנו מלספור? לפי האמור הדברים מובנים. נְדַמֶּה זאת לדוגמא שהובאה לעיל: אדם ממספר את הספרים במדף. ספר ברמה נמוכה ביותר – 1, ברמה גבוהה יותר – 2, וכן הלאה. הספר העשירי, שהוא ברמה הגבוהה ביותר, הוא "הספר המנצח". על ספר זה כבר אין צורך להצמיד מספר דווקא, שהרי המיספור שלו מצויין בכך שהוא "המנצח" כלומר בעצם הימצאו בדרגה הגבוהה ביותר. גם חג השבועות, אין צריך לספור אותו כ"יום החמישים", אלא די בכך ש"נזכר בברכה ובתפילה" סופרים ומציינים אותו בכך שהוא חג השבועות.

 

נמצא אפוא, כי ספירת העומר אינה רק במשמעות של לספור כדי לדעת כמות, אלא: לתת את הדעת עם חשיבות ומשמעות מיוחדת לכל יום ויום. (ברכת מרדכי ספירת העומר סימן כד)

 

 

וספרתם לכם – האירו בלבבכם את הארת הימים!

כתב ה"כתב סופר", המשמעות של "וספרתם" כוללת גם ענין של טהרה, זיכוך, הארה, מלשון "אבן ספיר". [וכפי שאומר הזוהר הקדוש (בהקדמה ח ע"א): "'הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים' – מאירים כזוהר הספיר שמאיר וזוהר מסוף העולם ועד סוף העולם"]. הספירה שאנו סופרים משמעה להאיר בלבנו את הארת הימים הללו!

 

הלחם והתורה

הנה ראינו כי ימי ספירת העומר וחג השבועות נחוגים בשני מישורים: הארץ, והתורה.

 

הארץ – ימי הבשלת התבואה עד לחג הקציר, שבו האדמה במיטבה, ומביאים לפני ה' מנחת "שתי לחם" מן החיטים שהם מיטב תנובת הארץ.

 

התורה – ימי ציפייה והכנה לקבלת התורה.

 

אמרנו כי שני הדברים הללו כרוכים זה בזה, כמו הלשכה והתפקיד. הודיה על הלשכה כרוכה בהודיה על התפקיד. וכך הודיה על הארץ כרוכה בהודיה על התורה.

 

עתה נתבונן עוד על הקשר המהותי בין ה"לחם" וה"תורה".

 

לעובדה ולשומרה

נאמר: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָד" (איוב ה ז). האדם הגיע לעולם לעבוד ולעמול, ודווקא בכך יגיע לתיקונו וישיג את שלימותו והטבתו. העולם הוא מעין "סדנת עבודה" בשביל האדם, ומוטל עליו "לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו" (זוהר חדש מדרש הנעלם ה ב), כלומר: לעמול ליישב את העולם, לקיים ולפתח אותו.

 

והנה, בתחילת הבריאה, הוצב האדם בגן עדן. מקום של עידון ותענוג, מלא כל טוב, שבו כל צרכיו הגשמיים היו מוכנים ומזומנים לו בכל הכבוד וההדר. כל סוגי העצים והאילנות שבעולם צמחו בו, ערוכים בסדר מרהיב ומיוחד. וכולם היו קיימים לעד, אינם נובלים, אינם נכמשים, ואין פירותיהם כלים. מלאכי השרת שרתוהו בכל אשר הוצרך, ואף היו צולים לו בשר ומסננים לו יין.

 

התורה אומרת, כי גם שם היתה לו עבודה – "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן – לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". ואולם, איזו עבודה היתה יכולה להיות לו במקום כה מושלם? במה הוצרך לעבוד, כשכולם עומדים הכן לשרתו?

 

אמרו חז"ל, כי בגן עדן ניתנה לו מאת הבורא הזדמנות מיוחדת, שהעבודה אשר עליו לעבוד עלי אדמות – תהיה בפן הרוחני, לעבוד את בוראו, ללא צורך בעבודה חומרית כלשהי. עמלו היה עמל רוחני, עמל להשגת הרוחניות, להשגת תורה, שהיא שורש קיום העולם. שהרי כידוע, לכל דבר גשמי ישנו שורש רוחני שמקיים אותו ונותן לו חיים.

 

אכן, גם בגן עדן מוטל היה עליו ליישב את העולם, לשמור עליו ולפתח אותו, אולם היתה זו עבודה על השורש הרוחני: לשמור על העולם על ידי שמירת קיומו הרוחני, ואף ליישב ולפתח אותו על ידי עבודתו והתקדמותו הרוחנית. וזאת בכך שיקיים מצוות ויעבוד את ה'.

 

אולם, כאשר חטא, הורד ממדרגתו זו, הוא הוסר ממגדל הפיקוד הרוחני, והוצרך להחליף את עבודתו בעבודה גשמית פיזית – "בזיעת אפיך תאכל לחם". הוא התגשם, והמושגים שלו ומרחב הפעולה שלו התגשמו. כעת עליו "לעשות צורכי העולם ותיקוניו" – בחומריות. לחרוש, לזרוע, לקצור, לטחון, לבנות וכו' – בעמל כפיים גשמי.

 

אך עדיין יש לאדם את האפשרות להיות קשור גם לעבודה הרוחנית! ככל שיחזק יותר את הרוחניות שלו, תהיה לו שייכות לעבודה הרוחנית. הוא יוכל לפעול ולעשות רבות בעולם – על ידי עבודתו הרוחנית, שכוללת לימוד תורה, תפילה, קיום מצוות ועבודת ה'. וזהו שאומר המדרש (בר"ר ב ה): "לא נברא אדם אלא לעמל. אם זכה, הוא עמל בתורה, ואם לא זכה, הוא עמל בארץ. אשריו לאדם שהוא עמל בתורה"!

 

יש לאדם אפשרות לבחור אם לעבוד "בזיעת אפיך" – בגשמיות או לזכות לעבוד ברוחניות – לעלות ולהתעלות במעלות התורה.

 

לחם – לבב אנוש יסעד

והנה, מספר המדרש: בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", הזיעו פניו, וזלגו עיניו דמעות! אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?!

 

אמר לו הקב"ה: "בזיעת אפיך – תאכל לחם" – הואיל והזיעו פניך והצטערת, תזכה לאכול לחם!

 

צערו של האדם היה על כך, שחשב שנפל כל כך ממדרגתו, עד שמזונו הוא כמזון החיות והבהמות והינו חומרי כמותם. ניחם אותו הקב"ה בכך שהוא יאכל לחם, שהלחם הוא מאכל זך ומבורר יותר, וזה מראה על כך שטבעו זך ועדין יותר מבעלי החיים. ואמנם, בהכנת הלחם ישנה טרחה מרובה: לקצור, לדוש, לזרות, לטחון, לנפות, ללוש, לאפות וכו', שלא כמאכלם של בעלי החיים המוכן מיד לאכילה, ובכל זאת שמח האדם על כך, שמוטב לו לטרוח ולעמול, ובלבד שלא יהיה חומרי כבהמה! (בר"ר כ י. פסחים קיא ע"א ומהרש"א שם. ילקוט נחמני)

 

הנה כי כן, הלחם – כרוך הוא בעמל ובטורח רב, אך הוא הוא המזון שמבטא "אדם".

 

לחמה של תורה

עתה, הנה נא נתבונן על מצב התבואה בעת האביב. השדות התמלאו בתבואות יפות למלוא העין. ובעבור הבהמה – זה מצויין. זה בדיוק מה שהיא צריכה. אבל בעבור האדם – זה עדיין לא מספיק. עליו לחכות שהתבואה תגיע לידי בשלות טובה יותר, ואז יקצור, יעמר, ידוש, יזרה, יטחן, ינפה, ילוש, יאפה – יטרח רבות, עד אשר ישיג "לחם"! מאכל אדם!

 

שעורים ותבן – משיגים בקלות, אין צורך בעבודה רבה. אבל זהו מאכל בהמה.

 

בשביל הלחם – מחכים וטורחים. אבל זהו מאכל אדם.

 

ובמקביל לעבודה הגשמית הזו של "בזיעת אפיך תאכל לחם", ישנה עבודה רוחנית.

 

"עיר פרא אדם יוולד" – אדם ללא עמל פנימי רוחני, דומה הוא לבהמה, נשאר "פרא", גולמי עם כל התכונות הבהמיות שבו.

 

כדי להיות יותר ויותר "אדם", יש לעמול ולטרוח, בעבודה רוחנית מאומצת! על ידי עמל בתורה, במצוות ובעבודת ה', האדם הולך ונהיה יותר ויותר "אדם".

 

"אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם"! (יבמות סא ע"א) רק עם ישראל, על ידי עמל התורה, מממשים את מלוא קומתו של "אדם". "אדמה לעליון". אדם שנבדל מן הבהמה בנשמתו ובכוחות הרוחניים שבו.

 

זהו ה"לחם" שאנו מגישים לפני ה' בחג השבועות, תוצר של עבודה רוחנית מאומצת, שעל ידה ביטאנו את ה"אדם" שבתוכנו!

 

אומר הזוהר הקדוש (בראשית מז ע"א): חודש האביב – שהרי באותה שעה שעורה אביב [בשלה], ומקריבים ממנה עומר עשירית האיפה ממחרת השבת, וסופרים שבעה שבועות שלמים לעלות למעלה, ולקבל מאותם חמישים ימים עליונים של האם העליונה תורה שנקראת לחם, שכתוב (משלי ט ה) "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי". ואנו מקריבים ביום החמישים, שנתנה בו תורה, שתי הלחם – תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

 

ועוד אומר הזוהר (ויקרא צח ע"ב): ובשבועות שהוא מתן תורה, שניתנו שני לוחות התורה, צריך להקריב להם שתי הלחם… שזהו לחם של התורה, שנאמר בו: "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי"… וזהו מאכל אדם. "זֹאת הַתּוֹרָה – אָדָם". "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'".

 

במקביל לעבודה הפיזית הנעשית בארץ בימים אלו, שמטרתה ותכליתה שלא להישאר רק עם היבול של השעורים והתבן, מאכל הבהמה, אלא להפיק "לחם", מאכל אדם; אנו עמלים, עמל רוחני מאומץ, כדי לזכות בתורה, שעל ידה אנו מתעלים מן הבהמיות שבנו, וקרויים אדם!

 

כמה נפלאים הדברים!

 

בתחילת ימי הספירה אנו מגישים לפני השם יתברך את "מנחת העומר" – מנחת שעורים שהם מאכל בהמה. אך בסיום ימי הספירה, לאחר העמל, אנו כבר זוכים להגיש לפני השם "מנחת שתי הלחם" – מאכל אדם. כי הנה זכינו, כדברי הזוהר, "לעלות למעלה, ולקבל מאותם חמישים ימים עליונים – תורה שנקראת לחם!"

תגיות נוספות לחיפוש:

ברוך ה׳ זכינו לחדש את האתר דבר תורה

בס"ד
האתר עובר שידרוג על מנת לאפשר לכם ממשק יותר נוח, אנו עושים את מירב המאמצים כדי להעלות תכנים חדשים ולשפר את הקיימים בכל יום יתווספו תכנים כדאי להתעדכן