“לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים”

מבט לחיים מאת הרב שלמה הלוי שליט”א

ספירת העומר- ימי הקציר וקרבן העומר

תקציר המאמר:

"דבר תורה לימי ספירת העומר" ימי הקציר וקרבן העומר מתוך חוברת באגדה לימי ספירת העומר של הרב דוד שלום נקי שליט"א

ימי הקציר וקרבן העומר

 

שלוש רגלים – בהתאם לתקופות חקלאיות

שלוש פעמים בשנה, קורא הקב"ה לבניו חביביו עם ישראל, לעלות אליו לרגל, לבוא לבית המקדש – לראות ולהיראות את פני ה'.

 

נבחין ונראה, כי שלוש רגלים אלו קשורים דווקא לתקופות וציוני דרך משמעותיים במעגל השנה החקלאי:

 

פסח – חג האביב, שבו התבואה באבהּ [בחוזקהּ]. אחר חודשי החורף הארוכים התבואה צמחה והבשילה.

 

שבועות – חג הקציר, בו הסתיימה תקופת הקציר.

 

סוכות – חג האסיף, בו סיימו לאסוף את התבואה אל האסמים. שכן אין אוספים אותה מיד לאחר קצירתה, כיוון שהיא עדיין לחה ועלולה להתעפש בתוך האסם. לכן נותנים לתבואה זמן להתייבש בשמש הקייצית, ורק לאחר שהתייבשה כראוי, מכניסים אותה לאסמים.

 

אלו הם ציוני הדרך החקלאיים המשמעותיים בשנה, והתורה מקפידה שהחגים אכן יחולו דווקא במועדים אלו! [כמו שדרשו חז"ל (ראש השנה כא ע"א) ממה שנאמר: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" – יש לשמור שפסח יצא דווקא באביב, ולכן לפעמים מעברים את השנה לעשות חודש אדר ב'. (עיין רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ד) וכן אמרו (תורת כהנים אמור יב): "עבר את השנה – שתעשה את החג [סוכות] באסיפת הפירות".]

 

להעצים את הרגשות הטבעיים

לכאורה מהו הקשר בין התקופות החקלאיות לבין החגים הקדושים אשר נתנה לנו התורה? מדוע התורה מציינת את החגים דווקא לפי מאפייניהם החקלאיים – אביב, קציר ואסיף, בהקפדה מיוחדת שאכן תהיה התאמה מלאה ביניהם?

 

רואים אנו מכאן דבר גדול. התורה הקדושה – אינה מתעלמת כלל וכלל מן הרגשות הטבעיים של האדם. אינה אומרת לאדם להתנתק מן המציאות, אלא להיפך, התורה מאפשרת לאדם להעצים את הרגשות הטבעיים שלו, ולהעלות אותם, ואף להפנות אותם כלפי מעלה, כלפי החלק הרוחני שבנשמתו, וכלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה. וזוהי כוונת חז"ל בדרשתם "אל תקרי הליכות עולם לו – אלא הלכות" (סוף נידה), שהחי על פי הלכות התורה, הוא הולך בהליכות עולם, הוא חי על פי הטבע, חי את המציאות ואף מרומם אותה (הלכות חג בחג).

 

לדוגמא עם בוא האביב, כאשר רואה האדם לנגד עיניו את העצים פורחים ומלבלבים, ושדותיו מלאים תבואה בשלה ויפה, וליבו מתרונן על כך, אין התורה אומרת לו להתעלם מהשמחה המציפה אותו, ולהפנות את ליבו וראשו לאפיקים אחרים, כאילו אין די חשיבות לדברים גשמיים אלו. לא כן, אלא אדרבה, שמחה זו שאתה חש – אכן שמחה היא! כמה הלב מתרונן! כמה יש להודות ולשבח לבורא!

 

אומר הקב"ה לאדם: בוא אלי, תעלה אל היכלי, תשמח ותחגוג יחד איתי!

 

וכששמחת התבואה מתערבת יחד עם השמחה של קרבת ה', היא מתעצמת בכפל כפליים!

 

ה', תודה על התבואה שהבשילה, תודה שאתה דואג לנו לכל מחסורנו, ועושה עמנו חסדים כה מופלאים, ומן הזרעים הקטנים שהטמנו באדמה הנה עומדת לנגד עינינו תבואה כה יפה ומרנינה! זוכה אני לבוא להיכלך, לתת ולהקריב לפניך מעט מאשר חננת אותי – שהרי "לֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם – אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". איזו שמחה עצומה! נגילה ונשמחה בך!

 

וכך גם בתקופת הקציר – כשהלב מתרונן נוכח העומרים הנעמרים בשדות.

 

וכך אף בתקופת האסיף – כשהלב מתרחב ומתמלא נחת לראות את האסמים המלאים בכל טוב.

 

וכשהאדם זוכה לשמוח את שמחתו – יחד עם ה', לכרוך את הרגשות הטבעיים שלו – עם רגשות הודיה וקרבה לה', אזי הלוא שמחתו מתעצמת ומתרוממת בכפל כפליים: "ושמחת בחגך – והיית אך שמח"!

 

הודיה לה' על טובותיו עִם עם ישראל

בכל חג, בהתאם לעונה החקלאית, ישנה אף הודאה מיוחדת על הטובות שהיטיב ה' עם עם ישראל:

 

בחג האביב – חג הפסח – כאשר רואים אנו לנגד עינינו את העולם בפריחתו ובלבלובו, כאילו יצא לחירות אחר חודשי תרדמת החורף הארוכים, מודים אנו לה' על החירות שנתן לעם ישראל, כשהוציא אותנו ממצרים מבית עבדים, בדיוק בחודש זה, חודש האביב, המסוגל ביותר לגאולה וחירות. [וכמו שמרומז בשיר השירים עניין יציאת מצרים – בחודש האביב: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ – קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ"! (שיר השירים פ"ב פסוק י וברש"י)]

 

במשך שבעה ימים אנו אוכלים את לחם העוני שאותו אכלנו כשהוציאנו ה' ממצרים, ומעמיקים בלבנו את רגשות התודה על היציאה מעבדות לחירות. כפי שאומרת התורה (דברים טז): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ… לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".

 

בחג הקציר – חג השבועות – כאשר רואים אנו את הארץ בשיא חוזקה, בשיא תנובתה, כשמיום ליום רואים עוד תבואה שהבשילה, ועוד פירות שהבשילו, אזי מודים לה' על הארץ הטובה שנתן לנו, "ארץ חיטה ושעורה…", "ארץ זבת חלב ודבש".

 

בחג זה מתחילה עונת הביכורים, שבמצוה זו ישנה הדגשה מיוחדת להודאה על הארץ (דברים פרק כו): "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ… וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי… וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'. וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ…".

 

ובחג האסיף – חג הסוכות – עת מתמלא הבית בשפע ברכת ה', האסמים מלאים בכל טוב, מודים לה' על ההשגחה התמידית של הבורא עלינו, הזן ומפרנס אותנו תמיד ומספק לנו את כל צרכינו, וכבר בתחילת היותנו לעם, בתקופת היותנו במדבר, סוכך עלינו בהשגחתו המופלאה, בענני כבוד, זן אותנו בלחם מן השמים ובמים מן הסלע, כמו שנאמר (דברים ב ז): "זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ – לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר"!

 

וכפי שאומרת התורה על חג הסוכות (דברים טז): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". ועוד נאמר (ויקרא פרק כג): "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים… בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

 

והריקותי לכם ברכה!

התוצאה הרוחנית של עבודה זו, כשעם ישראל הולכים ועולים לרגל לירושלים, בשבח ובתודה לה' יתברך – מקריבים קורבנות ושמחים ומודים לה' על טובותיו וחסדיו – אזי הקב"ה משפיע עליהם שפע יותר ויותר, ומתברכים הם ממקור הברכה.

 

אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג [סוכות]? אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה! (ראש השנה טז ע"א)

 

 

אם תחוג לי – הרי אתה שלי!

"וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ: שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כג יג-יד)

 

מסמיכות הפסוקים למדו חז"ל (פסחים קיח): "המבזה את המועדים כאילו עובד עבודה זרה". מה הקשר בין עבודה זרה, למצות עליה לרגל שלוש פעמים?

 

כשילד שמח וחוגג, אם הוא הולך לחגוג עם ההורים והמשפחה – זה מצויין, אך אם לא – יש חשש שיתחיל לחגוג עם החברים שעל הגדרות…

 

כך – כשעם ישראל חוגגים את שמחתם עם ה', הרי הם שמורים מעבודה זרה. וזהו שאומרת התורה: "תחוג לי" – החגים ושמחתם עושים רושם גדול על האדם, אשר לא במהרה יימחה. ולמי שהאדם חוגג לו – אליו הוא שייך. ואם תחוג לי – הרי אתה שלי! (אזנים לתורה שמות)

 

 

תקופת הקציר

כעת לענייננו – נתמקד בתקופה שבין פסח לשבועות – תקופת הקציר.

 

"תקופת הקציר" הינה תקופה ממושכת, המתפרסת על פני שבעה שבועות, מפסח ועד שבועות. זאת מפני שאין כל התבואה מבשילה יחד, אלא תחילה מבשילים השעורים, שהם בעיקר למאכל הבהמה, לאחר מכן בהדרגה מבשילות תבואות נוספות, עד אשר באחרונה, מבשילים אף החיטים. לכן מתפרס הקציר על פני שבועות אלו. [וכעין מה שם שאמר לנו הקב"ה להקדים את מאכל הבהמה לפני מאכלנו, שנאמר: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ – וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ", כך הוא יתברך מקדים את הבשלת מאכל הבהמה לפני מאכל האדם. (אזנים לתורה פרשת ראה)]

 

כל שבוע מציין "תקופת קציר" אחת. [כיוון שזו תקופה יחסית ארוכה, אין די חשיבות ליום אחד של קציר, אלא לשבוע. כל שבוע מציין יחידת זמן משמעותית בתהליך הקציר, כמו שאומר הפסוק (ירמיהו ה כד): "שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ"].

 

אנו נוכחים לראות כי ימים אלו מתאפיינים בעבודה ממושכת ורצופה בשדות, עד כי בזמנם רבים היו ישנים את שנתם בשדות.

 

בתקופה זו, הגשם אינו רצוי, והוא מהווה סימן קללה, שכן הוא מפריע את ההבשלה הסופית של התבואה.

 

תקוות החקלאי היא – שתקופה זו תעבור בשלום, ללא גשמים, כשכל התבואות למיניהן, כל אחת בזמנה, תצלחנה להיקצר כשהן יפות, מלאות ובשלות כל צורכן.

 

עבודת הקורבנות בתקופת הקציר

והנה גם כאן, התורה מכוונת אותנו, לכרוך עבודה זו יחד עם עבודת ה', עם תפילה שתשרה ברכה ולא ירדו גשמים, והודיה לה' על התבואות שכבר נקצרו.

 

כמו שאומר הנביא בתוכחתו אודות עם ישראל כאשר לא הלכו בדרכי התורה: (ירמיה ה כד): "וְלֹא אָמְרוּ בִלְבָבָם נִירָא נָא אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ". שבועות חוקות קציר – אלו שבעה שבועות שבין פסח לעצרת. ישמור לנו – שלא ירד הגשם אז (מצודות, מלבי"ם). רואים אנו מכאן שעבודת עם ישראל היא אכן להשיב אל הלב לירא את ה' השומר לנו את שבועות חוקות הקציר.

 

מיד בהתחלה – פותחים את עונת הקציר בהבאת מנחה לה', כאדם המביא את ראשית תבואתו אל אדונו. זוהי "מנחת העומר", שהיא מנחה קטנה יחסית, מנחה של שעורים, שרק הם ראויים כעת לקצירה, ועימה קרבן של כבש אחד. אך בזאת רק התחלנו.  וכאן מגיעה "ספירת העומר" – אנו סופרים חמישים יום, ומראים שאנו עדיין באמצע, עדיין לא סיימנו, אנו בתוך תהליך של עבודה לה'. היום יום אחד לעומר… יום שני לעומר… וכן הלאה. וביום החמישים, הנה התמלאה תקופה שלימה של קציר, וכעת יכולים אנו להביא לפני ה' "מנחה חדשה" של "שתי הלחם", הפעם מקציר החיטים המשובח, בהודיה כפולה ומכופלת, באופן גדול ומורחב, עם קרבנות רבים, על כל הטוב אשר גמלנו עם סיום תקופת הקציר.

 

יוצא אם כן שספירת העומר מחברת את שני הקרבנות – "מנחת העומר" ו"מנחת שתי הלחם", לקרבן אחד גדול – "מנחה אריכתא" [מנחה ארוכה], הבאה לרגל הקציר, לרגל התבואה החדשה שה' נותן בכל שנה לישראל בתקופה זו. וכפי שאכן ניתן לראות בפסוקים:

 

"… וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן… וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם – וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".

 

הספירה היומיומית של כלל ישראל, גורמת שלא להסיח דעתם, שלא להיות שטופים בעבודות השדה ללא מחשבה. מקשרת ומַפְנָה היא את ליבם לעבודה הנעשית בבית המקדש, וממלאת היא את הלב בתפילה ובייחול לה' יתברך, שישלח ברכה בעמלם ובעבודתם בשדה.

 

ספורנו (ויקרא כג ח):

"ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחילת האביב עד הקציר, כאומרו: 'שבועות חוקות קציר תשמור לנו', היה העומר הודאה על האביב, כמקריב ביכורי השדה לבעלים, והיה הקרבן עמו לתפילה על העתיד, והיתה הספירה זכרון לתפילת יום יום, והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר".

 

אבודרהם:

מפני שהעולם בצער [ביגיעה] מפסח עד שבועות, על התבואות ועל האילנות, לפיכך ציוה הקב"ה לספור ימים אלו, כדי שנזכור צער העולם, ולשוב לו בלבב שלם, ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ, שיהיו התבואות כתקנן, שהם סיבת חיינו, שאם אין קמח אין תורה.

 

וכעת נרחיב יותר אודות עבודת קורבנות זו של ימי הקציר.

 

איסור חדש

"וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן… וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם".

 

אומרת התורה, כי אין להתחיל בקצירת התבואה החדשה, עד אשר יקצרו תחילה את התבואה למנחת העומר. וכמו כן אין לאכול מן התבואה החדשה, עד אשר תוקרב מנחת העומר.

 

רק לאחר הקרבת קרבן העומר, יותרו כל התבואות החדשות באכילה. [ואולם להקרבת קורבנות יותרו התבואות רק לאחר הקרבת שתי הלחם]. (מנחות פרק י משנה ו)

 

[איסור זה קיים גם בימינו, בכל זמן ובכל מקום, כמו שאומרת התורה: "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם". והתבואה החדשה מותרת באכילה רק מליל י"ז בניסן – יום הקרבת העומר, ובחוץ לארץ מליל י"ח. (שלחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף י) ויעויין על כך להלן בשער ההלכה.]

 

ספר החינוך (מצוה שג) מבאר את טעם האיסור: משורשי המצוה, לפי שעיקר מחייתן של בריות היא בתבואות, ועל כן ראוי להקריב מהן קרבן להשם אשר נתנהּ טרם ייהנו מהן בריותיו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה ע"א) בדומה לזה: 'כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל'. וכל זה – להכשיר עצמנו, שנהיה ראויים לקבל מטובו.

 

קצירת השעורים לקורבן העומר

חודש ניסן. האביב הגיע וממלא את האוויר בניחוחותיו. השדות מתמלאות בתבואות מרהיבות עין ומשובבות נפש. חלק מן התבואות כבר הבשילו, ומראן המלבב מושך את הלב. רבה היא הציפייה לקצור ולאכול מן התבואה החדשה והטרייה. ואולם ישראל קדושים, אינם מתחילים בקצירת התבואה. הכל מחכים לקצירה הראשונה שתיעשה לכבוד ה' יתברך – וממנה יקריבו את קרבן העומר, ואז תהיה התבואה מותרת באכילה.

כמבואר במשנה (מסכת חלה פרק א משנה א) החיטים והשעורים והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון… אסורים בחדש מלפני הפסח, ומלקצור מלפני העומר. ופירש הברטנורא: שאסור לקצור מאחד מחמשת המינים קודם קצירת העומר, דכתיב בעומר "רֵאשִׁית קְצִירְכֶם" שתהא תחילה לכל הנקצרים. ועיין עוד במסכת מנחות (פרק י משנה ה).

 

ואכן, קצירה זו נעשית מיד במוצאי יום טוב ראשון של פסח. והיא נעשית ב"עסק גדול", בהתקהלות רבה ובמעמד רב רושם.

 

זאת – משתי סיבות:

 

א. ברוב עם הדרת מלך. וכדברי ספר החינוך: "כדי שיתנו לבם לדבר השם יתברך מתוך המעשה והשמחה".

 

ב. מפני שהתורה אמרה שקרבן העומר צריך להיות מוקרב "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", והכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח [שכן התורה קוראת לפעמים ליום טוב "שבת" על שם השבתון שביום זה]. ואולם הצדוקים והבייתוסים, הכופרים בדברי חכמים, שיבשו את פירוש הפסוק, ופירשוהו: ממחרת השבת, כלומר ממחרת יום שבת בשבוע, ולכן טענו שהקרבן צריך להיות ביום ראשון בשבוע. הם ניסו להפיץ את דעתם זו להמון, וכדי להוציא מלב ההמון דעה משובשת זו, הקפידו לעשות את הקצירה במוצאי יום טוב בעסק גדול.

 

כבר בשעות אחר הצהריים של יום טוב, מתחילים להתקבץ ולהתקהל קהל גדול של אנשים, באחד משדות השעורים בסמוך לירושלים – שדה שנבחרה בקפידה לפני כן, שיש בה תבואה יפה וטובה. [במגילת רות ראינו שעשו זאת ב"בית לחם"].

 

אף הקוצרים, שלושה במספר, מגיעים מבעוד יום, ומתכוננים למעמד הגדול שייעשה מיד עם רדת השמש. השיבולים כבר נכרכו לאגודות מראש – עוד מלפני יום טוב – ומוכנות הן לקצירה מיידית. וכעת כולם עומדים דרוכים, ומחכים שתשקע השמש ויתחילו בקצירה. קצירה זו דוחה אפילו את השבת! כלומר אם תחול שבת במוצאי יום טוב, יקצרו בשבת!

 

והנה, אך שוקעת השמש, עומדים שלושת הקוצרים ומַגָּלִים בידיהם, לצדו של כל אחד ניצבת קופה [סל] כדי לשים בה את התבואה. הם מכריזים בקול רם על מעשיהם, ומעוררים את הקהל בשאלות שונות כדי להסב את תשומת לבם ולעשותם שותפים פעילים. כמו כן, חוזרים הם על כל שאלה שלוש פעמים, כדרך שעושים כדי לרכז ולמקד שימת לב של המון רב.

 

פונים הקוצרים לקהל ושואלים: בא [שקע] השמש?

 

ועונים כולם: הן!

 

-בא השמש? -הן! -בא השמש? -הן!

 

– הרואים אתם מגל זה?

 

– הן!

 

מגל זה? -הן! מגל זה? -הן!

 

– הרואים אתם קופה זו?

 

-הן!

 

קופה זו? -הן! קופה זו? -הן!

 

אם חל בשבת, שואלים הקוצרים: היודעים אתם כי שבת היום?

 

וכולם עונים: הן!

 

-שבת זו? -הן! -שבת זו? -הן!

 

ולבסוף: האקצור?

 

-קצור!

 

-האקצור? -קצור! -האקצור? -קצור!

 

או אז, כשעיני כולם נשואות, וכולם דבוקים בחדוות המצוה, קוצרים הקוצרים את השיבולים. כל אחד קוצר כמות של סאה [שהיא 5.550 ק"ג], כך שמתקבלות שלוש סאים, בשלוש קופות. (מנחות פרק י)

 

קורבן העומר

למחרת, עם בוקר, היו מקריבים משעורים אלו את קרבן העומר.

 

את שלוש הסאים של השעורים היו מביאים אל העֲזָרָה של בית המקדש, ושם חובטים ומנקים אותם, מנפים בשלוש עשרה נפות, עד אשר הוציאו מהם כמות של "עומר", עשרון אחד [1.660 ק"ג], של סולת שעורים. ובוללים אותו בלוג שמן ונותנים עליו קומץ של לבונה, כשאר המנחות, ומניפו הכהן במזרח, מוליך ומביא, מעלה ומוריד.

 

מוליך ומביא [מניף מצד לצד] – לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד [מניף מעלה ומטה] – לעצור טללים רעים.

 

מתוך עומר זה – היה מוציא הכהן קומץ אחד בלבד [מלוא אגרוף אחד], שאותו הקטיר על המזבח.

 

ואומרת התורה כי קרבן זה הוא: "לִרְצֹנְכֶם" – "אם תקריבו כמשפט זה יהיה לרצון לכם"! (רש"י)

 

[בהקשר לכך נזכיר את אשר אירע עם המן הרשע, כי כאשר גזר להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, בלילה ההוא – ליל ט"ז בניסן – נדדה שנת המלך, והקב"ה גלגל את הדברים והפך את הגלגל על המן הרשע, ובאותו לילה שבא לומר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו, ציוה עליו אחשוורוש להרכיב את מרדכי ברחובות העיר ולקרוא לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". מרדכי לא ידע מכל זה, ובאותו זמן היה יושב יחד עם אלפי ילדים קטנים לבושים שק ועוסקים בתורה, וצועקים ובוכים בתפילה לה' לבטל את רוע גזירתו של המן הרשע. כשהגיע המן אל מרדכי וראהו מתפלל, המתין לו עד שסיים תפילתו, ולאחר מכן שאלו המן: במה הייתם עוסקים? ענה לו: בפרשת קמיצת העומר שהיו מקריבים מנחה לה' בבית המקדש בתאריך זה – יום ט"ז בניסן, כדי שיהיה מותר לאכול את התבואה החדשה. שאלו המן: ממה היתה עשויה מנחה זו? מכסף, מזהב או אולי מיהלומים? ענה לו מרדכי: זהו קומץ של קמח שעורים שמקטירים אותו על גבי המזבח. נדהם המן ואמר: בא קומץ קמח שעורים שלכם, ודחה את עשרת אלפים ככר כסף שלי! (עיין בהרחבה בחוברת "ימי הפורים בהלכה ובאגדה" – שער האגדה)]

 

ספר החינוך (מצוה שב): משרשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך המעשה, החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו, לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויים לברכה בהכשר מעשינו לפניו, תתברך תבואתנו וישלם חפץ השם בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו.

 

לאחר קרבן העומר, היו "יוצאים ומוצאים שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי" (מנחות פרק י משנה ה). השווקים התמלאו, בגיל ובששון, בקמח מן התבואה החדשה, אשר נקצרה לאחר קצירת העומר, ועתה הותרה באכילה.

 

ספירת העומר

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". (ויקרא כ טו)

 

כעת, אחר שהוקרב קרבן העומר, סופרים כל ישראל את מנין הימים החולפים, כדי לתת דעתם להמשכה של מצוה ועבודה זו – שתסתיים ביום החמישים, כאשר תגיע תקופת הקציר לסיומה, ויזכו עם ישראל להקריב את מנחת שתי הלחם, מקציר החיטים. ספירה יומיומית זו, כאמור, מקשרת היא את לב האומה כולה אל עבודת המקדש הקשורה לימי הקציר.

 

לכן גם היום, כשסופרים אנו ספירת העומר "זכר למקדש", מוסיפים בסיום הספירה: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו", שכן מייחלים ומצפים אנו לחידושה של עבודה זו במלואה, כשנזכה אכן למנות לקרבן העומר ממש, ואף להביא בסיום הספירה את קרבן שתי הלחם, בבניית בית המקדש במהרה.

 

הרחבה: מונים ימים ומונים שבועות

בספירת העומר יש למנות ימים, ויש למנות שבועות. למשל: "היום שלושה ועשרים יום לעומר, שהם שלושה שבועות ושני ימים". וזאת משום שבמקום אחד כתוב בתורה: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם", ובמקום אחר: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ".

 

נתבונן ונראה, כי יש משמעות מיוחדת לספירת הימים, ומשמעות מיוחדת לספירת השבועות.

 

בחומש ויקרא, שהוא ספר הקרבנות, מדובר על עבודת המקדש בימי הקציר, בהקרבת קרבן העומר ושתי הלחם, ושם מוזכר למנות "חמישים יום", שכן סופרים את הימים מההקרבה הראשונה להקרבה השניה, כפי שהורחב לעיל. וכפי שניתן לראות מתוך הפסוקים: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם – וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'". (ויקרא כג טו)

 

לעומת זאת בחומש דברים – שם מדובר על שמחת עם ישראל בשלושת הרגלים, כשבאים הם לשמוח עם הקב"ה את שמחתם על ענייני התבואה, באביב, בקציר ובאסיף [כפי שהורחב בתחילת פרק זה]. בחג השבועות באים עם ישראל לשמוח עם הקב"ה בשמחת הקציר, שזה עתה הסתיים, וזאת – לאחר שספרו שבעה שבועות של קציר. שהרי כפי שאמרנו, תקופות הקציר נמנות בשבועות ולא בימים, כי יום אחד אינו מהווה פרק זמן משמעותי לעניין הקציר, אלא דווקא "שבוע" הוא תקופה משמעותית שנספרת כתקופת קציר. אחר שספרו עם ישראל שבעה שבועות של קציר, "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה", מאז שהתחילו מַגָּלֵי הקצירה להופיע בשדות, עולים הם בתודה וברננה לבית המקדש, לשמוח לפני ה' בכל הטוב, ולהביא את ביכורי פרי אדמתם לפני ה'. כפי שניתן לראות בפסוקים דלהלן: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". (דברים טז)

 

מנחה חדשה – שני הלחם

אחר שסיימו ישראל לספור את העומר, ביום החמישים, הוא חג השבועות, הקריבו בבית המקדש "מנחה חדשה", שהיא המנחה הראשונה שהובאה מן התבואה החדשה [ואמנם גם מנחת העומר שהקריבו בט"ז בניסן היא היתה מן החדש, אלא שאינה כשאר כל המנחות, שהיא באה מן השעורים והם באים מן החיטין (רש"י)].

 

עבור מנחה זו, קצרו שלושה סאים של קמח חיטים, ומהם הוציאו, אחר ניפוי ב-12 נפות, שני עשרונים של קמח. הגישו את הקמח אל העזרה, ולכל עשרון הוסיפו שאור [חומר מתפיח], כדי שיהיה חמץ, לשו וערכו לחם, ואפו את שני הלחמים הללו עוד בערב יום טוב. וביום טוב עצמו הניפו את "שתי הלחם" תנופה לפני ה', כשיחד עימה הביאו קורבנות רבים, בנוסף לקורבנות המוסף של יום טוב. (החינוך מצוה שב)

 

ניתן להבחין בשני הבדלים בין אופן הבאת מנחת העומר, לאופן הבאת מנחת שתי הלחם: א. במנחת העומר, הגישו לעזרה את השעורים כמו שהן, ובעזרה ניקו וניפו אותם. לעומת זאת בשתי הלחם הגישו לעזרה קמח נקי. ב. מנחת העומר לא היתה אפויה, ושתי הלחם היו אפויים. הבדלים אלו הם משום שקרבן העומר מהווה הודאה לה' על מאכל הבהמה שזה עתה הבשיל ונקצר, ולפיכך מתאים להביא את השעורים עם התבן, כפי מאכלה של הבהמה, ולכן גם לא אפו את העומר שהוציאו ממנו. מה שאין כן מנחת שתי הלחם, שהיא הודאה על מאכל האדם, כאן אין ראוי להביא את התבואה כמו שהיא, שהרי זה פסולת בעבור האדם, וכמו כן הביאו אותה כפי שנהנה ממנה האדם – כשהיא אפויה, "לפי שהחטים למאכל אדם, ועל כן ראוי להכינם בענין שהאדם נהנה ונזון מהם… כי מתוך המעשה, תתעורר מחשבת האדם אל הדברים, ועל כן, כפי חשיבות הקרבן והכנתו הטובה, לב אדם מתעורר אליו יותר". (החינוך מצוה שב. אזנים לתורה פרשת ראה)

 

וכך, בשמחה ובטוב לבב, חוגגים עם ישראל את "חג הקציר", החותם את שבועות הקציר מלאות העמל והיגיעה, הכרוכות בנשיאת עיניים בלתי פוסקת כלפי הקב"ה. בתודה וברננה, בשבח ובהודיה, מקריבים ממיטב תנובת הארץ, ומודים לה' יתברך שזיכנו להגיע ליום הזה, בארץ הטובה והמבורכת שנתן לנו.

תגיות נוספות לחיפוש:

ברוך ה׳ זכינו לחדש את האתר דבר תורה

בס"ד
האתר עובר שידרוג על מנת לאפשר לכם ממשק יותר נוח, אנו עושים את מירב המאמצים כדי להעלות תכנים חדשים ולשפר את הקיימים בכל יום יתווספו תכנים כדאי להתעדכן