“לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים”

מבט לחיים מאת הרב שלמה הלוי שליט”א

ספירת העומר- התורה שבעל פה – רבי עקיבא

תקציר המאמר:

"שיחה לימי ספירת העומר" התורה שבעל פה - רבי עקיבא מתוך חוברת באגדה לימי ספירת העומר של הרב דוד שלום נקי שליט"א

התורה שבעל פה – רבי עקיבא

 

הנה כי כן למדנו כי ימי ספירת העומר בתורה הם ימי קציר, וסופרים בהם את הימים להקרבת העומר. חז"ל היפנו אותנו אל פנימיותם של הדברים, שמבחינתנו אלו הם ימי הכנה לקבלת התורה. והנה כעת נתבונן על עניין נוסף: בימים אלו נוהגים אנו מנהגי אבלות זכר לתלמידי רבי עקיבא שנפטרו. רוצים אנו להבין מה הקשר בין פטירתם למהות הימים. וכן מדוע עושים זכר לדורות על פטירתם, מה שלא עושים ברבים וטובים חסידי וקדושי עליון שנפטרו בכל מיני אירועים קשים ומשמעותיים לעם ישראל. ועוד: האם יש קשר בין מיתתם לבין הילולת רבי שמעון בר יוחאי ביום ל"ג בעומר? על כך, ועוד, נתבונן נא כעת.

 

תורה שבכתב ותורה שבעל פה

הנה זכינו שבחר בנו הקב"ה מכל העמים ונתן לנו את תורתו, תורת אמת, בהר סיני. ומהי התורה שנתן לנו ה'? שתי תורות הן: תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

 

תורה שבכתב – ספר התורה, אשר נכתב על ידי משה מפי ה'. ממנו נכתבו מילה במילה 12 ספרי תורה ל-12 שבטי ישראל. ממנו נכתב מילה במילה לכל מלך בישראל, וממנו נכתבו ספרי תורה באלפי עותקים ברחבי העולם, והוא נמצא בידינו, מילה במילה ואות באות, כפי שכתב משה מפי ה'. [הלכות רבות ישנן על כתיבת ספר תורה, שמהוות מעין מנגנון שימור מיוחד לכתיבתו המדוייקת מדור לדור. ואכן כל ספרי התורה, מכל העולם, מכל קצוות תבל, מכל התקופות, הם באותו נוסח בדיוק, מילה במילה ואות באות. מה שאין כן בכל מיני כתבים אחרים, שישנם חילופי גירסאות לרוב].

 

תורה שבעל פה – נמסרה ונלמדה למשה רבנו מפי הקב"ה בהיותו במרום 40 יום ו-40 לילה. ועברה בעל פה מדור לדור. ועל כך נרחיב כעת.

 

נתחיל ונשאל, מדוע לא נמסרה לנו התורה כולה בכתב? הלוא משהו שעובר בכתב, עובר יותר במדוייק, באופן מסודר ובטוח?!

 

כדי לענות על כך, נתאר לעצמנו אדם שהוא חכם נפלא בענייני חינוך. יודע הוא לרדת לעומק נפש הילד, לפעול פעולות נכונות, ולהביא אותו לצמיחה. יש לו ידע עצום בתחומים רבים: תזונה נכונה בגיל הילדות, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, משחקי ילדים, דידקטיקה ושיטות לימוד, פסיכולוגיה ועוד ועוד. אך מעל כל הידע, עומדת חכמה עצומה, לב חכם, רגיש ונבון, היודע להשתמש בידע באופן נרחב ונכון, ולהביא לתוצאות מצויינות ונפלאות.

 

והנה רוצה החכם להנחיל את חכמתו לאנשים נוספים, שילמדו ויפיצו אותה ברחבי העולם, כך שתהיה תועלת לאנשים רבים, בהווה ובעתיד. כיצד יעשה זאת?

 

אילו היה זה עניין של ידע בלבד, יתכן שהיה כותב הכל בספרים. וכמובן היה צריך להוציא ספרים עבי כרס שיכילו את כל הידע באופן נרחב, מדוייק ומוסבר היטב. [ועדיין אין זה מספק לגמרי, כפי שניתן לראות, כי מקצועות המכילים ידע רב יחד עם טקטיקה מעשית והתמודדות מול מצבים שונים כמו למשל רפואה, אינם יכולים להילמד כראוי רק מתוך ספרים, אלא חייבים הם מסירת לימוד והשתלמות בעל פה]. אולם כאן, אין זה רק ידע, אלא חכמת לב מיוחדת, שאותה בודאי אי אפשר לכתוב. וכפי שאמרו חז"ל (סנהדרין לה ע"א וברש"י): "ליבא דאינשי – לא כתבי". לב האדם – אינו ניתן להיכתב.

 

אשר על כן, כדי להעביר כראוי את חכמתו, יסד החכם חוג, אשר אליו הזמין אנשים נבחרים, חכמי לב ומוכשרים. בחוג זה העביר והרצה את ידיעותיו וחכמתו. נתן דוגמאות לרוב, ירד לפרטים מעשיים רבים, טיפל בפתרון בעיות, הדגים דרכי התמודדות שונים, וכל זאת לצד הקניית ידע נרחב. אט אט השכילו אנשי החוג להבין את מהלכיו, את דרך החשיבה שלו, קנו ממנו אף ידיעות רבות ומגוונות. במהלך החוג הם קיבלו גם דפי סיכום, עד אשר בסיום החוג יצאו עם קלסר עב כרס, אך מה שיותר חשוב – עם הבנה והפנמה של הדברים שנאמרו להם.

 

כמובן, שמי שיקבל לידיו את הקלסר מבלי שהשתתף בחוג עצמו, לא יוכל להבין כראוי את הנאמר בו וליישמו באופן נכון ואמיתי. הוא יוכל להבין מעט, 'מלמעלה', להתרשם כללית, אבל בודאי שלא יוכל לרדת לעומק הדברים, להבנתם האמיתית והברורה, וליישומם הנכון והמדוייק.

 

"אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם"

זהו משל חיוור מאוד מאוד ביחס לחכמת התורה. הקב"ה בחר בנו עם ישראל לתת לנו את התורה, למסור בידנו מחכמתו האלוקית. חכמה זו היא המקור לכל חכמה שבעולם: חינוך, פסיכולוגיה וכל חכמות הנפש, כל מדעי הטבע למיניהם, חכמות הרפואה, חכמות מטאפיזיות למיניהן. כל זה אף לא טיפה מן הים מן החכמה האלוקית עצמה [שיצרה את העולם, יצרה את חוקי ופלאי הטבע, יצרה את גוף ונפש האדם וכו'. כלומר מן החכמה הזו נוצרו כל החכמות האחרות].

 

הקב"ה לימד את התורה בעל פה את משה, ורק לאחר מכן אמר לו לכתוב את התורה שבכתב שהיא צופנת בסודות, ברמזים, בכללים, את התורה שבעל פה. וכדברי המדרש:

 

יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שבחר בישראל משבעים אומות, כמו שכתוב, "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". ונתן לנו את התורה בכתב, רשומות ברמז צפונות וסתומות, ופרשום בתורה שבעל פה, וגילה אותם לישראל. ולא עוד אלא שהתורה שבכתב – כללות, ותורה שבעל פה – פרטות. ותורה שבעל פה – הרבה, ותורה שבכתב – מעט. ועל שבעל פה נאמר: "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה וּרְחָבָה מִנִּי יָם". (תנחומא נח ג)

 

קבלת התורה שבעל פה – בכפייה

ממשיך המדרש ואומר, כי עם ישראל, כשקיבלו עליהם את התורה בשמחה באמירת "נעשה ונשמע", התכוונו רק לתורה שבכתב. אבל את התורה שבעל פה – לא רצו לקבל, והקב"ה כפה עליהם שיקבלוה.

 

דומה הדבר לאדם האומר למורה שלו: מוכן אני לקבל עלי בשמחה כל מה שתגיד ותנחה אותי, כי יודע אני שכל מה שאתה מצווה עלי זה לטובתי. ואולם מה שאתה דורש ממני להבין היטב את מה שעומד מאחורי כל הוראה שלך, ומאחורי כל ציווי, להבין את הראש שלך, להיכנס אליו, לרדת לפרטי הדברים, להבנה המדוייקת שלהם. ללמוד את כל החכמה והידע שמאחורי זה. זה – קשה לי. אינני רוצה.

 

כך עם ישראל רצו לקבל עליהם בשמחה לעשות את כל דברי ה' – "נעשה ונשמע". אבל להבין היטב את התורה ואת דקדוקיה, להיכנס לעובי הקורה של הבנת כל פרטי הדברים, באופן מדוייק, ללמוד את החכמה העליונה הגנוזה בכל מצוה, וממילא את פרטיה ופרטי פרטיה ודקדוקיה ולקיים את הכל, זה לא רצו לקבל עליהם. והקב"ה, לטובתם, הכריחם.

 

ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". אמר רב דימי בר חמא: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם מקבלים אתם את התורה, מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלוא משעה שאמר להם מקבלים אתם את התורה, ענו כולם ואמרו "נעשה ונשמע", מפני שאין בה יגיעה וצער, והיא מעט, אלא אמר להם על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות, וקשה כשאול קנאתה [קשה עד מאוד להבינה]. (תנחומא שם)

 

העברת התורה מדור לדור

התורה שבעל פה התחילה לעבור מדור לדור. משה רבנו למד מפי ה', ומסרה ליהושע, יהושע לזקנים, זקנים לנביאים, נביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. התנאים קיבלו מאנשי כנסת הגדולה. האמוראים קיבלו מהתנאים, וכן הלאה.

 

[בתוספות יום טוב על המשנה מבואר, כי משה אכן "מסרה" ליהושע, בשלימות, ויהושע לזקנים וכו' עד אנשי כנסת הגדולה. עד אז "נמסרה" התורה בשלימות מדור לדור. ואולם מכאן והלאה התנאים "קיבלו" מאנשי כנסת הגדולה, והאמוראים "קיבלו" מהתנאים, דהיינו מפני שנתמעטו הדורות, לא נמסרה כולה, אלא קיבל כל אחד כפי כוחו. ומכל מקום התורה שבידו קבלה היא איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום].

 

ויש לשאול: וכי משה לימד רק את יהושע? וכי יהושע לימד רק את הזקנים? הלוא הם לימדו את התורה לכל עם ישראל?! אלא רצף העברת התורה נעשה על ידי "שושלת סמיכה". התורה בודאי נלמדה לכל עם ישראל, וכל אחד מישראל למד כפי כוחו. אך יחידי סגולה בכל דור ודור "נסמכו" להעביר את השושלת הלאה [בדומה, להבדיל, לאותו חכם בחינוך, אשר חכמתו הופצה לכל ההמון, אך רק מעטים הוסמכו מטעמו להעביר אותה לחוג נוסף]. דווקא יהושע, אשר היה צמוד למשה רבנו "לא ימיש מתוך האוהל", ולמד ממנו את התורה על בוריה, הוא זה שנסמך להעביר את התורה הלאה. וכן הזקנים הוסמכו על ידי יהושע וכו'. וכך עברה התורה שבעל פה, שאינה ניתנת כלל וכלל להיכתב, מרב לתלמיד, מדור לדור, בשושלת העברה רצופה, כשרק מי ששימש את רבו, עד שהשכיל להיכנס לכל עומק הדברים והיקפם, הוא שיכל להמשיך את השושלת.

 

יגעת – מצאת!

נשוב למשל של החוג שהועבר על ידי החכם בחינוך. אנשי החוג הפנימו ולמדו כראוי, ואף היו נאמנים ליישום המעשי של הדברים, ואכן ראו פירות יפים מאוד בחינוך. הם העבירו את הדברים בשלימות הלאה, לחוגים נוספים, וכולם למדו והפנימו, יישמו את הדברים בנאמנות, והצליחו מאוד. מידי פעם, כשהיה להם ספק או שאלה, יצרו קשר עם החכם ופישטו את הספקות.

 

אחר שנמסרו הדברים מחוג לחוג, כמה וכמה דורות, הגיע דור, שהיה לו קושי עצום בגידול ובחינוך הילדים. הילדים היו מרדנים וקשים, התנאים הכלכליים אף הם היו קשים, כך שהיה קשה לספק להם את מלוא צורכיהם, ועוד ועוד קשיים. ההנחיות שקיבלו היו קשים עד מאוד, כמעט בלתי אפשריים, ליישום. ואם לא די בכך, הרי שאף איבדו הם את הקשר עם החכם הגדול ולא יכלו לשאול אותו את שאלותיהם וספקותיהם.

 

אולם אנשי החוג ידעו נאמנה כי החכמה המופלאה שהועברה להם מדור לדור, צופנת בתוכה את הפתרונות לכל הקשיים ולכל הבעיות. הם החליטו ללכת איתה עד הסוף, היו נאמנים מאוד לכל ההדרכות וההנחיות, למרות שהיה זה כרוך בקשיים עצומים. וכמו כן התמסרו ללמוד היטב את דברי החכמה, להבינם כראוי, עיינו בדפי הסיכום, העמיקו בכל מילה, ערכו ביניהם דיונים רבים לגבי הדברים שהועברו אליהם בעל פה, כיצד ניתן ליישמם באופן נכון בדור זה.

 

והנה – הפלא ופלא. דווקא הם, שמנותקים היו טכנית מן החכם, שנתקלו בקשיים רבים ועצומים, דווקא הם – גילו בדברי החכמה אשר לפניהם עומקים חדשים, רבדים חדשים, הבנות נוספות. הם הצליחו יותר להיכנס לראש של החכם, להבין טוב יותר את הלך רוחו, את מחשבתו. הם הבינו לא רק את מה שנאמר להם, אלא את החשיבה שעומדת מאחורי הדברים. ומתוך כך, הרחיבו את הדברים, פירטו אותם, כתבו כללים נוספים מעצמם, שלא קיבלו ממוריהם. אבל לא שהמציאו ובדו זאת מליבם, אלא שהבינו זאת מתוך הלך הדברים. הם גילו שהחכם הטמין בדפים שנתן כל מיני רמזים לדברי חכמה נוספים. הבינו הם כי במילה זו רָמַז הוא לכך וכך, והראיה לכך היא שהרי אמר בדבריו כך וכך… וכך פלפלו בדברים, וגילו חכמות עצומות של החכם וידע אדיר, אף יותר ממה שלמדו חכמי החוג הראשונים!

 

כך, להבדיל, מדור לדור עברה התורה שבעל פה. ועם ישראל למדוה וקיימוה. היתה גם בעם ישראל נבואה – הם קיבלו מסרים והדרכות ישירות מפי ה'. והנה הגיע הדור של בית המקדש השני. מלבד הצרות הגשמיות שהלכו והתגברו, וקושי הגלות, היה גם קושי רוחני. הנבואה פסקה, מאידך היו גזירות שמד ורדיפות התורה מצד הרומיים. כאן נדרשו למסירות נפש על התורה. לאחוז בה חזק. ודווקא הדור הזה זכו לגלות בתורה סודות נסתרים, רבדים עמוקים, ולהוציא לאור תעלומה של דברים הגנוזים בתורה, לחדש סברות, הבנות מחודשות. כשהדבר הגיע לשיא בתקופתו של רבי עקיבא, שגילה דברים הגנוזים בתורה שאפילו משה רבנו לא גילה!

 

כעת נרחיב את הדברים הללו, ונראה אותם במקורותיהם.

 

לימוד מתוך קושי וצער – חזק יותר

אומר המדרש (תנחומא נח ג): כתוב על התורה, "וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים" (איוב כח יג). מהו לא תמצא בארץ החיים?! וכי בארץ המתים תמצא?! אלא שלא תמָצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זֹאת הַתּוֹרָה – אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט יד). וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל.

 

… וזו היא תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול… והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו… ללמדך, שכל מי שאוהב עושר ותענוג, אינו יכול ללמד תורה שבעל פה, לפי שיש בה צער גדול ונידוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" (ישעיה ט א). אור גדול, אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה.

 

התורה הקדושה איננה כשאר החכמות, אלא דורשת היא התמסרות גדולה ועצומה. אדם אינו יכול ללמוד באמת, להיכנס לעומק סברת התורה, להבין את האמת שבה, את הבנתה המדוייקת, כשהוא יושב "רגל על רגל". התורה אינה כמו כל ידיעות אחרות, שניתן ללמוד ולהבין ישר, אלא: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" – תחילה צריך לגשש באפלה, לחתור, לנסות להבין, להיכנס לעובי הקורה של הבנת עמקות ושורש של כל עניין, מהי הסְבָרָה של הדברים וכו', עד אשר מתגלה האור הגדול. ככל שהאדם יותר מתאמץ ו"מצטער" על לימוד התורה, הוא מגיע להשגות גדולות ועמוקות יותר.

 

ויש להבהיר, כי אין הכוונה כאן ל"צער" במובן שלילי של עצב, חלילה, אלא על התאמצות, לימוד מתוך קושי ויגיעה, התמסרות גם בתנאים בלתי נוחים וכדומה. ואמנם דווקא כאן טמונה מתיקות התורה המיוחדת, אשר רק מי שטעם אותה יכול להבין. וכפי שאומרת המשנה (אבות פ"ו מ"ד): "פת במלח תאכל… וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". וכפי שאומר האור החיים הקדוש (דברים כו ח): "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוּב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".

 

בימי בית שני ציערו עצמם על התורה – וזכו להשגות מופלאות

במהלך ימי בית המקדש השני, התחילו הרומאים לשלוט בארץ ולהכביד את עוּלם. הם הצרו את צעדי היהודים בשמירת התורה והמצוות ובלימוד התורה, כך שהיהודים היו צריכים ממש למסור את נפשם על קיום התורה והמצוות. ודווקא על ידי כך נקשרו בכל ליבם ונפשם לחכמת התורה, והשיגו בתורה השגות נפלאות, שלא הושגו כלל בדורות שלפניהם.

 

"אמר רבי ישמעאל: מיום שניתנה תורה לישראל ועד שנבנה הבית האחרון, תורה ניתנה, אבל הדרה ויקרה, כבודה וגדולתה ותפארתה, זיוה וזיותה, לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון". (פרקי היכלות פרק כז)

 

"ולא עלתה על לבי ליתנו לכל הדורות הללו, מימות משה עד עכשיו. לדור הזה היה שמור להשתמש בו עד סוף כל הדורות". (פרקי היכלות פרק כט)

 

"לפי שלא מצא הקב"ה בבני אדם שעושים את התורה והמצוות בצער. ובנין בית אחרון בצער, ומצערים עצמם על התורה ועל המצוות, לפיכך נתן להם הקב"ה משנה להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות". (תנא דבי אליהו זוטא פרק ב)

 

וכיצד יתכן שהשיגו השגות בתורה יותר מהדורות הקודמים להם, הלוא את כל תורתם קיבלו מהדורות הקודמים? התשובה לכך בתנא דבי אליהו (שם): "מקרא ומשנה שניהם מפי הגבורה נאמרו… אלא כשנתן הקב"ה את התורה לישראל, לא נתנה להם, אלא כחיטים להוציא מהן סולת, וכפשתן לארוג ממנו בגד, בכלל ופרט, ופרט וכלל, וכלל ופרט וכלל….". הקב"ה כביכול נתן "חומר גלם" של חכמה, שממנו ניתן להוציא וללמוד עוד ועוד. ונרחיב על כך עוד להלן בנושא "חכם עדיף מנביא".

 

פיסגת גילוי תורה שבעל פה – בדורו של רבי עקיבא

אמנם, האור הגדול ביותר של תורה שבעל פה, זרח לאחר חורבן בית שני, בדורו של רבי עקיבא וחבריו. אותו דור, שרבו בו הגזירות והרדיפות, ומכונה בפי חז"ל "דורו של שמד", לא רק הצטערו על התורה והמצוות, אלא מסרו נפשם ממש.

 

"מה לך יוצא ליסקל? על שמלתי את בני.

 

מה לך יוצא לישרף? על ששמרתי את השבת.

 

מה לך יוצא ליהרג? על שאכלתי מצה.

 

מה לך לוקה בפרגול [בשוט]? על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפילין, על שהטלתי תכלת, על שעשיתי רצון אבא שבשמים!

 

וזהו שאומר הפסוק (זכריה יג ו): "וְאָמַר אֵלָיו מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ, וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי", מכות האלה גרמו לי להאהב לאבי שבשמים!" (ויק"ר לב א)

 

תנו רבנן, פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה… (ברכות סא)

 

מכיון שמסרו נפשם בפועל על קיום התורה, זכו לגילוי תוספת וריבוי לאין שיעור של אור התורה – האור הגדול של רבי עקיבא וחבריו!

 

לרבי עקיבא וחבריו נתגלו אורות צפונים שלא נתגלו גם למשה רבינו.

 

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות [כגון התגים שבספר תורה]. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך?! [לשם מה אתה מוסיף זאת?] אמר לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות! אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך! [כביכול לקח אותו לבית מדרשו של רבי עקיבא. ואמר לו: לך לשורות האחרונות של בית מדרשו. כי היה נהוג שהתלמידים יושבים לפי גדלותם וידיעותיהם בתורה, כשבשורה הראשונה יושבים הגדולים ביותר בתורה]. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הם אומרים! [שלא הבין משה רבינו את המשא ומתן שלהם בדברי תורה]. תשש כחו [הצטער וחלשה דעתו שאינו מבין את צורת הלימוד]. כיון שהגיע לדבר אחד [רבי עקיבא הגיע לדבר שצריך לנמקו] אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: "הלכה למשה מסיני", נתיישבה דעתו [של משה רבנו]. (מנחות כט ע"ב)

 

ובמדרש: דברים שלא נגלו למשה, נגלו לרבי עקיבא וחבריו. "וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ" – זה רבי עקיבא וחבריו. (במדב"ר יט ו)

 

ננסה להבין יותר את הדברים.

 

חכם עדיף מנביא

כתב רבי יונתן אייבשיץ (בספרו יערת דבש ח"א דרוש יג): "והחכמים ברוח הקודש משיגים מחשבת הבורא ברוך הוא… כי החכמה היא המחשבה, וחכמים משיגים מחשבת ה'… ולכך חכם עדיף מנביא, כי החכם מדבק נשמתו במחשבת ה' ומשיג יותר ממה שהנביא שומע מה שה' מוציא מפיו כביכול. ואפילו בשר ודם יש דברים בלבו מה שאינו מוציא מפיו, ומכל שכן בהקב"ה, ולכך החכם שמשיג במחשבתו הבורא, יותר גדול מנביא שהוא מלשון ניב שפתים".

 

הנביא שומע מה שה' מדבר, ואילו החכם משיג במחשבתו את מחשבת ה', גם את מה שלא נאמר, כביכול מה ה' חושב, מה ה' רוצה, מה ה' סובר בעניין כזה. ולזה הגיעו ביתר שאת רבי עקיבא וחבריו, שמסרו נפשם על התורה עד שדבקה נפשם ומחשבתם בהקב"ה.

 

וזהו שאומר הפסוק (משלי ב ד): "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא"! בדורות שחיפשו וביקשו את התורה בכל ליבם, אז זכו ל"דעת אלוקים תמצא"! זכו להבין את דעתו של הקב"ה, את מחשבתו כביכול. וזאת דווקא אחר שתמה הנבואה בעם ישראל, ואף "בת קול", שהיתה עדיין מצויה בימי בית שני, כבר לא הופיעה עוד. דוקא אז, שכבר לא זכו לשמוע את דבר ה', זכו להשיג מתוך עמל ויגיעה, את דעת ה'.

 

בדומה לילדים שאמא נמצאת עמם בבית, והיא נותנת להם הוראות ומדריכה אותם כיצד לנהוג. כשהיא יוצאת מהבית והם לכל הפחות בקשר טלפוני, עדיין יכולים הם לשאול את פיה בכל מקרה של ספק. אבל אם כבר לגמרי איבדו את הקשר, כאן עליהם להתאמץ, להיות נאמנים להוראות שלה ולהדרכות שלה, ומתוך אהבתם אליה ומסירותם לדבריה, כבר יבינו בדעתם מעצמם מה אמא מרשה ומה לא, ומה היא היתה אומרת במצב כזה ומה במצב אחר, ויכולים הם אף לחדש כפי כח בינתם, כללים ודעות שאמא לא אמרה במפורש מעולם, אבל מבינים הם שכך דעתה.

 

"הקב"ה נתן כח לחכמי התורה להבין דבר מתוך דבר, ולחדש הלכות מאובנתא דליבא [מבינת הלב], שנעשם לבם כמעיין הנובע, ומוציאים מלבם חכמת התורה, ומסכימה דעתם לדעת המקום. וזו מעלה נפלאה ונשגבה שנתן לנו ה' יתברך שנהיה מסוגלים להגיע לידי מידה זו שתהיה דעתינו דעת תורה ונתפוס בהשגתינו את דעת האלוקים". (בן מלך עמוד עט)

 

זהו המושג "פריה ורביה בתורה", שזוכה להוציא ולחדש מהתורה עוד ועוד חידושים וחכמה, ולזה זכו ביותר רבי עקיבא ודורו.

 

רבי עקיבא היה "דורש תילי תילים של הלכות על כל קוץ וקוץ". ביאר המהר"ל (תפארת ישראל פרק סג), שכשם שגוף התיבות מורים על דברי תורה עצמם, כך התגין מורים על השגות דקות מאוד מאוד. והיינו שעד רבי עקיבא לא היו דורשים אלא את גוף התיבות, אך רבי עקיבא זכה לדרוש את עומק ההשגה והסברא הרמוז בתגי האותיות. כביכול מה שבין השורות, הדברים הדקים והנסתרים הרמוזים בתוך המילים.

 

"אמר לו רבי טרפון: עקיבא, עליך הכתוב אומר: "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ, וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִיא אוֹר", דברים המסותרים מבני אדם, הוציאם רבי עקיבא לאורה!" (אדר"נ פ"ו)

 

"משמת רבי עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות החכמה" (סוטה מט). רש"י: זרועי תורה – עומק סברא, ולסמוך טעמי תורה שבעל פה על מדרשי המקראות ואותיות היתרים ולשונות המשתנים במקרא.

 

מחלוקות בתורה

במשל של האמא והילדים, כשדנים מה אמרה אמא, בודאי שצריכה להיות דעה אחת. אבל כשדנים מה היא סָבְרה, מה היא היתה חושבת במקרה כזה, וכיצד היתה נוהגת במקרה כזה, איזה שיקול עמד לנגד עיניה מאחורי בקשה זו, כאן כל ילד, לפי טבעו ותכונותיו, יכול להבין אחרת. ואם כולם נאמנים עד מאוד לאמא, ומכירים את דעותיה והלך מחשבתה, הרי שדברי כולם אמת. כי אכן בדעתה של אמא יש פנים לכאן ולכאן. מצד אחד יש בלבה סברה כזו, ומצד שני יש בלבה גם סברה הפוכה. יתכן שהיתה מנחה א, ויתכן שהיתה מנחה ב. שניהם נכונים. אולם למעשה, אם אמא אמרה שצריך לשמוע תמיד לאח הגדול יותר, אז כך עושים. אבל לא שדברי שאר האחים אינם נכונים, הם נכונים בהחלט, רק שלמעשה אין נוקטים כדבריהם.

 

גם במשל הקודם של החכם בחינוך: כל עוד שדנים בדבריו, מה אמר על כל עניין, צריכה להיות דעה אחת. אבל כשמתאמצים להבין מה חשב ומה סבר, מהי החכמה העומדת מאחורי הוראה זו או אחרת, כאן כבר ניתן לקבל דעות רבות, שכן כל אחד חושב על פן אחר במחשבתו של החכם, שאכן גוונים רבים לחכמה, ויש כל מיני הסתכלויות על אותו דבר עצמו. ודברי כולם אמת, אף כשהם דבר והיפוכו, כי באמת גם במחשבת החכם יש פנים לכאן ולכאן.

 

כך להבדיל, "שבעים פנים לתורה". בעומק חכמת התורה, ישנם סברות ופנים רבים ושונים. ואף הם מתחלקים לאלפי גוונים והסתכלויות שונות. "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה', וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיה כג כט). כמו קרן אור, הנשברת לאלפי גוונים, בהתאם למקום שבו היא נשברת. אור חכמת התורה מאיר באלפי ניצנוצים, ובכל מקום הוא מאיר בגוון שונה. כל חכם העוסק בתורה לאמיתה של תורה, מקבל את ההארה המיוחדת לו בתורה. את הראיה וההסתכלות שלו. ואף שיהיו דבר והיפוכו, כולם אמת. כולם כלולים בתורה שניתנה לנו בסיני. כדברי חז"ל "כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש, ניתן למשה בסיני". כלומר תלמיד ותיק, שיודע ללמוד כראוי ולהבין דברים על בורים, כשאומר חידוש, זה בעצם לא דבר חדש שבדה מליבו, אלא הוא חידש וחידד זווית ראייה, הסתכלות וחשיבה נוספת, בתוך התורה שנמסרה כבר למשה בסיני.

 

נשמת היהודי היא חלק אלוה ממעל, ולכן כל יהודי שעוסק בחכמת ה' שהיא התורה משיג פן מסויים, חלק מסויים, מחכמת ה'.

 

המחלוקות בתורה התרבו דווקא אחר שפסקה הנבואה, והתגברו ביתר שאת אחר חורבן בית המקדש השני, כשאף 'בת קול' פסקה. כל עוד היתה נבואה ודבר ה' עובר מדור לדור, אין כל כך מקום למחלוקת. אך כאשר התחילה ההתרחבות בהבנת סברת התורה, כאן התחילו והתפתחו המחלוקות. ואף שכל מחלוקת מוכרעת להלכה לכאן או לכאן על פי כללי הפסיקה, מכל מקום אין זה בא לפסול את הדעות האחרות, שכולם אמת לאמיתה, "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"!

 

 

אלו ואלו דברי אלוקים חיים!

אומר הפסוק (קהלת יב יא): "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד". אומרת על כך הגמרא: "בעלי אסופות" – אלו תלמידי חכמים, שיושבים אסופות אסופות [קבוצות קבוצות] ועוסקים בתורה. הללו מטמאים, והללו מטהרים; הללו אוסרים, והללו מתירים; הללו פוסלים, והללו מכשירים. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה?! תלמוד לומר: "נתנו מרועה אחד", אֵל אחד נתנם, פרנס אחד אמרם, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא… אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין, לשמוע את דברי המטמאים ואת דברי המטהרים, את דברי האוסרים ואת דברי המתירים, את דברי הפוסלים ואת דברי המכשירים". (חגיגה ג ע"ב)

 

הגמרא כאן מתארת את מבוכתו של האדם החפץ לבוא ללמוד תורה, אבל הוא נתקל בדעות מנוגדות, בסברות הפוכות זו מזו, בפסקי הלכה חלוקים, והוא אינו יודע, מה באמת נכון? מהי באמת התורה? "היאך אני למד תורה מעתה?!".

 

אומרים לו: כולם מרועה אחד ניתנו! הכל אמת! אך כדי להבין זאת, "עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין". עליך להקשיב ולהתבונן היטב, ללמוד את כל הצדדים ולהבין את שורשי המחלוקת. שמע היטב את דברי האוסרים, שמע היטב את דברי המתירים, תתבונן היטב, עד אשר תבין שיש כאן הסתכלויות שונות וצדדים שונים באותה תורה אחת שניתנה לנו מסיני!

 

וכפי שאומר המדרש (תנחומא בהעלותך טו): "ואם תאמר, הרי זה מתיר וזה אוסר, זה פוסל וזה מכשיר, זה מטמא וזה מטהר… בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים, למי אשמע?! אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי כן, כולם ניתנו מרועה אחד, זה משה, שקיבל מיחידו של עולם. ודברים אחדים הם, אלא זה אומר טעם אחד, וזה אומר טעם אחר".

 

ואף משה רבנו עצמו ראה שאכן יש בתורה פנים רבים לכאן ולכאן! ותמה היאך יש לפסוק למעשה. וכמובא בתלמוד ירושלמי (סנהדרין ד ב): אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה?! אמר לו "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּות"! אם רבו המזכים – זכו, רבו המחייבים – חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט [49] פנים טמא ומ"ט פנים טהור כמנין "וְדִגְלוֹ [49] עָלַי אַהֲבָה" (שיר השירים ב ד) – כמה אהבה יש להקב"ה בריבוי הסברות שמגלים החכמים בתורה!

 

הגמרא מספרת אודות המחלוקת הראשונה בתורה שהיתה בעם ישראל, כשבתחילה היו העם סבורים שרק דעה אחת נכונה, והדעה השניה מוטעית, עד אשר הוברר להם שלא כן:

 

"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים!" (עירובין יג ע"ב)

 

אף על פי שלכאורה שתי הדעות סותרות זו את זו, ואינן יכולות להתקיים זו בצד זו, אך בעומק הדבר, שתיהן אמת, כי בסברות ישנם עניינים עמוקים והשגות דקות. יתכן שיהיו כמה צדדים שונים זה מזה, ויש מקום לשניהם. ואמנם להלכה הוכרע כדברי בית הלל, אך אין בזה כדי לפסול את דברי בית שמאי, חלילה.

 

וכך דרשו חז"ל על הפסוק "אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר" – אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים כאויבים זה לזה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" אל תקרי בסוּפה אלא בסוֹפה [שלבסוף, "והב" – נעשים אוהבים]. (קידושין ל)

 

כלומר שבשעת הלימוד, כאשר כל אחד מתאמץ ומתעמק להבין חכמת התורה, ומלבן את הדברים, הרי הוא עומד על דעתו, כאשר ברור לו שדרך זו היא האמת, ולכן נעשה כ"אויב" לכל מי שרוצה לומר באופן אחר, ואפילו הוא בנו או תלמידו. ואין זה מחמת אהבת עצמו, אלא מרוב אהבת האמת ונאמנותו לתורה, אינו סובל שיפרשו בתורה באופן מסולף ויגידו דבר שאינו נכון. הוא זועק חמס ונעשה אויב כי מסלפים את התורה לפי דעתו. אמנם, בסופו של המשא ומתן, כאשר מתלבנים לו הדברים ועומד גם על דעת חבירו, ומכיר שורש ההבדל בין דעותיהם, הרי אף שאפשר שנשאר בדעתו, הרי הוא מודע גם לדעת חבירו, וכבר מסכים שיש מקום גם לדעה זו. "אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה", כלומר עד שמתברר לכל אחד גם מה היא דעת חבירו, ואז נעשים אוהבים זה לזה, וגם אהבה זו נובעת מחמת חביבות התורה, כי נעשה לו לאוהב על שהאיר עיניו בתורה ולימדו עוד דרך ומהלך שניתן לומר בהבנת ענין זה. ואף שאינו נוטש את שיטתו הנראית לו יותר בשיקול דעתו, בכל זאת הרי הראה לו עוד דרך בתורה ונותן לו עוד מבט וגוון בהבנת הענין.

 

אומר המדרש: "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו" – כשם שיש להקב"ה חדרי חדרים בתורתו, כך יש להם לתלמידי חכמים, לכל אחד ואחד, חדרי חדרים בתורתו. (תנדב"א פ"ו ב)

 

כתב רבי חיים ויטאל (בספרו עץ הדעת טוב): "כל אחד מישראל יש לו חלק בתורה כפי נשמתו". ובעל התניא כתב (אגרות הקודש כז): "כל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה ולחדש שכל חדש, הן בהלכות הן באגדות, הן בנגלה הן בנסתר, כפי בחינת שורש נשמתו. ומחוייב בדבר להשלים נשמתו". וכך מובא מהאריז"ל, לכוון בתפילת "ותן חלקנו בתורתך", שישיג החלק שלו בתורה, והיינו בדרך לימודו המיוחד לו, כפי סוג דעתו והבנת לבו.

 

 

משה רבנו ורבי עקיבא

משה רבנו ורבי עקיבא – היו שני עמודי התורה. מובא בכתבי האריז"ל ועוד, כי משה רבנו היה יסוד התורה שבכתב, ורבי עקיבא היה יסוד התורה שבעל פה.

 

בספר יוחסין כתב על רבי עקיבא: "וכל תורה שבעל פה – מידו היתה לנו". ובשיטה מקובצת (כתובות מ ע"א) כתב: "ורבי עקיבא היה להם במקום משה רבנו אדון הנביאים ע"ה, לפי שהיה כבר משתכחת תורה שבעל פה [חלילה], עד שבא הוא ושׁנאה". ועיין בביאור הגר"א (ברכות מא ע"ב) בפירוש רבי אברהם בנו, כי משה רבינו ע"ה ורבי עקיבא – במדריגה אחת היו, זה בתורה שבכתב וזה בתורה שבעל פה. והרמ"ע מפאנו כתב: כשם שמשה רבנו מחצב [עמוד] תורה שבכתב, כך רבי עקיבא מחצב תורה שבעל פה.

 

עוד מצינו שהיה רבי עקיבא דומה למשה רבינו בזה ששניהם חיו מאה ועשרים שנה (ספרי וזאת הברכה דברים לד ז). ואולם, כשמתבוננים אנו במסכת חייהם, וכיצד זכו והגיעו לתורה, רואים אנו ניגוד עצום בין משה רבנו לרבי עקיבא:

 

משה רבנו – נולד למשפחה מיוחסת בעם ישראל, לאביו עמרם בן קהת בן לוי, ולאמו יוכבד. קדוש היה מרחם, נולד מהול, ובלידתו – התמלא הבית אורה!

 

רבי עקיבא, לעומת זאת – היה בן גרים, ללא ייחוס משפחה וללא זכות אבות. עד גיל ארבעים היה אדם פשוט ואפילו "עם הארץ", רועה צאן, רחוק עד מאוד מלימוד התורה, אף שונא תלמידי חכמים היה! ועוד מובא (אדר"נ פ"ו), שהיה בעל תפיסה קשה, אטום וחתום כאבן!

 

הלוא דבר הוא! מהי הסיבה להבדל העצום הזה?

 

ננסה להבין זאת, על ידי משל – שני שלבים בהקניית חכמה

נשוב למשל של החכם בחינוך הרוצה להנחיל את חכמתו לעולם. כאמור, בשלב הראשון, הוא פתח וייסד חוג. אל החוג הוא קרא את המוכשרים ביותר, הרגישים והנבונים ביותר בחינוך, בעלי ניסיון רב בתחום. הוא האציל ו"שפך" עליהם מחכמתו, הרעיף עליהם עוד ועוד מידע, עוד ועוד לימודים, דרכי חשיבה, הסתכלויות שונות. שיתף אותם בנסיונו, לימד אותם פתרון בעיות, גישות, דידקטיקות, ועוד ועוד… וגם בסיום החוג היה איתם בקשר מתמיד, כשהוא מדריך, מכוון, מסביר, מוסר מידע נוסף ועוד.

 

אחר כמה שנים, חכמתו כבר הופצה לכמה וכמה חוגים, והגיעה אף אל ההמונים. קלטות משיעוריו עברו מיד ליד, ודפי הסיכום אף הם צולמו והופצו. המוסמכים מטעמו היו מורי הדרך להמון, והחכמה רבתה.

 

כל זה היה השלב הראשון. שלב "ההצפה" [שהוא הציף ידע וחכמה, בשפע רב ככל היותר].

 

אך הוא ידע כי אין די בכך, שהרי עם הזמן יכולים הדברים להישכח בחלקם, או להיות מובנים בצורה לא נכונה כראוי, חלק מהמידע יאבד וכו'. לכן היה ברצונו להטמיע את החכמה להמון בצורה חזקה ומבוססת יותר.

 

ואז עבר לשלב השני, שלב הביסוס וההטמעה.

 

לשם כך, לקח אדם שאין לו כל נסיון בחינוך. בכוונה תחילה אף לא נתן לו כל הכשרה מוקדמת. הוא העמיד אותו מול כתה קשה. אבל לאדם הזה היה דבר חשוב מאוד – רצון אדיר להצליח עם הכתה הזו.

 

המורה חסר הנסיון התחיל ללמד בכתה. הוא נתקל בקשיים עצומים, הפרעות התנהגותיות קשות, וגם קשיים לימודיים. אולם הוא לא הרים ידיים. הוא ניסה לבדוק ולחפש מהי הדרך הנכונה להתמודד מול מרדנות, כיצד להשיג משמעת, כיצד לגרום לילדים לרצות ללמוד, מהי הדרך הנכונה ללמד אותם קריאה, ומהי הדרך הנכונה ללמדם חשבון, וכן הלאה והלאה.

 

מתוך חיפושיו היגעים והבלתי פוסקים, הוא מצא שישנו חומר נפלא בחינוך [מאת החכם הנ"ל]. הוא עיין ארוכות במאמרים שונים, האזין בקשב רב לקלטות רבות, ומצא בהם תשובות לחלק מספקותיו ובעיותיו. ניסה ליישם זאת, וראה הצלחות רבות. מאידך היו דברים שנכשל בהם, שלא הצליח למרות שניסה לעשות כפי מה שקרא ושמע. הוא הסיק מכך, שכנראה לא הבין את הדברים לאשורם. שמע עוד קלטות, עיין בעוד מאמרים, ניסה להבין את הדברים טוב יותר, ואכן הבין, כי במקרה כזה וכזה אכן ראוי לנקוט בגישה כזאת, אולם במקרה אחר, יש לאמץ דווקא גישה הפוכה. וכך הלך והחכים יותר ויותר. כשראה סתירה בדברי החכם, התאמץ בכל ליבו להבין, עד אשר הבין כי כאן הכוונה לכך, וכאן – לכך. מתוך התעמקותו הרבה – אף הבין כי במשפט שכותב החכם כאן, הוא רומז למה שאמר בשיעורו שם. וכך החל והחכים עוד ועוד, כשהוא ממש "נכנס לראש" של החכם.

 

ובכל התהליך הזה, החכם לא יצר עימו שום קשר! לא היה זמין לענות לו לשאלות, להדריך ולכוון. כי רצה שאת הכל יבין מעצמו, שיתייגע, ובכוחות עצמו, יבין, ישכיל וידע. שיפול – ויקום. שיכשל, יסיק מסקנות – ויצליח. שיחוש שחסר לו ידע, יחפש מידע רלוונטי – וימצא. יתנסה ויתמודד בכל מיני מצבים – ויצא מהם עם תובנות. וכך יקנה את כל החכמה בכוחות עצמו.

 

ומכאן ואילך – המורה הזה, הוא שהמשיך להנחיל את חכמת החינוך של החכם הלאה. באופן ובצורה הזאת, שבה למד הוא. הוא הדריך את תלמידיו איך ללמוד ולהבין את דברי החכם, בעצמם. כבר פסקה "ההצפה" מלמעלה [הצפת חומר והסברה מצד החכם] – וכל אחד, כפי התאמצותו, כפי רצונו להצליח, כפי התמסרותו ליישם את הדברים, ולשמוע עוד ועוד, להבין את הדברים לאשורם, כן למד והחכים.

 

משה רבנו – איתערותא דִּלְּעֵילָא, רבי עקיבא – איתערותא דִּלְּתָתָא

במשל זה ננסה להבין במעט את אופן מסירת התורה על ידי שני עמודי התורה.

 

משה רבנו – עמוד תורה שבכתב, שהיא "איתערותא דלעילא" – התעוררות מלמעלה. הקב"ה מסר לו את התורה, לימד אותו, ארבעים יום וארבעים לילה, דיבר עימו באופן מתמיד, "כדבר איש אל רעהו". משה רבנו היה אדון הנביאים, שמע ולמד את התורה ישירות מפי ה'. ולשם כך הקב"ה מראש בחר במובחר ביותר, קדוש ומיוחס ביותר. התגלה אליו בסנה, ולאחר מכן בנבואה מתמדת ברמה הגבוהה ביותר שבן אנוש יכול להתנבא, כמו שהעידה התורה (דברים לד י): "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים". אף פטירתו היתה "מיתת נשיקה", דהיינו שהקב"ה הראה לו דביקות וידידות כזו עד שדבקה נשמתו בדביקות גמורה בהקב"ה ולא יכלה עוד לשרות בגוף גשמי.

 

וממנו עברה התורה מדור לדור, במסירה מגבוה, בהצפה ובהרעפה מלמעלה, מרב לתלמיד. והיו קיימים בעם ישראל גם נביאים אשר העבירו לעם את דבר ה'. כלומר קיבלו את התורה ואת דברי ה' בהתעוררות והשפעה מלמעלה.

 

אך רבי עקיבא – עמוד התורה שבעל פה, שהיא "איתערותא דלתתא" – התעוררות מלמטה.

 

כאן, האדם, הוא שמביא את עצמו לתורה! הוא שמחפש, מתייגע, חוקר, מבקש, עד אשר מוציא את הדברים שבתורה מתוך לבו וחכמתו. לכן היה רבי עקיבא נעדר כל שייכות לתורה מצד הסביבה ומצבו, ולאורך כל הדרך – הוא עצמו שהתייגע והביא את עצמו אל התורה, עד אשר הגיע למדרגתו העצומה!

 

אילו היה מתחנך מילדותו לתורה, כבר לא היה משיג הכל בכוחות עצמו, שהרי היה מעורב אצלו גם גורם חיצוני שהביא אותו לתורה. דווקא בגיל ארבעים, כאשר היה כבר בגיל בו מגיע האדם לשלימות בניין אישיותו, "בן ארבעים לבינה", והוא כבר מציאות עצמית מושלמת, והוא מצוי במצב של ריחוק מלימוד תורה, עד כדי שנאה לתלמידי חכמים, דווקא מכאן – זוהי נטו התקרבות שלו, התמסרות שלו עצמו. הוא זה שמביא את עצמו לתורה.

 

המדרש מספר על תחילת לימודו של רבי עקיבא, ורואים את עמלו המיוחד להבין בכוחות עצמו, באופן עמוק ואמיתי, כל דבר מדברי התורה:

 

"הלך הוא ובנו, וישבו אצל מלמד תינוקות, ואמר: 'למדני תורה'! ולא חש לבזיון שילך בגיל מבוגר ללמוד אצל מלמד תינוקות. אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח, וכתב לו א' ב', ולמדהּ עד תי"ו. הלך וישב בינו לבין עצמו, ואמר: אל"ף זו – למה נכתבה? בי"ת זו – למה נכתבה? והיה רבי עקיבא לומד בתורת כהנים [שהוא מה שלומדים בתחילה עם התינוקות] והיה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה". (אדר"נ פ"ו)

 

ועוד: כשבא לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, היה אומר להם: רבותי, פִּתחו לי טעם משנה! כיון שאמרו לו הלכה אחת, הלך וישב בינו לבין עצמו, אמר: דבר זה למה נאמר? והיה חוזר ושואלם, ומעמידם בדברים, ולבסוף היה דורש על כל תג ותג בתורה תילי תילים של הלכה, והיה מבאר כל דבר ודבר! (שם)

 

רבי עקיבא חקר ודרש, כל אות ואות למה נכתבה! התייגע להבין לאשורו כל דבר מדברי התורה. ומתוך יגיעתו העצומה, הגיע להבין ולדעת כל מה שידע משה רבנו, ובבחינה מסויימת, אף הגיע להשגות גבוהות ממנו [כפי המובא בדברי הגמרא לעיל].

 

ומכאן ואילך – הוא שמסר את לימוד התורה לדורות הבאים, בדרך של עמל, יגיעה וחיפוש. וכל אדם – כפי התאמצותו, רצונו, עמלו, התמסרותו, כפי התעוררותו הוא – כן ישיג בתורה.

 

עלייתו למרום של משה – ועלייתו למרום של רבי עקיבא

גם במשה רבנו וגם ברבי עקיבא מצינו עליה למרום. משה רבנו – כפי שכתוב בתורה (שמות לד כח): "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה". ורבי עקיבא – כפי שאומרת הגמרא: "ארבעה נכנסו בפרדס וכו' רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום". "נכנסו לפרדס – עלו לרקיע". (חגיגה יד ורש"י)

 

ואולם משה רבנו עלה למרום במציאות, בפועל. ואילו רבי עקיבא עלה – בהשגה רוחנית. כפי שכותב הערוך (ערך אבני שיש טהור): "ולא שהם עולים למרום, אלא בחדרי ליבם רואים וצופים". וכן הוא ברבנו חננאל: "ואינם עולים בשמים, אלא צופים ורואים באובנתא דליבא [בבינת הלב]".

 

נדמה זאת שוב, להבדיל, לאותו חכם. התלמיד הראשון שלו – היה עמו בפועל בביתו, ראה אותו עין בעין ולמד ממנו את חכמתו. ואילו התלמיד השני, שלמד הכל בכוחות עצמו – הצליח כל כך "להיכנס לראש שלו", להבין את המהלכים שלו, הוא צפה וראה אותו בעיני רוחו בצורה מוחשית מאוד, עד שכביכול היה בביתו וראה אותו.

 

כך עלתה במחשבה לפני

מובא בגמרא, כי אחר שהראה הקב"ה למשה רבנו את רבי עקיבא, הדורש תילי תילים של הלכות על כל קוץ וקוץ, ומגיע להשגות כה עצומות בתורה, חזר משה ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: "רבונו של עולם, יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי?!" אמר לו: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני"! (מנחות כט ע"ב)

 

כלומר, כך הוא הסדר, תחילה צריכה התורה להינתן בבחינת "תורה שבכתב", בהשפעה והקנייה מלמעלה, ורק אחר כך יגיע הזמן של "תורה שבעל פה", בהתעוררות מלמטה.

 

ממשיכה הגמרא ואומרת: אמר משה לפניו: "רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו"! אמר לו: חזור לאחוריך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלים בשרו במקולין [שוקלים הרומאים את בשרו של רבי עקיבא באטליז, אחר שהרגוהו בייסורים קשים וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל]. אמר לפניו: "רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה?! אמר לו: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני"!

 

נתבונן נא בפרשת מיתתו המופלאה של רבי עקיבא.

 

מיתת הנשיקה של משה רבנו – ומיתת הנשיקה של רבי עקיבא

משה רבנו, כאמור, נפטר ב"מיתת נשיקה". הקב"ה הראה לו ידידות וקרבה כה עצומה, עד אשר לא יכלה נשמתו להישאר בגוף הגשמי, ועלתה לגנזי מרומים.

 

רבי עקיבא, לעומתו, נפטר מתוך קרבה וידידות ואהבה עצומה – שהראה הוא לקב"ה!

 

וכה מתארת הגמרא את סיומה העילאי והמרגש של פרשת חייו, שהוא המשך לכל מציאות חייו שכולה התמסרות והתקרבות לה':

 

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן?! אמר להם: כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך", אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו! ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנו?!

 

והיה מאריך ב"אחד" עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך, רבי עקיבא, שיצאה נשמתך באחד! (ברכות סא)

 

רבי עקיבא לא נפטר מתוך ייסוריו – אלא מתוך דבקותו העצומה בקב"ה, עד אשר לא יכל עוד להישאר בגוף הגשמי. "היה מאריך ב'אחד' עד שיצאה נשמתו".

 

מכתב מאליהו (ח"ג עמוד 243): "וחס וחלילה לפרש שיצאה נשמתו על ידי יסוריו, אלא הפירוש הנכון הוא, שיצאה נשמתו על ידי דבקותו השלימה בה' יתברך, אשר הפרידתו מחומריות הגוף לגמרי. וזהו שאמרו שם בגמרא: 'היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד', כלומר היה מתעמק כל כך בהשגת אחדותו בתוך היסורים, עד שנסתלק מהגשם בהתדבקו באור השגחת אחדותו יתברך השלימה".

 

גם משה רבנו וגם רבי עקיבא נפטרו ב"מיתת נשיקה". משה רבנו – באיתערותא דלעילא, בידידות ובאהבה שהרעיף עליו הקב"ה. ורבי עקיבא – באיתערותא דלתתא – בידידות ובאהבה שעורר בנפשו הוא כלפי הקב"ה. ובזה חתם את מסכת חייו המופלאה, שכל כולה התמסרות ודבקות באל חי.

 

תלמידי רבי עקיבא: התפשטות אור התורה – ודעיכה פתאומית

"שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס" (יבמות סב ע"ב)

 

רבי עקיבא, עמוד התורה שבעל פה, העביר ולימד את התורה לאלפי תלמידים. 24,000 תלמידים, 12,000 "חברותות", רשת שלימה של ישיבות וכוללים, פרוסה היתה אז ברחבי הארץ.

 

כל תלמיד, כל חברותא, סללו להם את דרכם הייחודית בהבנת התורה, קנו בעמל במאמץ ובחיפוש, את חלקם המיוחד בתורה, כפי שלמדו מרבי עקיבא רבם הגדול. אור התורה הלך והאיר בעולם באלפי נגוהות, נחלק לאלפי גווני זוהר נפלאים. כשזה אומר בכה וזה בכה, זה סברה כזו וההוא סברה הפוכה… אש התורה שבעל פה האירה ועלתה, האירה והתפשטה…

 

ואולם – לדאבון הלב, האש הזו דעכה, בפתע פתאום. כפי שממשיכה הגמרא ואומרת: "וכולן מתו בפרק אחד [בתקופה אחת]! …והיה העולם שמם!" שממה רוחנית נוראה. אור גדול שהאיר את הארץ כולה – כבה באחת, והותיר חושך ואפילה.

 

ומדוע מתו? "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה".

 

וכדי להבין זאת – עלינו להרחיב בעניין קדושת התורה ואופני השגתה.

 

תורה קדושה – איננה סובלת קלקול בנפש

התורה הקדושה אינה כשאר לימודים. היא אינה לימוד שכלי בלבד, אלא יש בה הבנת לב עדינה ודקה. כדי להבין את התורה, להבין מחכמתו של הקב"ה, צריך שהלב יהיה טהור ונקי. מי שלומד תורה מבלי לתקן את מידותיו ומבלי לעבוד את ה' – יוכל להשיג אולי רק את הרובד החיצוני, אך לא יוכל להבין את עומק חכמת התורה.

 

וכפי שאומר המדרש (תנחומא נח פ"ג): שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו! שנאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד? ראה מה כתיב אחריו: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". ואי זה? זה תלמוד שהוא על הלב!

 

מספר הגאון רבי ירוחם הלוי (דעת חכמה ומוסר חלק ב מאמר כ), כי נוכח לראות בעיניו את ההבדל התהומי בין חכמת התורה לבין חכמות של חול:

"בהיותי עתה בווילנא, הייתי מתאכסן בבית שחלונותיו היו כנגד האוניווערסיט [האוניברסיטה] אשר שמה, ואירע לי להתבונן בתהלוכות התלמידים של בית החכמה, איך שהיו הולכים ללמוד ולקבל חכמה, ולא יכולתי להסב התבוננותי ממחזה זה. שראיתי שמה איזה הכנות שעושים מקודם הכנסם לבית החכמה שלהם, מייפים עצמם בכל מיני ייפוי בכחל ושרק, ומקודם היכנסם חוזרים עוד הפעם לסלסל בשערם, הולכים בכל מיני קלות ראש ופריצות תערובות של אנשים ונשים יחד, וככה הם הולכים "ללמוד חכמה". ומסתמא גם בשעת לימודם גם כן הם יושבים באותה הקלות והפריצות, ושומעים את הלימוד מהפרופסור שלהם, וככה הם לומדים חכמה. יכולים אנו לצייר את הטעם והצורה של החכמה שלהם, אבל סוף סוף צריך לומר שזה אינו מפריע להתלמדות החכמה שלהם, שהרי סוף כל סוף מתלמדים המה מה, ומשתלמים בלימודם, והכל בסדר. זה מפריע קצת, אבל לא הרבה. דבר ידוע הוא שהפילוסוף הכי גדול [אריסטו], שכולם היו תלמידיו, היה מקולקל בזנות, וזה לא הפריע שכולם יהיו תלמידיו בחכמה.

 

לעומת זאת אצלינו, בבתי החכמה שלנו, חכמת התורה, רואים אנו ההיפוך מזה לגמרי. הוללות ופריצות – היא הסתירה הכי גדולה לתורה. במצב של קלות ראש, אי אפשר בשום אופן ללמוד תורה. הרהור הכי קל, הסתכלות שאינה הוגנת – הוא כבר מפריע הכי גדול לתורה. וזה עצמו מופת הכי חותך על קדושת התורה, על תורה מן השמים, שמפני קדושתה וטהרתה אינה סובלת שום דבר שהוא היפוך לקדושה, אף דבר הכי קל – ומיד היא איננה.

 

…התורה הקדושה, מצד קדושתה וזככותה, אינה סובלת מידות רעות, ובמשהו של גאוה וקפידה, מיד היא איננה! … והנה מצינו בחז"ל (בראשית רבה פ"א ב) על לוי בר סיסי, ששלחו רבי לעיר אחת שבקשו להם דיין, וכשבא אצלם, הושיבוהו שם בראש, ושאלו ממנו 3 שאלות ולא ידע להשיב, עד שברח מהם מבושה וחזר אצל רבי, וסיפר לו כל המעשה. שאלו רבי את אותן שאלות, והשיב לו. אמר לו רבי: מפני מה לא ידעת להשיב שם? והשיב: כשבאתי לשם עשו לי בימה גדולה וזחה דעתי עלי ושכחתי הכל! זוהי קדושת התורה! על האדם להתאים את עצמו בדקדוק הכי נורא, ומשהו זחות הדעת, משהו גאוה – מיד הלכה לה. שכח הכל. [כמובן שרבי לוי בר סיסי היה בדרגה גבוהה כל כך, עד שפגם קטן כזה כבר השכיח ממנו. וכל אחד לפי דרגתו].

 

"הם" יכולים לעמוד על "בימות הכי גבוהות" ולבם מלא בכל תיעוב של כל מיני מידות רעות וסרחון, ולא יזיק להם, ואין מפריע להם כלום. וזהו מופת על תורה מן השמים, על קדושת התורה, שניתנה ממי שהוא קדוש קדוש קדוש, והיא קדוש קדוש קדוש, ועל כן לא תסבול בשום אופן שום פגם ושמץ כל דהו".

 

 

כותב רבי חיים מוולאזין זצ"ל (נפש החיים שער ד פרק ז): "ראוי לאדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד, להתחשב מעט עם קונו יתברך שמו בטהרת הלב, ביראת ה', ולהטהר מעוונותיו בהרהורי תשובה, כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתורה הקדושה – בדיבורו ורצונו יתברך שמו".

 

 

קנין התורה

בפרקי אבות מנו חז"ל 48 קניינים שהתורה נקנית בהם. כדי "לקנות" תורה, יש צורך בעמל, התמסרות, יראת שמים, מידות טובות, השקפות נכונות, הנהגות מתוקנות בין אדם לחברו ועוד, כפי שמפרטת המשנה:

 

"התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. ואלו הם: בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב בשכלות הלב, באימה, ביראה, בענוה, בשמחה, בטהרה, בשימוש חכמים, בדקדוק חברים, ובפלפול התלמידים, בישוב, במקרא, במשנה, במיעוט סחורה, במיעוט דרך ארץ, במיעוט תענוג, במיעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט שחוק, בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, ובקבלת היסורים, המכיר את מקומו, והשמח בחלקו, והעושה סייג לדבריו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות, מתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעול עם חברו, מכריעו לכף זכות, מעמידו על האמת, ומעמידו על השלום, מתיישב לבו בתלמודו, שואל ומשיב, שומע ומוסיף, הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות, המחכים את רבו, והמכון את שמועתו, והאומר דבר בשם אומרו. (אבות פרק ו משנה ו)

 

אמר הגאון רבי חיים מוולאז'ין, אפשר להשיג בתורה רק לפי ההכנה במעלות שהתורה נקנית בהם. ככל שהאדם יתחזק ויאחוז יותר במעלות אלו, כן יוכל לזכות יותר לתורה.

 

שלא נהגו כבוד זה בזה

והנה אודות תלמידי רבי עקיבא, מצביעה הגמרא על פגם מסויים בין אדם לחברו: "שלא נהגו כבוד זה בזה".

 

כעת, שהתחזק והאיר עסק התורה שבעל פה, כשכל תלמיד סולל לעצמו את דרכו הייחודית בהבנת התורה, כשכל תלמיד עמל להשיג את חלקו בתורה, ומגיע להבנות וסברות כפי השגותיו הוא, מכל מקום צריך הדבר להיות עם נתינת כבוד רב לתורתו של השני. לדעת שמה שהשיג, למד והבין חברו, אף הוא אמת. ואדרבה, כשישמע כראוי את דעת חברו ויתייחס בכובד ראש לדבריו, יתחדד אף הוא, ויגיע יותר אל הבנת האמת. וכדברי הגמרא (סנהדרין כד ע"א): "תלמידי חכמים שבארץ ישראל נוחים זה לזה בהלכה" – רש"י: "נוחים יחד ומעיינים יחד, ומתקן זה את דברי זה, והשמועה יוצאה לאור".

 

ובזה חז"ל מצביעים שהיה פגם. כל אחד מן התלמידים היה מתעצם בטענותיו ובדעתו אשר השיג כפי עמלו בתורה, ולא השכילו לנהוג כבוד גם בחכמת ודעת חבריהם. וכדברי המדרש: "שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה".

 

רבי עקיבא אומר: שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת, ובסוף העמידו לי שבעה, ואלו הן: רבי יהודה, ורבי נחמיה, ורבי מאיר, ורבי יוסי, ורבי שמעון בן יוחאי, ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ורבי יוחנן הסנדלר.

 

אמר להם [רבי עקיבא לתלמידיו האחרונים]: הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה. (קהלת רבה יא ה)

 

מבאר משנת רבי אהרן (ח"ג עמוד יז): לפי גודל ערך קדושתם של תלמידי רבי עקיבא, היה בזה פגם כל שהוא דק מן הדק, במעלות שהתורה נקנית בהם, ומפני זה תורתם לא היתה בתכלית כראוי, וממילא לא היו ראויים להיות מוסרי התורה שבעל פה לדורות. ואף על פי שבמיתתם איבדנו כל כך הרבה תורה, מכל מקום מסירת התורה לדורות היתה צריכה להיות תורה שלימה בכל ענייניה. וזכו לכך דוקא רבותינו שבדרום, מפני שתורתם היתה שלימה, ותתקיים התורה בישראל על ידי תורה הנלמדת בשלימות הנפש בכל הפרטים בלא שום פגימה ולו דקה מן הדקה.

 

 

עין טובה בתורת החבר

נמצאנו למדים שכדי להגיע להצלחה בתורה הקדושה ולהמשיך במסורת רבותינו, בראש ובראשונה יש להשתלם בשלימות המידות, ובפרט בבין אדם לחבירו, ולא לנהוג צרות עין בחבירו, אלא לרצות בהצלחת השני ולכבדו ולנהוג עין טובה כל אחד בשני, ולשמח כל אחד את השני על דבריו וחידושי תורתו.

 

על כן, כמה ראוי ונכון לנהוג עין טובה במחברים צעירים שחיברו ספרים, ועמלו עליהם מאוד, להוקירם ולכבדם על כל חידוש ויגיעת התורה המונחים בחיבורם, ולהסתכל אך ורק על הצדדים הטובים והמעלות שבהם, ולעודדם ולשמחם, כי כמה זקוק לכך כל מחבר צעיר, ומעט מילות עידוד טובות עשויות באמת לגרום להצלחה ניצחת של השני בתורה הקדושה. ומאידך מי שאינו מכבד כראוי אלא להיפך מטיח רק דברי בקורת, עלול לגרום לשברון לב ולקריסה נצחית של חברו בהצלחה בתורה, והוא בכלל התוכחה של פרשת בחוקותי: "ואם בחוקותי תמאסו" – "מואס באחרים הלומדים". והתביעה על זה נוראה, כפי שלמדנו נורא נוראות מתלמידי רבי עקיבא. ורק כשננהג עין טובה ונרצה בהצלחת חברינו בתורה ויראת שמים, נזכה אף אנו באמת להיות ממקבלי התורה הקדושה, ולעלייה בכל סולם מעלות התורה ולגדולה. (מתוך הקדמה לספר הלכות חג בחג לגאון רבי משה מרדכי קארפ שליט"א)

 

 

תזכורת קבועה לדורות

תלמידי רבי עקיבא נפטרו כולם "בפרק אחד" – בתקופה אחת בימי ספירת העומר. דווקא בימים אלו, שבהם עלינו להכין את עצמנו ככלי קיבול מתאים לקבלת התורה, להכין ולטהר את הלב, מצאה לה מידת הדין מקום לפגוע בתלמידי רבי עקיבא, אשר לפי דרגתם פגמו באופן קניין התורה, ולא זכו להיות חלק משושלת העברת התורה מדור לדור. וחז"ל קבעו לכך זכר לדורות, על ידי נהיגת מנהגי אבלות בימים אלו.

 

משל למה הדבר דומה?

לחטיבת טַיִס נבחרת, אשר בכל שנה מגיעים כל חבריה לתקופה של רענון ותרגול. מדגישים בפניהם תמיד, כי מלבד כל הידע והמיומנות שכל אחד מהם צובר, חלק גדול מהצלחת התפקיד הוא בכך שהם מצייתים למפקדם, כי רק בכך יהיה שילוב ותיאום מושלם בין המטוסים. ובתוך ימי הרענון הללו, שהם ימי עשייה פוריים ויפים, מעלים הם באופן קבוע את זכרם של נבחרי הטייסת הקודמים, שנספו בתאונת מטוסים, בעקבות טעות גורלית, כשלא צייתו למפקדם. העלאת זכרם נועדה להדגיש ולהמחיש את הצורך הקריטי לציית למפקד. ולכן היא מהווה למעשה חלק חשוב מההכשרה והרענון.

 

כך, בימים אלו שבהם עם ישראל לדורותיו צריך להכין את ליבו מחדש לקבלת התורה, קבעו חז"ל שהימים האלו יהיו כרוכים לנו בזכירת אותם 24,000 תלמידים, שעל אף ידיעת התורה העצומה וכל גדלותם, לא התקיימה תורתם בידם, ולא הם שהעבירו את לפיד התורה העובר מדור לדור. יחד עם הציפייה לקבלת התורה מחדש, יהדהד בלבנו זכרון זה, שעל ידו נזכור ונפנים, כי לימוד תורה אינו עניין שכלי בלבד, אלא עליו להיות כרוך במידות טובות, בעין טובה ובלב טהור.

 

אור יקוד הם יוקדים

כאמור, תלמידיו האחרונים, המועטים, של רבי עקיבא, הם שלבסוף החזיקו את התורה באותו דור והעבירו אותה הלאה, כדברי הגמרא (יבמות סב ע"ב): "עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושׁנאהּ להם… והם הם העמידו תורה אותה שעה". וכדברי המדרש (קהלת רבה): "מיד עָמדו וּמִלאו כל ארץ ישראל תורה".

 

אחר שהיה העולם שמם מתורה, ונשתכחה תורה מישראל (כלשון רש"י יבמות שם), באו אותם תלמידים מועטים, והעלו מחדש את אור התורה. כפי שלימדם רבם רבי עקיבא, בעמל ובהתמסרות, בחיפוש אחר חיפוש יגעו ומצאו, והעלו מחדש את השלהבת, שלהבת י-ה, שלהבת התורה בטהרתה, ושוב האיר האור וזרח באור יקרות.

 

ועלתה האש ועלתה, שלהבת אש יוקדת. והגיעה לשיא מיוחד אצל רבי שמעון בר יוחאי, מתלמידי רבי עקיבא, אשר "באיתערותא דלתתא", בעמל עצום, מתוך צער המערה, מתוך התמסרות מלאה ועצומה, זכה להגיע להשגות עצומות ונוראות בתורה הקדושה, עד אשר אש של קדושה הקיפה וסבבה את הבית.

 

וגם זאת מזכירים אנו בתוך תוכם של ימי הספירה, ביום ל"ג לעומר, כשמדליקים אנו את המדורה, ומעלים בתודעתנו את שלהבות הקודש של התורה הקדושה, שעולים ודולקים על ידי איתערותא דלתתא. כל אחד ואחד, בהתעוררותו, בהכנתו, בהתאמצותו להשיג ולהבין את התורה הקדושה, יזכה לאור המיוחד לו, ולחלק המיוחד לו, בתורה הקדושה.

 

לסיכום

ולסיכום עניין ימי ספירת העומר, כפי אשר ראינו לעיל:

 

מן התורה ימי ספירת העומר הם ימים של הודאה ובקשה על טוב הארץ ועל תנובתה, ומבטאים זאת על ידי הקרבת קורבנות בתחילת ובסיום התקופה. מדברי חכמים, מצד ההתעוררות של עם ישראל, איננו מתייחסים רק אל "הלשכה", אלא בעיקר לתפקיד שהיא מגלמת, ולכן אלו הם ימים של ציפייה והכנה לקבלת התורה, שבעבורה קיבלנו את הארץ.

 

ההכנה לקבלת התורה היא בכך שהאדם מכין את ליבו בקנייני התורה: עמל, התמסרות, מידות טובות, עין טובה, יראת שמים, אהבת ה' וכו'. וכפי אשר יכין ויעורר את ליבו, כך יזכה להשיג יותר בתורה.

 

ימים אלו כרוכים בתזכורת ממושכת על פטירת תלמידי רבי עקיבא, אשר לפי דרגתם ומעלתם לא נהגו כבוד זה בזה, ולא התקיימה התורה בידם. ומאידך מציינים ומזכירים בהם את אש התורה שעלתה ויקדה לאחר מכן, על ידי תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא, והגיעה לשיא מיוחד ועצום אצל רבי שמעון בר יוחאי שגילה סודות מופלאים בתורה על ידי עמלו העצום בתורה.

 

נזכיר בהקשר לכך שוב את דברי הרוקח (הלכות ספירת העומר סימן רצד):

 

"אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא"! (משלי ב ד-ה)

 

אלו הם 49 ימי הספירה – מ"ט מונים – שבהם עלינו לבקש, לחפש, לצפות ולייחל – וכפי התעוררותנו, הכנתנו, בקשתנו וחיפושינו, אז נבין יראת ה' ונזכה לקבלת התורה הקדושה.

תגיות נוספות לחיפוש:

ברוך ה׳ זכינו לחדש את האתר דבר תורה

בס"ד
האתר עובר שידרוג על מנת לאפשר לכם ממשק יותר נוח, אנו עושים את מירב המאמצים כדי להעלות תכנים חדשים ולשפר את הקיימים בכל יום יתווספו תכנים כדאי להתעדכן