“לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים”

מבט לחיים מאת הרב שלמה הלוי שליט”א

משפטים- לכוף יצרו עדיף!

תקציר המאמר:

"שיחה לפרשת משפטים". שני סיפורים שמביא הרב אהרון לוי שליט"א לפרשת השבוע משפטים הנראים כסותרים אך לאחר התבוננות מובן העיקרון שהתורה מביאה במצוות 'עזוב תעזוב' ובמצוות 'הקם תקים'

לכוף יצרו עדיף!

 

"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו"

 

הרב אהרון לוי שליט"א הביא שני סיפורים:

אחד התרחש בגרמניה והשני בארץ ישראל

הראשון התרחש בגרמניה שנים לפני השואה זה קרה כשביקר בגרמניה ראש ישיבת סלבודקה הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל. באחד הימים הרב צעד עם המלווים שלו לאורך השדרה. לפתע הוא הבחין באישה גרמניה שרוכנת ומנשקת את הכלבלב שלה.

הרב הזדעזע והפטיר מפיו את הפסוק: "זובחי אדם עגלים ישקון".

כששאלו אותו המלווים למה הוא הזדעזע? אמר להם הרב שבמקום שבו מנשקים בעלי חיים אפשר וירצחו בני אדם…

 שואל הרב אהרון לוי שליט"א:

מי ביניהם מוסרי יותר? הגרמנייה שמנשקת את הכלב שלה או הרב שמזדעזע מכך?!

הגרמנייה שנבנתה על העם שרצח יהודיים לבסוף? או הרב שנמנה על העם שנרצח על ידי הגרמנים?!

 

 נעבור לסיפור השני:

אחת התמונות המפורסמות של הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זכר צדיק לברכה הייתה כשהוא נראה מניח קערת חלב לפני חתול קטן. החתול הזה כך הסביר הרב לתלמידים מסתובב באזור של הישיבה כבר לא מעט זמן וכנראה שהוא האחראי הישיר להיעלמות מכת העכברים שפקדה את הישיבה. האם לא מן הראוי להכיר לו טובה?! שאל אותם הרב…

 

נראה שהסיפור הפוך מקודמו:

הרב משה מרדכי אפשטיין זכר צדיק לברכה יזדעזע כשראה אישה מנשקת את כלב בעוד הרב לופיאן זצ"ל הרגיש חובה להכיר טובה לחתול…

 

האם אין בכך סתירה?!

 

בנוסף מדוע קובע הגאון רבי מרדכי אפשטיין שבמקום שמנשקים בעלי חיים, ייזבחו בני אדם? מה הקשר בין האהבה לבעלי חיים והרצון לסייע לבני האדם וכי לא ניתן לעשות גם וגם?!

 

 משיב הרב אהרון:

התשובה לשאלות האלה מופיעה בפרשת השבוע פרשת משפטים.

בפרשה הזו מצווה משה רבנו את בני ישראל על מצוות "עזוב תעזוב עימו" שעוסקת בצער בעלי חיים שנאמר: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו"

במצווה זו, האדם נדרש לסייע לפרוק משא מעל חמור שקורס תחתיו באפיסת כוחות ולמנוע ממנו צער גם אם מדובר בחמור של השונא שלו. כיוון שהחמור לא אשם בכך שהבעלים שלו נמצא בסכסוך איתנו.

כפי שמבואר בספר החינוך וכך הוא כותב: משורשי המצווה ללמד נפשנו במידת החמלה שהיא מידה משובחת ועובר עליה, ביטל עשה. הוא מראה בעצמו מידת האכזריות שהיא מידה מכוערת וכל שאינו מרחם – אין מרחמים עליו מן השמים שאין ראוי גופו לקבל הרחמנות.

מצווה נוספת שעוסקת גם היא בחמור מופיע במקום אחר והיא עוסקת בטעינה על החמור שנאמר: "לא תראה את חמור אחיך או את שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עימו" כלומר שאנחנו מצווים לא רק לפרוק את המשא שעל החמור, אלא גם לעזור לטעון אותו מחדש.

 

 וכאן יש מקום לשאלה :

כיצד אנחנו צריכים לנהוג שניצבים בפנינו שני חמורים אחד ממתין לפריקת המסע מהגב שלו ואחד להעמסה – איזו מצווה קודמת? 'עזוב תעזוב' או 'הקם תקים'

לכאורה ברור שמצוות 'עזוב תעזוב' קודמת, כי אם אנחנו נסייע לטעון את המסע על החמור השני, החמור הראשון שממתין לפריקה בינתיים יקרוס ויצטער.

ואם כוונת המצווה למנוע צער בעלי חיים ברור שהחמור שממתין לפריקה קודם לזה שממתין לטעינה.

 

שאלה נוספת:

האם אתם מעלים בדעתכם אפשרות כלשהי שבה התורה תעדיף להקדים את טעינת החמור לפריקתו של החמור המתמודד עם המסע שעל גבו?!

ובכן עד כמה שזה יישמע מוזר יש אפשרות כזאת והיא מתרחשת במקרה שבו חמור שממתין לפריקה שייך לאדם שאנחנו אוהבים ואילו החמור שממתין להטענה שייך לאדם שאנחנו שונאים.

במקרה כזה התורה מצווה עלינו להקדים ולטעון ורק לאחר מכן לפרוק.

 

מדוע הרי יש כאן  צער בעלי חיים?!

 

על כך משיבים חז"ל בתלמוד ואומרים: אוהב לפרוק ושונא לטעון – (שונא עדיף) לכוף יצרו עדיף!

נכון אומרים חז"ל אסור לצער בעלי חיים ולכן בדיוק בגלל זה הפריקה קודמת לטעינה. אבל שצער בעלי חיים מתנגש עם עזרה לאדם שאנחנו שונאים, העזרה שאנחנו מעניקים לו קודמת לצער בעלי חיים כיוון שהיא מתנגשת עם היצר שלנו ולכוף יצרו עדיף!

כי לעזור לאוהב זה לא ממש מתנגש ברצון אבל לעזור לשונא מתנגש ברצון באופן מובהק יותר. ובגלל שעזרה לשונא מכריחה אותנו להתגבר על הרצון ובגלל שההתגברות הזאת היא זו שהופכת אותנו לבני אדם, מהם אפשר לתבוע לרחם על בעלי חיים – לכן היא קודמת.

 

במצוות האלה התורה מלמדת שהמעמד של בעלי החיים והאיסור לצער אותם מקורו בהיותנו בני אדם שבשונה מבעלי חיים, כן מסוגלים להתגבר על היצר שלהם ולכן שאיסור צער בעלי חיים מתנגש עם ההתגברות על היצר ועם המאבק בו, יידחה צער בעלי חיים מפני ההתגברות על היצר ויקדים האדם לעזור לשונא לטעון, לפני שהוא עוזר לאוהב לפרוק.

כיוון שההתגברות על היצר היא הבסיס למוסר.

 

במצוות 'עזוב תעזוב' התורה מלמדת שהדאגה לבעלי חיים נחשבת מצווה לא בגלל מעלת הבהמה אלא בגלל מעלת האדם. ולכן כשהדאגה לבעלי חיים משרתת את ההתפתחות המוסרית של האדם הוא מצווה לרחם עליהם וגם להכיר להם טובה.

אבל כשהרחמים על בעלי חיים משמשים תחליף לעבודה עצמית לא זו בלבד שאין במעלה אלא להיפך…

 

זהו אם כן, ההבדל בין הנשיקה שהעניקה הגרמנייה לכלב שלה ובין הקערה שהציב הרב לופיאן זצ"ל בפני החתול של הישיבה…

זהו ההבדל בין מי שמרחם על בעלי חיים ומעלה אותם לדרגת בני אדם, לבין בן אדם שמרחם על בעלי חיים כי הוא יורד אל מדרגתם בגלל שהוא בן אדם. זה נותן לחתול את מה שהחתול צריך וזו לוקחת מהכלב את מה שהיא צריכה…

בפרשת השבוע התורה מלמדת שמוסר יש לכל אדם. כל ההבדל בין בני האדם הוא בשאלה על מה מבוסס המוסר שלהם, על כיבוש היצר או על הכניעה אליו.

בפרשת השבוע התורה מלמדת שכשהמוסר מבוסס על כיבוש היצר הוא אמיתי וכשהוא פועל בשירות היצר הוא מזויף. כשהוא עוזר קודם לאוהב ואחר כך לשונא הוא מבוסס על היצר ולכן הוא מזויף למרות שהוא מתהדר בדאגה לבעלי חיים…

אבל כשהוא עוזר לשונא תחילה ורק אח"כ לאוהב גם על חשבון בעלי החיים – מוסר כזה מבוסס על כיבוש היצר ולכן הוא אמיתי למרות שהוא מתעלם מצער בעל החיים.

במצוות האלה התורה מלמדת שכשהמוסר 'עובד' אצל היצר – היצר הוא האדון והמוסר משרת. ודרכו של משרת שהוא משרת את האדון שלו ולכן כשהרצון רוצה, המוסר תמיד יתיישר לפי הרצון.

ובגלל שהרצון לא בהכרח מוסרי אפשר בשם המוסר לנשק כלבים ולדאוג לרווחתם ובשם הרצון לרצוח בני אדם או להתעלם מהמצוקה שלהם…

זהו המקור של הצביעות המוסרית האנושית שמראה את טלפיה המוסריים מצד אחד אבל מסתירה את העובדה שהמוסר האנושי משועבד לרצון…

תגיות נוספות לחיפוש:

ברוך ה׳ זכינו לחדש את האתר דבר תורה

בס"ד
האתר עובר שידרוג על מנת לאפשר לכם ממשק יותר נוח, אנו עושים את מירב המאמצים כדי להעלות תכנים חדשים ולשפר את הקיימים בכל יום יתווספו תכנים כדאי להתעדכן