“לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים”

מבט לחיים מאת הרב שלמה הלוי שליט”א

ל"ג בעומר- מסכת חייו של רבי שמעון בר יוחאי

תקציר המאמר:

"מסכת חייו של רבי שמעון בר יוחאי" מתוך חוברת באגדה לימי ספירת העומר של הרב דוד שלום נקי שליט"א

רבי שמעון בר יוחאי

 

ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי!

 

 

התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, תלמידו של רבי עקיבא, אשר יום הילולתו חל בל"ג בעומר, שמו כרוך באור, זוהר וקדושה. עליו נאמר שהקב"ה משתבח בו בכל יום ויום. מאפילת המערה, בה שהה 13 שנה יחד עם בנו אלעזר, בקע ויצא אור גדול – אור הזוהר המזהיר כאור החמה. בר יוחאי זכה להימשח ב"שמן ששון", הוא היחיד שיום עליית נשמתו נקבע לדורות כ"יום הילולא".

 

רבן שמעון בן גמליאל אמר עליו (זוהר שמות טו ע"א): "כשרבי שמעון בר יוחאי גוזר – הקב"ה מקיים, וכשהקב"ה גוזר – רבי שמעון בר יוחאי מבטל"! כה עצום ורב הוא כוחו.

 

כבר במילה הראשונה בתורה רמוזה תורתו: "בראשית" – ראשי תיבות: אור תורת רבי שמעון בר יוחאי.

 

להלן נעסוק מעט בקורות חייו, פעליו וגדולתו.

 

 

 הולדתו של רבי שמעון בר יוחאי

 

"בַּר יוֹחָאי – אַשְׁרֵי יוֹלַדְתֶּךָ…"

 

רבי שמעון נולד בתקופה שמיד לאחר חורבן בית המקדש השני. על לידתו מסופר בספר "נחלת אבות" (לרבי יוסף משאש, ח"ג):

 

אביו הקדוש יוחאי היה מגדולי הדור, משבט יהודה, עשיר, נכבד וקרוב למלכות. אשתו – שרה, מזרעו של הלל הזקן ע"ה. היתה שרה עקרה במשך שנים רבות, ועלה בדעתו של יוחאי הצדיק לגרשה או לשאת אשה נוספת. הוא ביקש משדכן אחד לחפש עבורו אשה צנועה והגונה. כשנודע הדבר לשרה אשתו, לא אמרה לו דבר, רק הרבתה צום וצדקה ותפילה יום יום בהיותה לבדה בחדרה, ובכתה בכי גדול לפני ה' בלב נשבר, שיתן לה הריון ותלד בן. וה' שמע קול צעקתה.

 

ויהי בליל ראש השנה, רואה יוחאי בחלומו, והנה הוא עומד ביער גדול מלא אילנות לאלפים ולרבבות, חלקם רעננים נותנים פירות, וחלקם – יבשים. והוא יוחאי נשען על אילן יבש. נשא את עיניו וראה איש גבה קומה, בעל הוד והדר, נושא על שכמו נאד [כלי] מלא מים. עבר האיש בכל היער, והשקה חלק מן האילנות היבשים, ועל חלקם דילג והשאירם כמות שהם יבשים. הגיע האיש אל האילן אשר נשען עליו יוחאי, ויוציא מחיקו צלוחית אחת קטנה מלאה מים חיים טהורים, וישקה את האילן אשר נשען עליו יוחאי ויברכהו. ואז ראה יוחאי כי שרתה הברכה באותם מעט מים, הם הלכו והתרבו עד אשר הקיפו את כל סביבות האילן, ומיד לאחר מכן התחיל האילן להוציא פירות, תפוחים גדולים ויקרים, וסביבם עלים רעננים, ויגדל האילן עד מאד בענפים ופארות ועלים ופירות נותנים ריח חזק למרחוק.

 

שמח יוחאי מאד על המראה והתעורר משנתו מתוך שמחה, כשלנגד עיניו עומד הפסוק: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה"! סיפר את חלומו לאשתו, ואמר לה: חלום חלמתי, ופתרונו פשוט לדעתי: היער הוא העולם, והאילנות הם הנשים, מהן נותנות פירות, ומהן עקרות כאילנות היבשים. ובראש השנה נפקדות – יש מהן להוליד, ויש מהן נשארות עקרות. ואַת בתי היא האילן שהייתי נשען עליו, והשקו אותך ממעיין הברכה להוליד בנים צדיקים!

 

ואמנם, דבר אחד נשאר לי להבין בפתרון חלומי: מדוע כל האילנות השקה אותם האיש מהנאד, ורק האילן שהייתי נשען עליו – השקהו מהצלוחית, ושפך עליו את כולה, לא השקה ממנה לא קודם ולא אחר כך שום אילן אחר, רק את כולה שפך על אותו אילן שהייתי נשען עליו?! אמרה לו אשתו: אכן זוהי תמיהה! ובכן תרשני ללכת אל הצדיק הקדוש רבי עקיבא, להגיד לו את החלום, והוא יגיד לנו את פתרונו. אמר לה: בתי, טוב הדבר, שנינו יחדיו נלך אליו ונספר לו את החלום, והוא, ברוח הקודש אשר האציל עליו אלקים, יגיד לנו את דבר פתרונו.

 

במוצאי ראש השנה הלכו שניהם יחדיו אל רבי עקיבא, סיפר לו יוחאי את חלומו, ורבי עקיבא פתר לו בדיוק כפי שחשב. ואמנם, הוסיף והודיע לו מהי הסיבה שבשלה הושקה האילן שלו מן הצלוחית. אמר לו: דע יוחאי, כי חלומך הוא משל על הנשים היולדות והעקרות, ואשתך שרה היא מהעקרות שאי אפשר לה להוליד בשום אופן, ואך תפילתה ורוב דמעותיה אשר שפכה לפני ה' הם שזיכו אותה ונהפכה מעקרה ליולדת! והצלוחית שראית – היא צלוחית של דמעותיה שנאספו, ומהם השקוה ורווה להוליד לך בנים, ולכך לא השקו מאותה הצלוחית שום אילן אחר, רק אותו אילן הרומז לאשתך!

 

פנה רבי עקיבא לשרה ואמר לה: הנך בזאת השנה את הרה ויולדת בן שיאיר לישראל בחכמתו ובמעשיו. שמחו יוחאי ושרה אשתו מאד מדברי ר' עקיבא, והלכו לביתם לשלום. ואכן כך היה, שרה הרתה, וכעבור תשעה חודשים, ביום חג השבועות, שבו ניתנה תורה לישראל, ילדה בן, והתמלא הבית אורה. שמחו בו הוריו מאד, ויהללו את ה', ויחלקו צדקות, ויעשו משתה גדול ביום מילתו, ויקרא את שמו "שמעון", כי שמע ה' לקול תפילת אמו ובכייתה!

 

ומהיום ההוא נתנו את עיניהם עליו לשומרו מכל טומאה, ולגדלו בקדושה ובטהרה, ומעת החל לדבר הרגילוהו רק בדברים שבקדושה, פסוקים ומאמרים, ובהיותו בן חמש שנים מסרוהו לבתי תלמוד תורה שהעמיד רבן גמליאל בירושלים, והיה כמעיין המתגבר. בהיותו צעיר לימים כבר היה שואל שאלות בדיני תורה את התנאים הגדולים רבי יהושע בן חנניה ורבן גמליאל. [כמובא בגמרא (ברכות כח ע"א) אודות שאלה ששאל תלמיד בבית המדרש, "ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה"].

 

 תורתו של רבי שמעון בר יוחאי

 

"תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ – הִיא מְאִירַת עֵינֵינוּ"

רבי עקיבא – רבו המובהק

רבי שמעון זכה בצעירותו ללמוד תורה ביבנה, אשר בה היתה הסנהדרין, והיא היתה אז המרכז הרוחני של העם.

 

ואולם רבו המובהק היה רבי עקיבא. לאחר נישואיו, מיד אחר שבעת ימי המשתה, עבר רבי שמעון ללמוד אצל רבי עקיבא בבני ברק, ושהה שם 13 שנה ברציפות. את תורתו שתה בצמא, וממנו הוא קיבל את דרכו בלימוד.

 

האהבה והחיבה בין רבי עקיבא לתלמידו רבי שמעון היו מיוחדות, עד שמרוב חיבתו קרא הרב לתלמידו "בני". וכמו כן התבטא כלפיו בהערכה ואמר לו: "דייך שאני ובוראך מכירים בכוחך". (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב)

 

לימים, כאשר נתפס רבי עקיבא בידי השלטונות הרומיים, על כך שלימד תורה ברבים, וישב בבית הסוהר, בא אליו רבי שמעון גם לשם ללמוד ממנו תורה. אמר לו: "רבי, למדני תורה!" אמר לו רבי עקיבא: "איני מלמדך" [מפני הסכנה]. אמר לו: "אם אין אתה מלמדני, אני אומר ליוחאי אבא, ומוסרך למלכות", כלומר רבי שמעון אמר לרבו, שאם לא ילמדו, הוא יאמר לאביו יוחאי, שהיה מקורב למלכות, שיאשים אותו אצל השלטונות בחומרה רבה יותר [ואמר זאת בדרך של הגזמה, לבטא בכך את חוזק ותוקף הבקשה]. אמר לו רבי עקיבא: "בני, יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להיניק"! כלומר יותר ממה שאתה משתוקק ללמוד ממני, אני משתוקק ללמד אותך. אך מה אעשה שהדבר מסוכן. אמר לו רבי שמעון: "ומי בסכנה? והלא עגל בסכנה!" אם הפרה תפסיק להיניק, הלוא העגל הוא זה שנתון בסכנה! כך גם אני, תלמידך, אהיה בסכנה אם לא תלמדני תורה! (פסחים קיב ע"א ומהרש"א)

 

כה דבק רבי שמעון ברבו, ושתה בצמא את דבריו. ברבות הימים, אמר רבי שמעון לתלמידיו (גיטין סז ע"א): "שנו מידותיי, שמידותיי הן תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא". פירוש, למדו תורתי, שאותה בחרתי ובררתי מתוך עקרי משניותיו של רבי עקיבא, וזו ברירה אחר ברירה. [ומעין זה אמרו (סנהדרין פו א): "סתם ספרי – רבי שמעון, ואליבא דרבי עקיבא"].

 

אנו מוצאים כי רבי שמעון נושא ונותן ומתווכח עם רבו, ולעיתים אף חולק עליו, כדרכה של תורה. אך למרות זאת, כשקרה שהתבטא פעם אחת באופן לא מספיק מכובד על רבי עקיבא [באומרו על דין שאמר רבי עקיבא בהלכות טומאה "כל ימיו של רבי עקיבא היה מטמא, אם משמת חזר בו איני יודע"], כששם לב לדיבורו שאין זה מן הראוי לדבר כך, עשה תשובה גדולה, ותעניות רבות, עד אשר "הושחרו שיניו מפני תעניותיו". (נזיר נב ע"ב)

 

דורו של שמד

תקופה זו, שבה למד רבי שמעון תורה מפיו של רבי עקיבא, תקופה קשה ביותר היתה לעם ישראל, ומכונה בפי חז"ל: "דורו של שמד".

 

מלכות רומי, שבראשה עמד אדריאנוס קיסר [המכונה בפי חז"ל עקב רישעותו ואכזריותו "אדריאנוס שחיק עצמות", שישחקו עצמותיו], שהחריבה את בית המקדש, וערכה טבח אכזרי ונורא בירושלים, לא הסתפקה בזאת. אף לאחר החורבן, התנכלה והצרה מאוד לעם היושב בציון, ברדיפות ובגזירות שונות, כשמטרתם לאבד ולפורר את עם ישראל מלהיות "עם", על ידי רדיפת התורה ורדיפה בלתי פוסקת אחר ההנהגה הרוחנית של עם ישראל, בידי חכמי התורה. בתקופה זו יצאו להורג באכזריות רבה עשרה מגדולי הדור, המכונים "עשרת הרוגי מלכות".

 

כ-50 שנה לאחר החורבן, התרחש "מרד בר כוכבא", שבו בר כוכבא וצבאו מרדו ברומאים, והתבצרו בעיר "ביתר", שהיתה בעלת אוכלוסייה גדולה מאוד. אך כעבור שנתיים, בעוונות, גבר האוייב, ונלכדה העיר ביתר בידי הרומאים. או אז גדלה אכזריותם של הרומאים ביותר, וחמתם בערה בם להשחית, עד כי שפכו דמם כמים וערכו הרג נורא ואיום בעיר ביתר.

 

באותה עת אף הוצא להורג רבי עקיבא, כשהרומאים מתאכזרים אליו וסורקים את בשרו במסרקות של ברזל, ואולם, כפי שסופר לעיל, רבי עקיבא קידש שם שמים בקבלו עול מלכות שמים באהבה עצומה.

 

כמה שנים לאחר מכן, אדריאנוס שחיק עצמות אף החריב את ירושלים כולה, וחרש אותה עד היסוד [כנאמר (ירמיהו כו יח) "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ"]. תחת ירושלים עיר הקודש הוא הקים עיר אלילית שנקראה על שם אליל "אליה קפיטולינה", ונאסרה כניסת יהודים לתחומי העיר. הארץ כולה היתה שממה, רוב ערי ישראל נחרבו, בית הועד שבעיר יבנה נחרב והתפזר.

 

הגזירה לביטול הסמיכה

כחלק מהרדיפה אחר ההנהגה הרוחנית של העם, נגזרה גזירה קשה שמטרתה היתה להפסיק את "שלשלת הסמיכה" בעם ישראל.

 

מהי הסמיכה? הסמיכה היא העברת הסמכות העליונה בעם ישראל, מדור לדור. משה רבנו סמך את יהושע, יהושע סמך את הזקנים, הזקנים סמכו את הנביאים וכן הלאה. כך שבכל דור ישנם את גדולי הדור ה"סמוכים", שרק להם יש את הסמכות העליונה לקבוע ולהחליט בנושאים חשובים ומשמעותיים של דיני תורה. ורק מי שקיבל סמיכה מרבו, יכול לסמוך את תלמידיו הלאה.

 

הרומאים ראו בעין רעה מאוד את הסמיכה, שכן היא נותנת כח הנהגה חזק בידי חכמי ישראל. ואשר על כן, גזרו: "כל הסומך – ייהרג. וכל הנסמך – ייהרג. ועיר שסומכים בה – תיחרב. ותחומים שסומכים בהם – ייעקרו"!

 

שלשלת הסמיכה היתה נתונה אפוא בסכנה של ממש, שכן רבים מגדולי הדור הסמוכים נהרגו, ועדיין לא הוסמכו תלמידים חדשים. [אם מפסיקה השלשלת, אין אפשרות לחדש אותה שוב. וכפי שבעוונותינו קרה כמה דורות לאחר מכן, שאכן פסקה הסמיכה מעם ישראל. והרבה מהסמכויות של חכמי ישראל פסקו, כגון שאי אפשר לדון בדיני נפשות ודיני קנסות, אין סמכות שיכולה לקדש חודשים ולעבר שנים ועוד. עד אשר יבוא המשיח וימנה סנהדרין ויחדש את הסמיכה].

 

רבי שמעון נסמך על ידי רבי יהודה בן בבא

או אז קם רבי יהודה בן בבא, שהיה "סמוך", וזקן מופלג היה, ועשה מעשה של מסירות נפש כדי לסמוך תלמידים ובכך להמשיך את השלשלת.

 

מה עשה? לקח חמישה תלמידים, מתלמידי רבי עקיבא, וכדי שלא לסכן שום עיר ושום מחוז, הלך עימהם למקום שמם שאינו משתייך לשום עיר ולשום מחוז, ושם סמך אותם.

 

כדברי הגמרא (ע"ז ח ע"ב): "הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת – בין אושה לשפרעם, וסמך שם חמישה זקנים", ואלו הם:

 

– רבי מאיר בעל הנס

– רבי יהודה בר אילעאי

– רבי שמעון בר יוחאי

– רבי יוסי בר חלפתא

– רבי אלעזר בן שמוע

 

והנה, מיד לאחר מעמד הסמיכה, הגיעו אליהם עיניהם הבולשות של הרומאים. אמר רבי יהודה בן בבא לתלמידיו: "בניי, רוצו!" אמרו לו: "רבי, מה תהא עליך?!" אמר להם: "איני יכול לברוח, הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין".

 

הגיעו אליו קלגסי הרומיים והרגוהו באכזריות. לא זזו משם עד שנעצו בו שלוש מאות לונביאות [חניתות] של ברזל ועשו את גופו מנוקב ככברה.

 

מעשה גדול זה של מסירות נפש, היה הצלה לעולם התורה. אותם חמישה חכמים שהוסמכו, היו מעתה מנהיגי העם ומוריו המוסמכים.

 

הפצת התורה

רבי שמעון בר יוחאי פתח ישיבה בעיר "תקוע" אשר בגליל, ואותה ישיבה העמידה הרבה תלמידים. הם היו הדור הרביעי שאחר חורבן בית שני, וביניהם נימנו: רבי יהודה הנשיא, רבי אלעזר [בנו של רשב"י], רבי דוסתאי, רבי זכאי, רבי שמעון בן אלעזר, רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא, רבי שמעון בן מנסיא. גם ראשוני האמוראים למדו בישיבתו, וביניהם האמורא הגדול "רב", שנחשב הוא גם כתנא.

 

רבי שמעון היה מחזק ומגביר מאוד את גבולות התורה בארץ ישראל, עד שאף הילדים בדורו היו חזקים בתורה. כמובא בזוהר הקדוש (במדבר רו ע"א): אמר אבא, תמה אני על התינוקות שבדורנו, כמה תקיף חילם בתורה, והם כהרים גבוהים ורמים! אמר רבי אלעזר: אשרי חלקו של אבא [רבי שמעון] שהוא אדון דור זה, וכדורנו זה לא יהיה עד ביאת המלך המשיח.

 

ועוד כתוב בזוהר הקדוש (במדבר בלק קפז ע"א): בכה רבי יהודה ואמר: רבי שמעון, אשרי חלקך ואשרי דורנו, כי בזכותך, אפילו תלמידים של בית הספר הם הרים גבוהים ותקיפין [חזקים] בתורה"!

 

בקעה בקעה, התמלאי דינרי זהב!

במדרש מובא מעשה, בו חינך רבי שמעון את תלמידיו לדבוק בתורה, "כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף… יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ".

 

מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון שיצא לעשות עסקים בחוצה לארץ, וחזר עשיר, והיו התלמידים רואים אותו ומתקנאים בו, והיו מבקשים אף הם לצאת לחוצה לארץ.

 

ידע זאת רבי שמעון, והוציאם לבקעה אחת ליד מרון. עמד ליד הבקעה, התפלל ואמר: "בקעה בקעה, התמלאי דינרי זהב"! מיד התחילה הבקעה להתמלא בדינרי זהב! פנה רבי שמעון לתלמידיו ואמר להם: אם זהב אתם מבקשים – הרי זהב, טלו לכם! ואולם תדעו: כל מי שהוא נוטל עכשיו – נוטל הוא מחלקו בעולם הבא! שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. שמעו זאת התלמידים, ומשכו ידיהם.

 

נוכחו התלמידים לדעת, כי יש בידי הקב"ה לתת להם זהב לרוב, ואולם טובתם היא שישבו לשקוד באהלה של תורה, וינחלו שכר רב לעולם הבא. חזרו ללימודם בשמחה, ואמרו: "כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ, בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן"! (שמות רבה נב ג. שוחר טוב צב)

 

חיבוריו

רבי שמעון בר יוחאי מוזכר בתלמוד הבבלי יותר מאלף פעמים, כשמאות דברי תורה והלכות נלמדו משמו. ובמדרשים מובאים דברים משמו למעלה מ-2,000 פעמים. מלבד זאת, חיבר גם את מדרשי ההלכה "מכילתא דרשב"י" לספר שמות, ו"ספרֵי" [לשון שני ספרים ולא ספרִי] לספרים במדבר דברים. וכן את החיבור הענק בחכמה אלוקית "ספר הזוהר הקדוש".

 

לימוד תורת הנסתר

רשב"י עסק רבות בתורת הנסתר. את עיקר השגתו בתורת הנסתר השיג מעת שהותו במערה, שם שהה 13 שנה יחד עם בנו [כפי שכבר נספר בהרחבה]. מתוך דוחק וצער גשמיים, השיגו השגות רוחניות נעלות והגיעו לסתרי תורה נעלים ומרוממים.

 

עם צאתם מן המערה נוסד על ידם חוג של חברים – תלמידים, צדיקים קדושי עליון, שעסקו יחד, בדיבוק חברים, בתורת הסוד. החוג נקרא "אידרא", כלומר: אסיפה, ישיבה, בית ועד.

 

היתה "אידרא רבה" [ישיבה גדולה] שבה השתתפו עשרה, כמובא בזוהר (פרשת נשא קכז ע"ב): "נמנו החברים לפני רבי שמעון, ונמצאו רבי אלעזר בנו, ורבי אבא, ורבי יהודה, ורבי יוסי בר יעקב, ורבי יצחק, ורבי חזקיה בר רב, ורבי חייא, ורבי יוסי, ורבי ייסא". לאחר מכן, משנסתלקו שלושה מהם – נקראה "אידרא זוטא" – ישיבה קטנה.

 

כל החברים, שכונו בפי רבי שמעון "חבריא", כולם קדושים וטהורים, ובהופעתם הם משרים אווירה של יראת כבוד והתרוממות הרוח. אהבה עזה שררה ביניהם, והם העפילו יחד לדרגות גבוהות בהתעלות מעל הגשמיות ודבקות רוחנית. הם היו רגילים לעסוק בתורה כשהם מסובבים בערים ובכפרים, בעיקר בטבריה, ציפורי, אושא, קיסרין ולוד. גם רבי שמעון היה לפעמים משתתף עמהם במסע, והיה יושב עם החבריא הקדושה בהרים, בשדות ובחורשות, ודורש בסתרי תורה.

 

וכל הדור כולו חדור דעה ובינה בזכותו של רבי שמעון השוכן בתוכם. כמובא בזוהר הקדוש שאמר רבי יוסי: "דור זה שרבי שמעון שוכן בתוכו, רצונו של הקב"ה בו, בגלל רבי שמעון, שיתגלו דברים סתומים על ידיו. אבל תמהני על חכמי הדור, שכל עוד שרבי שמעון קיים בעולם, איך הם מניחים אפילו רגע אחד מלבוא ולעסוק בתורה לפניו. ובדור הזה לא תשכח החכמה מן העולם".

 

נענה ואמר לו רבי יצחק: "ודאי כך הוא, שהרי יום אחד הייתי הולך עמו בדרך, ופתח פיו בתורה, וראיתי עמוד ענן נעוץ מלמעלה למטה, וזֹהַר אחד זוהֵר תוך העמוד. פחדתי פחד רב ואמרתי: אשרי האיש שכך הזדמן לו בעולם הזה!" (זוהר פרשת תרומה קמט ע"א)

 

ספר הזוהר הקדוש

סודות התורה, שנלמדו על ידי רבי שמעון ותלמידיו, נאספו ונכתבו בספר "הזוהר". אף לאחר פטירתו של רבי שמעון המשיכו תלמידיו בלימוד תורת הסוד ועסקו בתורה אשר לימד אותם רבם, העבירו אותה מדור לדור ופלפלו ונשאו ונתנו בה. עד אשר כ-300 שנה לאחר פטירת רבי שמעון חתמו את ספר הזוהר [לכן ניתן למצוא בספר הזוהר גדולי ישראל מתקופה מאוחרת יותר]. אך כיון שהכל מתורתו, נקרא הזוהר על שמו, ויש שמכנים אותו "מדרשו של רבי שמעון". ("תולדות תלמידי רבי עקיבא" עמוד 101. בשם ספר יוחסין וסדר הדורות)

 

הוא הזוהר – המזהיר ומאיר לנו עד היום בחשכת הגלות.

 

וכך אומר משה רבנו ע"ה לרבי שמעון (זוהר פרשת נשא): "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי". תרגום: בזכות החיבור שלך, ספר הזוהר הקדוש, יצאו בני ישראל מן הגלות ברחמים!

 

ובספר "תיקוני הזוהר" (תיקונא שתיתאה דף כד ע"א) מבואר, שבשעה שאליהו הנביא זכור לטוב נגלה לרבי שמעון בר יוחאי ולחבריא הקדושה שעמו, ולמד עמהם סתרי תורה בענין תיקוני נשמות, יצאה בת קול משמים ואמרה להם: כמה רב כוחו וקדושתו של רבי שמעון בעולם. ואחר כך הוסיפה ואמרה נבואה בזו הלשון: "וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חיבורא דילך, כד יתגלו לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא, ובגינה "וקראתם דרור בארץ". תרגום: כמה בני אדם למטה יתפרנסו מזה החיבור שלך, כאשר יתגלה למטה בדור האחרון בסוף הימים, ובזכותו יתקיים הפסוק "וקראתם דרור בארץ", המרמז על הגאולה השלימה.

 

 

כי לא תשכח מפי זרעו

אמרו חז"ל (שבת קלח ע"ב): כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה [כלומר כאשר הסנהדרין, שגלתה ממקום למקום עקב המצב הקשה, גלתה שוב ליבנה], וראו שהתורה מתמעטת מעם ישראל, אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח יא).

 

אמר רבי שמעון בר יוחאי: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל! שנאמר "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים לא כא).

 

לא לחינם הביא רבי שמעון פסוק זה. נרמז כאן, שעל ידי זרעו של יוחאי, שהוא רבי שמעון, לא תשתכח התורה מישראל, שהרי סופי התיבות של הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו", הם המילה "יוחאי".

 

ודע, כי התנא הקדוש רבי שמעון הוא בבחינת: "עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִית" (דניאל ד י), ראשי תבות "שמעון" (ליקוטי מוהר"ן)

 

 

 

במערת צורים

"בַּר יוֹחָאי, מוֹשַׁב טוֹב יָשַׁבְתָּ, יוֹם נַסְתָּ, יוֹם אֲשֶׁר בָּרַחְתָּ,

בִּמְעָרַת צוּרִים שֶׁעָמַדְתָּ – שָׁם קָנִיתָ הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ"!

 

הרקע לשיחה של שלושת החכמים

נשוב למצב המדיני בארץ הקודש. כאמור, תקופה קשה מאוד היתה לעם ישראל תחת שלטונו של הקיסר הרומי אדריינוס שחיק עצמות. ערים שלמות נחרבו, חכמי התורה נרדפו ונהרגו. מחמת המצב הקשה בארץ, נדדו רבים מחכמי התורה, וביניהם רבי שמעון, לבבל, עד יעבור זעם.

 

עם מותו של אדריינוס [שנת ג'תתצ"ח], הוקל יותר מצבם של היהודים. לכס הקיסרות עלה אנטונינוס פיוס. הוא ידע והבין כי הגזירות והרדיפות מעוררות מרד, על כן החליט לבטל את הגזירות הקשות ולתת ליהודים לחיות כרצונם על פי מצוות התורה באין מפריע. אותו יום, י"ח באייר, שבעים שנה אחרי חורבן בית שני, נחוג כיום זכרון חשוב. חכמי ישראל שנדדו לבבל, התחילו לשוב למולדתם, ובראשם גדולי הדור, רבי שמעון ועוד, שעלו והקימו מחדש את מרכז התורה וכוננו את הסנהדרין מחדש.

 

רומא היתה מלכות מתקדמת, ועבודות הפיתוח שביצעה היו ניכרות בכל מחוזות כיבושיה. כעת התחיל השלטון הרומי להפריח ולפתח אף את ארץ ישראל. [שרידים מעבודות פיתוח אלה נשארו עד עצם ימינו, כגון המרחצאות הרומיים בחמת גדר ועוד]. ערי הארץ הלכו ונבנו, הלכו והתפתחו. נבנו שווקים, בתי מרחץ, גשרים ועוד – לפי מיטב החדשנות הרומאית.

 

יחס היהודים כלפי הרומאים היה מעורב. מצד אחד, לא ניתן היה לשכוח את מעלליהם ואכזריותם. לא ניתן היה לשכוח כי אותם אלו ששוקדים על פיתוחה של הארץ – הם אלו שהחריבו אותה לפני שנים לא רבות! הם אלה שעינו, טבחו והרגו ללא רחם!

 

אך מצד שני – המצב העכשווי, שבו הרומאים בונים ומפתחים, ומראים פנים ידידותיות יחסית, הביא רבים לפתֵח גישה של סלחנות, הכרת הטוב, ויחס אוהד מעט כלפיהם, כדרכם של יהודים היודעים לשכוח מהר מהרשעה והנקמה, ודוקא לזכור את הפיוס והריצוי.

 

השיחה של שלושת החכמים

באחד הימים, ישבו יחד שלושה חכמי ישראל, והם: רבי יהודה ברבי אלעאי, רבי יוסי, ורבי שמעון בר יוחאי. וישב איתם גם יהודה בן גרים. כאשר דיברו על הרומאים, פתח רבי יהודה ואמר: "כמה נאים מעשיהם של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות"! רבי יהודה, שהיה רודף שלום ונח לבריות, סבר כי על כל פנים יש להכיר להם טובה על מעשיהם הנאים.

 

רבי יוסי – שתק, ולא הגיב מאומה.

 

ואולם רבי שמעון בר יוחאי נענה ואמר: "כל מה שתיקנו – לא תיקנו אלא לצורך עצמם. תיקנו שווקים – להנאתם ולטובתם, תיקנו מרחצאות – לעדן בהם עצמם, תיקנו גשרים – ליטול בהם מכס".

 

רבי שמעון, שראה במו עיניו איך נהרגו חסידי עליון, שהיה עד להריגתו של רבי עקיבא רבו וראה איך סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, שנא את הרומאים וציפה למפלתם. כשהיו הפרסים נלחמים ברומאים, קיווה למפלתם של הרומאים ואמר: "אם ראית סוס פרסי קשור בקברי ארץ ישראל [שזה מראה על כך שהפרסים התפשטו בארץ ישראל, ורועים את סוסיהם בשדות הקבורה], צפה לרגליו של המשיח" (שיר השירים רבה ח ב). הוא סבר כי גם מעשיהם הנאים כעת, אינם ראויים לשבח כלל, כיון שהם עושים אותם אך ורק להנאתם ולתועלתם.

 

יהודה בן גרים, שהיה עד לשיחה, הלך לספר לידידיו וחבריו על הדיון, אשר לבטח עורר עניין רב. לכולם מעניין היה לשמוע ולדעת מה דעת חכמים על הרומאים!

 

אולם היה זה מעשה פזיז ובלתי אחראי, שכן בתוך כך נודע הדבר גם למלכות. המלכות הרומית, אשר עינה היתה פקוחה, משוטטת ובולשת בכל מקום, לגלות סימנים של מרי ואי רצון, התייחסה בחומרה רבה לאמירותיהם של מנהיגי העם.

 

וכך יצא גזר הדין: רבי יהודה ששיבח את הרומאים – יתעלה ויהיה ראש המדברים בכל מקום; רבי יוסי ששתק – יגלה לציפורי; ורבי שמעון שגינה – יהרג!

 

רבי שמעון ובנו במערה

כאשר נודע הדבר לרבי שמעון, ברח מביתו יחד עם בנו רבי אלעזר, והתחבאו שניהם בבית המדרש. בכל יום היתה אשתו מביאה להם פת לחם וכד מים לסעוד את ליבם.

 

כאשר גברו החיפושים, חשש רבי שמעון שמא יתגלה מחבואם. אמר לבנו: "נשים דעתן קלה", שמא יצערו אותה אנשי המלכות, והיא עלולה לגלות להם את מקום המחבוא!

 

יצאו רבי שמעון ובנו מבית המדרש וברחו אל מחוץ לעיר והתחבאו במערה אחת, בכפר פקיעין אשר בגליל העליון. נעשה להם נס, ונברא להם עץ של חרובים ומעיין של מים, ומהם אכלו ושתו כל זמן היותם במערה.

 

היה זה נס בתוך נס, מאחר שעץ החרוב אינו טוען פירות אלא לאחר שבעים שנה, ואילו כאן הוציא פירות בו במקום (מהרש"א). ועוד מנפלאות העץ, שאף על פי שהיה עץ של חרובים, היה מוציא בכל ערב שבת – תמרים (מדרש תלפיות בשם רבי יהונתן גלאנטי).

 

בזמן ששהו במערה היו פושטים את בגדיהם, כדי שלא יתבלו, והיו יושבים ללמוד כשהם מכוסים בחול עד צווארם. רק בשעת קריאת שמע ותפילה היו לובשים את בגדיהם, ולאחר מכן שוב היו פושטים את בגדיהם, מתכסים בחול וממשיכים ללמוד.

 

שתים עשרה שנים רצופות למדו במערה, ואף אחד לא ידע על מקום מחבואם, זולת אליהו הנביא, שהיה בא אליהם פעמיים בכל יום ולומד עימהם (זוהר חדש כי תבא). באותו הזמן הגיע רבי שמעון להשגותיו הנשגבות, שם נתגלו לו סתרי תורה ורזין דרזין. לאחר מכן, כשיצא מהמערה, גילה אותם לבני החבריא, כמו שהעיד רבי יוסי, שמיום בו עזב רבי שמעון את המערה, לא היה דבר שנעלם מן החברים, והסודות העליונים ביותר נתגלו להם בבהירות כה גדולה כאילו ניתנו באותה שעה מהר סיני! (זוהר בראשית ריז ע"א)

 

שליחות היונה אל רבי שמעון

בזוהר הקדוש מסופר על מאורע שקרה בזמן היותם במערה (זוהר חדש פרשת כי תבא):

 

יום אחד ישבו החכמים בבית המדרש והתבוננו בקללות הכתובות בתורה: פעמיים מוזכרות בתורה קללות: פעם אחת בחומש ויקרא [פרשת בחוקותי] – כנגד חורבן בית המקדש הראשון, ופעם שניה – בחומש דברים [פרשת כי תבוא] – כנגד חורבן בית המקדש השני.

 

התבוננו החכמים וראו כי בקללות הראשונות, ישנם גם דברי נחמה וחיבת הקב"ה לישראל, כמו שכתוב: "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם… וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם, וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים…", ואכן לאחר חורבן בית המקדש הראשון, השיב ה' את שיבת ציון ברחמים.

 

ואילו בקללות השניות, שהן כנגד החורבן הנוכחי – אין בהן הבטחות ואין בהן נחמה כלל! והיו החכמים משתוממים על הדבר ומתקשים בו מאוד, ולא היו יודעים פשרו!

 

קם רבי יהודה ברבי אלעאי ואמר: חבל על היעדרו של בן יוחאי, שבודאי היה יודע לבאר לנו סיבת הדבר, אך אין מי שיודע היכן הוא נמצא, ואפילו אם יש מי שיודע – אין לו רשות לגלות.

 

בוקר אחד קם רבי יוסי בן רבי יהודה, וראה כל מיני עופות טסים ומתעופפים, וביניהם התעופפה יונה אחת. קם על רגליו ואמר: יונה, יונה, נאמנה מיום המבול, דמות העם הקדוש לך יפה ולך נאה. לכי ועשי לי שליחות אחת לבר יוחאי, במקום שהוא שם!

 

הסתובבה אותה היונה ועמדה לפניו. לקח פתק אחד, וכתב מה שכתב. ועמדה היונה ולקחה אותו בפיה, והלכה אל רבי שמעון, ושמה אותו בכנפיה. הסתכל רבי שמעון באותו הפתק ובכה, הוא ורבי אלעזר בנו, ואמר: אני בוכה על הפרידה מן החברים, ואני בוכה על הדברים הללו שלא התגלו להם, מה יעשו הדורות האחרונים אם יתקשו בזה, ולא יבינו כראוי את הנהגת ה'?

 

בינתים בא אליהו זכור לטוב, וראהו בוכה. אמר: הייתי מזומן לשליחות אחרת, והקדוש ברוך הוא שלח אותי אליך לשכך את דמעותיך. אִי רבי, אִי רבי, לא היתה השעה כעת לגלות לצדיקים הדברים הללו, אבל כך אמר הקדוש ברוך הוא: בקללות הראשונות יש שלושים ושנים פסוקים, וכולם כנגד דרכי התורה. בקללות האחרונות יש בהן חמשים ושלושה פסוקים, כנגד פרשיות ודרכי התורה. בגלות ראשונה של בית ראשון עברו ישראל אותם שבילים נסתרים של הסתר, התגלה חטאם, והתגלה קצם, והתגלתה הנחמה וההבטחה שלהם. בגלות האחרונה של בית שני עברו ישראל חמשים ושלש פרשיות ודרכים שנגלו, נסתם חטאם ונסתר קצם, ולא כתוב בהם הבטחות ונחמות.

 

בינתים עברה רוח אחת והפרידה אותם, ועלה אליהו בתוך גלגל של אש, ונשאר רבי שמעון, ובכה ונרדם על פתח המערה. שוב בא אליהו, זכור לטוב, ואמר: קום רבי שמעון והתעורר משנתך. אשרי חלקך, שהקדוש ברוך הוא רוצה בכבודך. כל ההבטחות והנחמות של ישראל – כתובות בקללות הללו!

 

בא וראה, מלך שאוהב את בנו, אף אם הלקה אותו, אהבתו עדין עליו, אף שמראה רֹגֶז חזק – רחמנותו עליו! כך הקדוש ברוך הוא – אף שקילל, דבריו הם באהבה. נראים בגלוי כקללות, והם טובות גדולות, לא כן באותן הראשונות, שכולן היו בדין הקשה.

 

וכאן פירט אליהו הנביא לרבי שמעון כיצד דווקא בתוך הקללות הקשות טמונות נחמות והבטחות עצומות לאחרית הימים!

 

לעת ערב, כתב רבי שמעון פתק, עם דברי הנחמה שגילה לו אליהו הנביא. שם אותו בפי היונה, והלכה אל רבי יוסי, שהיה במקומו ועיניו מצפות. כיון שראה אותה, אמר: יונה, כמה את נאמנה מכל עוף השמים. קרא עליה (בראשית ח): "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ".

 

נטל הפתק, ונכנס לחברים והראה להם, וסיפר להם המעשה. תמהו. בכה רבי יהודה ואמר: וי! אף על גב שאיננו יודעים עליו – "מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא"! (קהלת יא) [כלומר איפה שנמצא הצדיק, משם הוא מסוכך ומגונן על הארץ], המקום ששם בר יוחאי, החברים עמו, ומתעוררים ממנו ולומדים ממנו!

 

אשרי נפשו של בר יוחאי, שהקדוש ברוך הוא עושה עימו ניסים, והוא גוזר – והקדוש ברוך הוא מקיים, ועתיד להיות ראש לצדיקים שיושבים בגן עדן. ויקבל פני שכינה, ויראה את הקדוש ברוך הוא, וישתעשע עם הצדיקים, ויאמר להם: בואו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו!

 

היציאה הראשונה מן המערה

לאחר שעברו 12 שנה, מת המלך והגזירה התבטלה, אלא שלא היה מי שיודיע לרבי שמעון, מאחר שלא ידעו היכן הוא נמצא. בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר: מי יודיע לבן יוחאי שהמלך מת וגזירותיו נתבטלו? שמעו זאת רבי שמעון ובנו ויצאו מהמערה.

 

[שואל הבן איש חי: מדוע לא הודיע להם אליהו הנביא מפורש שיצאו מן המערה? ועונה: מפני שזמן יציאתם האמיתי הראוי להם היה דווקא לאחר 13 שנה. וכעת רצה ה' שיצאו רק יציאה זמנית, שממנה ילמדו כי אין להם להקפיד על בני האדם העוסקים בענייני העולם הזה, וכמובא להלן. ולאחר שנה נוספת שהיו במערה, אכן יצאה בת קול, כפי כבודם, ואמרה להם שיצאו. (בן יהוידע)]

 

והנה כשיצאו מהמערה, פגשו צייד שהיה בידו חץ וקשת ללכוד ציפורים. עמדו והבחינו, כי יש מן הציפורים נלכדות, ויש שמצליחות להימלט והחץ אינו פוגע בהן. כששמע רבי שמעון בת קול מן השמים האומרת: "דימוס דימוס" [הצלה, שחרור], לא היתה הציפור נלכדת, וכשהקול יצא והכריז "ספקולא!" [להריגה] הציפור נלכדה. פנה רבי שמעון אל בנו ואמר: אם ציפור אינה יכולה להילכד אלא אם כן נגזר עליה מן השמים, נפש אדם בודאי שלא! אם כן למה לנו להיחבא?! (ירושלמי שביעית פ"ט ה"א)

 

כשפנו לדרכם, ראו בני אדם חורשים וזורעים. ומרוב שהיו חדורים בקדושה, השתוממו עד מאוד: כיצד מניחים הללו חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?! יש לנו תורה, שה' יתברך הוריד לעולם, ואנשים עוזבים אותה – ועובדים?! יכול להיות דבר כזה?! מרוב הקפדתם, כל מקום שנתנו בו עיניהם, מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: האם יצאתם מן המערה כדי להחריב את עולמי?! חזרו למערכתם!

 

הלכו וחזרו למערתם וישבו שם שנים עשר חודשים נוספים. נענה רבי שמעון ואמר: כבר נענשנו דיינו, כי גם משפט הרשעים בגהינם אינו יותר משנים עשר חודש. יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!

 

היציאה מן המערה בשנית

לאחר שיצאו מן המערה בשנית, שוב ראו כי אנשים עוסקים בהבלי העולם הזה ואינם עוסקים בתורה. היה רבי אלעזר עדיין מקפיד עליהם, והיו נשרפים. אולם רבי שמעון מרפא אותם. אמר לו רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם אני ואתה, שאנו עוסקים בתורה!

 

בערב שבת ראו זקן אחד כשהוא מחזיק בידו שתי אגודות של הדסים וממהר לביתו. שאלו אותו: למה לך אגודות הללו? אמר להם: לכבוד שבת הבאתי אותן, להריח בהן! שאלוהו: למה לך שתים, ואין די לך באחת? אמר להם: אחת כנגד "זכור" ואחת כנגד "שמור"!

 

אמר רבי שמעון לבנו: בא וראה כמה חביבות הן המצוות על עם ישראל! ושניהם שמחו מאד על כך שנוכחו לראות כי עם ישראל מקדשים את חיי המעשה ומשתמשים בענייני העולם הזה לכבוד ה'. אז נתיישבה ונחה דעתם, ויותר לא הקפיד רבי אלעזר.

 

אשריך שראיתני בכך!

לאחר שיצאו מהמערה היו רבי שמעון ובנו תשושי כח, וכל גופם היה חבורות ופצעים. כששמע חמיו רבי פנחס בן יאיר, שכבר יצאו מהמערה, הלך לקראתם לקבל את פניהם, והביאם לטבריה כדי לרחצם בחמי טבריה. הכניסם לבית המרחץ, והיה סך ורוחץ את גופם במים ובשמן. ראה רבי פנחס, שכל גופם מלא סדקים ובקעים מחמת החול שישבו בו במשך 13 שנים, התחיל רבי פנחס לבכות מרוב צער, ונשרו הדמעות על הפצעים של רבי שמעון והכאיבו לו מאוד. אמר לו רבי פנחס: אוי לי שראיתיך בכך! אמר לו רבי שמעון: אשריך שראיתני בכך, שאילו לא ראית אותי כן, לא היית מוצא בי כל כך הרבה תורה!

 

אמנם גם לפני שהלך רבי שמעון אל המערה, היה גדול מאוד בתורה, אך לפני היותו במערה – כאשר היה מקשה איזו קושיה בתוך לימודו, היה רבי פנחס מתרץ לו ועונה 12 תירוצים; ועכשיו שיצא מן המערה, כשהיה רבי פנחס מקשה קושיה, היה רבי שמעון מתרץ לו 24 תירוצים על קושייתו!

 

לאחר שרחצו את גופם בחמי טבריה, עלתה להם ארוכה, פצעיהם התרפאו וגופם התחזק והחלים. (שבת לג ע"ב)

 

טיהור העיר טבריה

טִהֵר אֶת עִיר טְבֶרְיָה, עָשָׂה אוֹתָהּ נְקִיָּה,

הוֹדוּ לוֹ מִן שְׁמַיָּא – אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי!

 

לאחר שהתרפא רבי שמעון בעיר טבריה, אמר: הואיל וכאן נעשה לי נס, עלי לתקן איזה דבר לטובת העיר.

 

שאל: האם יש משהו שצריך לתקן בעיר?

 

ענו לו: יש אזור בעיר, שיש בו ספק טומאה, והדבר גורם צער לכוהנים, מפני שהם צריכים לעוקפו וללכת בדרך ארוכה.

 

אחר שבירר רבי שמעון, שמקום זה לא שימש בעבר כבית הקברות, עשה מעשה כדי לטהרו. מה עשה? זרע תורמוסין [סוג של קטניות] בכל השווקים. ובכל מקום שהאדמה היתה תחוחה ורקובה בגלל המת שנטמן שם, גדל התורמוס וצמח, וכך ידע רבי שמעון שיש קבר תחתיו, והוציא משם את עצמות המת [ורש"י מביא שנעשה נס, והיה המת צף ועולה]. ובכל מקום שהאדמה היתה קשה – לא נבט התורמוס, וידע שהוא מקום טהור. כך טיהר רבי שמעון את העיר מטומאתה.

 

ומסופר, שהיה כותי אחד עם הארץ, שראה את מעשיו של רבי שמעון, ורצה להכשיל את מעשיו. אמר: "כלום לא אלך ואשחק באותו זקן של היהודים?" מה עשה אותו כותי? נטל מת וטמנו בשוק שטיהרו רבי שמעון בבוקר. הלך אצלו ואמר לו: וכי לא טיהרת שוק פלוני?! אמר לו: הן. אמר לו: ואם אוציא לך מתים אחרים? אמר לו: הוצא! הראה לו הכותי את הקבר, וצפה רבי שמעון ברוח הקודש כי הכותי נתן את המת שם. אמר: גוזרני על העליון [הכותי] שירד, ועל התחתון [המת] שיעלה! וכך היה, הכותי נבלע מיד באדמה, והמת עלה למעלה. (ירושלמי שביעית פ"ט ה"א) "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'" (שופטים ה לא).

 

פעם אחת, בלכתו בדרך, פגש רבי שמעון את יהודה בן גרים – אותו אדם אשר לא שמר את מוצא פיו, ומשום כך נאלצו רבי שמעון ובנו להסתתר במערה. התפלא רבי שמעון ואמר: "עדיין נמצא זה בעולם?!" נתן בו רבי שמעון את עיניו – ומיד נעשה גל של עצמות!

 

 

לפלא הוא כי סיפורו של רבי שמעון בר יוחאי, שברח למערה הקדושה, מובא בגמרא מסכת שבת בדף – לג – שהוא יום ההילולא שלו!

 

 

 

רבי שמעון מגן על דורו

 

כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הָיָה, אוֹת הַקֶּשֶׁת לֹא נִהְיָה,

כִּי הוּא אוֹת עוֹלָם הָיָה – אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי!

 

אות הקשת לא נהיה

לאחר המבול, מבטיח הקב"ה לנח שלא יביא עוד מבול לעולם, והקשת היא שתהיה לאות על כך. שבשעה שיהיה חרון אף בעולם, לא יבוא מבול, אלא תיראה קשת בענן.

 

וכמו שנאמר (בראשית ט יב): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם – לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ".

 

המילה "לְדֹרֹת" כתובה בכתיב חסר, חסרים בה שני ווי"ן. והמדרש אומר (בראשית רבה לה ב) כי רמוז כאן, שלא בכל הדורות ממש יזדקקו לאות הקשת, אלא יהיו שני דורות, שיהיו צדיקים וזכאים, ולא יזדקקו לקשת, והם: דורו של חזקיהו המלך, ודורו של רבי שמעון בר יוחאי.

 

רבי שמעון בר יוחאי הכיר בכוחו זה, להגן בזכויותיו על הדור, והעיד על עצמו: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין – מיום שנבראתי עד עתה. ואילמלי אליעזר בני עמי – מיום שנברא העולם ועד עכשיו. ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו – מיום שנברא העולם עד סופו".

 

ועוד אמר: "ראיתי בני עליה [רש"י: כת המקבלים פני שכינה] – והם מועטים. אם אלף הם – אני ובני מהם; אם מאה הם – אני ובני מהם; אם שנים הם – אני ובני הם"! (סוכה מה ע"ב)

 

רבי שמעון מציל את העולם מחורבן

פעם אחת יצא רבי שמעון וראה שהעולם – חשך ונסתם אורו. אפילה גדולה כיסתה את פני תבל, כאילו עב כבד מסתיר את אור היום. אמר לו לרבי אלעזר בנו: בא נראה מה רוצה הקדוש ברוך הוא לעשות בעולם. הלכו ומצאו מלאך אחד שדומה להר גבוה, ויוצאים מפיו שלושים שלהבות של אש. אמר רבי שמעון למלאך: מה אתה רוצה לעשות? אמר לו: רצוני להחריב את העולם, משום שלא נמצאים שלושים צדיקים בדור, שיגנו על הדור. [שכך גזר הקדוש ברוך הוא על אברהם, שנאמר: "ואברהם היה יהיה", יהיה בגימטריא שלושים].

 

אמר לו רבי שמעון: בבקשה ממך, לך לפני הקדוש ברוך הוא ואמור לו: בר יוחאי נמצא בעולם! הלך אותו מלאך לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו: רבון העולם, גלוי וידוע לפניך מה שאמר לי בר יוחאי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך תחריב את העולם ואל תשגיח בבר יוחאי.

 

כשבא המלאך שוב להחריב את העולם, ראה אותו רבי שמעון, אמר לו: אם לא תסתלק, גוזרני עליך שלא תעלה לשמים, ותהיה מוכרח להידחות למקום שבו נמצאים עזא ועזאל, אשר נידחו מלפני ה' והפיל אותם ה' מן השמים לארץ! לכן לך שוב בשליחותי – וכשתיכנס לפני הקדוש ברוך הוא, אמור לו: אם אין שלושים צדיקים בעולם – שיהיו עשרים, שנאמר (בראשית יח): "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים". ואם אין עשרים – שיהיו עשרה, שנאמר: "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה", ואם אין עשרה – שיהיו שנים, שהם אני ובני, שנאמר (דברים יט): "עַל פִּי שְׁנַים עֵדִים יָקוּם דָּבָר", ואין דבר אלא עולם, שנאמר (תהלים לג): "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ", ואם אין שנים – הרי יש אחד, ואני הוא, שנאמר (משלי י): "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם".

 

באותה שעה יצא קול משמים ואמר: אשרי חלקך רבי שמעון, שהקדוש ברוך הוא גוזר למעלה – ואתה מבטל למטה. בודאי עליך נאמר (שם קמה) "רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה"! (זהר בראשית קה ע"ב)

 

רבי שמעון מציל את העיר לוד ממכת דבר

אומר הזוהר הקדוש (זוהר חדש כרך ב מגילת רות מד ע"א) "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב", אלו תלמידי חכמים, שהם כיין הטוב. מה יין הטוב עומד בכאן וריחו הולך למרחוק – אף תלמידי חכמים הם במקום אחד, ותורתם הולכת למרחוק בכל מקום!.. ואפלו מלאכי השרת אין להם כח לעמוד לפניהם!

 

פעם אחת היה דבר בעיר לוד. הגיע רבי שמעון בן יוחאי לעיר וראה בני אדם מתים. אמר: "כל זה בעיר – ואני כאן?! גוזרני שיתבטל"! שמעו בת קול שהיתה אומרת: "צאו מכאן, שהרי רבי שמעון בן יוחאי כאן, שהקדוש ברוך הוא גוזר – והוא מבטל"!

 

היה שם רבי חנינא, הלך וסיפר זאת לרבי מאיר. אמר לו רבי מאיר: "מי יכול לעמוד בשבחו ובמעלתו של רבי שמעון, האם לא גדול הוא כמשה"! שהרי משה רבנו, בבואו לעצור את המגיפה שפרצה בעם ישראל, אמר לאהרן (במדבר יז יא): "קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשִׂים קְטֹרֶת. וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף". ואכן אהרן עשה כן: "וַיִּקַּח אַהֲרֹן… וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל… וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה". כל זה היה צריך לו למשה לטרוח! ורבי שמעון בר יוחאי – במאמרו! הקדוש ברוך הוא גוזר – והוא מבטל את המגפה!

 

רבי שמעון מבטל כוח הנחש הקדמוני

עוד מסופר בזוהר (ח"ג טז א): רבי שמעון ראה נחש כשהוא מהלך ופיו פתוח, כמכין עצמו ללכת ולהכיש אדם שנגזרה עליו גזירה. קם רבי שמעון והניח ידיו על ראש הנחש. השפיל הנחש את פיו, וראה את לשון הנחש שהיא מרחשת. אמר לו רבי שמעון: נחש נחש, לך אמור לנחש העליון, הוא הנחש הקדמוני, שהוא היצר הרע, השטן, ומלאך המוות – שרבי שמעון נמצא בעולם!

 

הכניס הנחש את ראשו לתוך ניקבת עפר [גומה]. אמר רבי שמעון: גוזרני, שכשם שהנחש התחתון חזר לתוך ניקבת עפר, כך גם הנחש העליון יחזור לניקבת התהום רבה!

 

התפלל רבי שמעון להצלת אותו אדם, ונשמע קול המכריז: הכוחות הממונים על ההשחתה, חיזרו למקומכם, שהרי רבי שמעון ביטל את כח ההשחתה שבדבר זה. אשריך רבי שמעון שריבונך חפץ בכבודך! אתה רבי שמעון גוזר – והקב"ה מקיים; הוא גוזר – ואתה מבטל!

 

 

סיפורים על רבי שמעון בר יוחאי

רבי שמעון מוציא דיבוק ומבטל גזירה

פעם אחת גזרה המלכות על ישראל שלא ישמרו שבת, ושלא ימולו את בניהם, ולא ישמרו טהרה. הלך רבי ראובן בן אסטרובלי והתחזה לרומאי, על ידי ששינה את תספורתו ומלבושו, והלך והתקרב אליהם עד שישב באסיפה אחת יחד עם גדולי המלכות. אמר להם: מי שיש לו אויב – האם יעשיר אותו או יעני אותו? אמרו לו: יעני. אמר להם: אם כן, טוב יותר שהיהודים לא יעשו מלאכה בשבת, ועל ידי כך יקופח נתח נכבד מן הפרנסה שלהם. אמרו: יפה אמרת!

 

חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב – האם יבריא ויחזק אותו או שיחליש אותו? אמרו לו: יחליש. אמר להם: אם כן מוטב שנניח להם למול את בניהם ביום השמיני, כדי שיחלשו. אמרו: יפה אמרת!

 

שוב חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, האם ירבה אותו או ימעט? אמרו לו: ימעט! אמר להם: אם כן, הניחו להם לשמור טהרה ובכך יצמצמו את הילודה, ויתמעטו! אמרו: יפה אמרת! וביטלו את הגזירות.

 

לימים, התברר להם שהוא יהודי, והחזירו שוב את הגזירות. החליטו היהודים לשלוח שליח אל הקיסר, עם דורון נאה, שישתדל עבורם לבטל את הגזירות. אמרו: מי ילך? רבי שמעון בר יוחאי, שהוא מלומד בניסים. ואליו יתלווה רבי אליעזר בן רבי יוסי.

 

עלו רבי שמעון ורבי אליעזר על ספינה ההולכת לרומי, והנה בספינה נגלה אליהם השד "בן תמליון", ואמר לרבי שמעון: בקש ממני – מה מבוקשך? אמר לו רבי שמעון: מי אתה? אמר לו: אני הוא בן תמליון, ששלחני הקב"ה לעשות לך נס. בכה רבי שמעון ואמר: ריבונו של עולם, ומה הגר שפחתו של אברהם אבינו, הזדמן לה מלאך ג' פעמים! ואני – אינני ראוי שיבוא אלי מלאך אף לא פעם אחת?! אך שוב אמר: יבוא הנס מכל מקום, בין על ידי שד ובין על ידי מלאך, העיקר שיבוא הנס!

 

אמר לו בן תמליון לרבי שמעון: הריני הולך כעת אל בית הקיסר, ואכניס את רוחי בתוך בִּתּוֹ של הקיסר [דיבוק] ואצעק בשמך: "רבי שמעון, רבי שמעון! עד שתבוא אתה ויבקשו ממך לפייסני שאצא מן הבית!

 

עשה בן תמליון כאשר אמר, נכנס בבתו של הקיסר, ומיד אחז בה שגעון, וצעקה ואמרה ללא הרף: "הביאו לי את רבי שמעון בן רבי יוחאי, הביאו לי את רבי שמעון"!

 

כעבור כמה ימים, הגיעה ספינתם של רבי שמעון ורבי אליעזר, והלכו ואמרו זאת לקיסר. שלח הקיסר לקרוא להם. שאלם: מה מבוקשכם כאן ברומי? אמרו לו: ברצוננו להביא דורון לקיסר מן היהודים. אמר הקיסר: אינני מקבל מכם דבר, ואיני רוצה דורון, אלא ברצוני רק שתוציאו את השד מבתי!

 

הביא לפניהם את הנערה, ולחשו רבי שמעון ורבי אליעזר: "בן תמליון צא! בן תמליון צא"! והנה נשמע קולו של בן תמליון האומר כי הוא יוצא, ובת המלך תתרפא, ובצאתו ישברו כל כלי הזכוכית אשר בארמון! ואכן כך היה, עם יציאתו, נשברו כל כלי הזכוכית שבארמון.

 

אמר המלך לרבי שמעון ורבי אליעזר: בשכר שרפאתם את בת המלך, בקשו ככל אשר תחפצו, והכנסו לאוצר המלך וקחו כל מה שיש ברצונכם!

 

נכנסו לאוצר המלך, ומצאו את האיגרת שהיו כתובות בה הגזירות. לקחו אותה וקרעוה, ונתבטלה הגזירה. (מעילה יז ע"א ומפרשים)

 

ברכת ה' היא תעשיר

רבי אלעזר בנו של רבי שמעון, היה הולך בדרך לבית חמיו, יחד עם חבריו כשהם עוסקים בתורה. בעודם הולכים, פגשו את רבי ייסא מלֻווה ביהודי בלתי מוכר. מפיו של אותו יהודי יצאו דברי תורה מתוקים ויפים. ראה רבי אלעזר כי שכינה מרחפת ושורה עליהם, אמר לרבי ייסא: רואה אני כי התחברת עם השכינה! אמר לו רבי ייסא: כך זה ודאי! כי יהודי זה שכרתיו לעבודה אצלי והולך עימי כבר שלוש פרסאות, ואינו פוסק מלדבר דברי תורה טמירים ועצומים! בשעה ששכרתיו לעבודה, לא ידעתי כי נר מאיר הוא בתורה!

 

אמר רבי אלעזר לאותו יהודי: מה שמך? אמר לו: יועזר. אמר לו, יועזר ואלעזר יושבים יחד! ישבו על סלע אחד בשדה, והתחיל יועזר לדרוש בדברי תורה. כשסיים, שיבחו רבי אלעזר ואמר לו: יפה אמרת!

 

שאל רבי אלעזר את יועזר: מה מעשיך? אמר לו, מלמד תינוקות הייתי בעירי, אך כעת בא רבי יוסי מכפר חנין לעיר, והעבירו כולם את ילדיהם מאצלי, והושיבו אותם אצלו. כדי שלא לקפח את פרנסתי, המשיכו בני העיר לשלם לי שכר, כמו אותו הזמן שהתינוקות היו אצלי. אולם הסתכלתי בעצמי, שלא ראוי לי ליהנות מהם בחינם, ולכן השכרתי את עצמי לעבודה אצל החכם הזה.

 

ראה רבי אלעזר כי עומד לפניו חכם מופלג, הבקי ברזי תורה, ויחד עם זאת הינו איש עניו וצנוע. עבודה זו שקיבל בשביל מחייתו, אינה לפי כבודו! אמר רבי אלעזר: כאן צריך את הברכות של אבא!

 

קמו והלכו לרבי שמעון, התחיל יועזר לשבת וללמוד אצלו בכל יום. ופעם כשעסקו בעניין נטילת ידיים, אמר רבי שמעון ליועזר: כל מי שלא נוטל ידיו כראוי, אף על פי שנענש למעלה – נענש גם למטה. ומה עונשו למטה? שגורם לעצמו עניות. ולעומת זאת, הנוטל ידיו כראוי, זוכה שגורם להשפיע על עצמו ברכות מלמעלה, ושורות הברכות על ידו כראוי, ומתברך בעושר.

 

באותו יום התחקה רבי שמעון אחר מעשיו של יועזר, כיצד נוטל הוא את ידיו, וראה שנוטל במידה גדושה של מים כראוי. עמד רבי שמעון ובירכו: "יִמָּלְאוּ יָדֶיךָ מִבִּרְכוֹתֶיךָ"! וכך היה. לא עברו ימים רבים, ויועזר מצא מטמון גדול והתעשר עושר רב. כל ימיו עסק יועזר בתורה מתוך הרחבה גדולה, והיה מחלק מממונו לצדקה, העניים היו מאוכלי שולחנו, והיה שמח עמהם, ומראה להם פנים מאירות. רבי שמעון, בראותו בגדולתו ובהצלחתו, קרא עליו את הפסוק (ישעיה מא) "וְאַתָּה תָּגִיל בַּה', בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל"! (זוהר בראשית פז ע"א)

 

ארי שבחבורה

רבי חייא ורבי יוסי היו מהלכים בדרך, לאסוף כספי צדקה עבור פדיון שבויים. השמש שקעה, והלילה פרש את כנפיו. נכנסו השניים למלון דרכים ללון שם. בחצות לילה קמו כדרכם לעסוק בסתרי תורה. התעוררה בתו של בעל המלון, ובראותה את האורחים קמים לעסוק בתורה, מיהרה והדליקה לפניהם נר, ועמדה בפתח החדר לשמוע את לימודם הקדוש. הרגישו בה החכמים, פתח רבי יוסי ואמר: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו), "נר מצוה" מרמז לאשה, המצווה על הדלקת נרות שבת, "תורה אור" – רומז לבעל שהוא מצווה על לימוד התורה. ולכן אף שהאשה אינה לומדת תורה, תורתו של בעלה תאיר לה את נרה. רבי יוסי חפץ בזה לשבח ולעודד את האשה, שטרחה למענם והדליקה להם את הנר. אולם אך סיים רבי יוסי את דבריו, נשאה האשה קולה בבכי רב.

 

בינתיים קם גם האב, בעל המלון, נכנס ביניהם, וראה את בתו עומדת ובוכה. שאל אותה אביה לסיבת הבכי, והיא סיפרה לו את מה ששמעה עכשיו מפי רבי יוסי. עמדו שניהם, האב ובתו, בפתח חדרם של החכמים, ובכו. שאל רבי יוסי את האב: שמא חתנך, בעל בתך, לא זכה לתורה, ובשל כך הנכם מצטערים? השיב האב: אכן כך. בשל כך אני ובתי בוכים ומצטערים.

 

פתח האב וסיפר לרבי יוסי כיצד אירע הדבר שנתן את בתו לאדם שאינו בן תורה. ומעשה שהיה כך היה: יום אחד עמדו הקהל להתפלל בבית הכנסת, ואני בתוכם. פתאום ראו עיני בחור העומד על גג בית סמוך לבית הכנסת, וכשהגיעו הציבור לעניית 'קדיש', קפץ מן הגג בקפיצה אחת גדולה, כדי להגיע לבית הכנסת לעניית הקדיש שנאמר בציבור. מאוד התפעלתי ממסירות נפשו לקיום המצוות. אמרתי בלבי: בחור זה הינו ירא שמים בתכלית ובעל מידות – בודאי הוא גם בן תורה. ואם עדיין אינו גדול בתורה – ילמד ויגדל. בחור זה היה צעיר, ועד לאותו יום לא הכרתיו כלל, אך מעשהו עשה בלבי רושם רב, ובאותו יום הצעתי לו את בתי לאשה. רק לאחר הנישואין התברר לי עד כמה טעיתי, שכן החתן נתגלה כבור ועם הארץ, ואפילו לקרוא קריאת שמע ולברך על המזון אינו יודע. ניסיתי ללמדו – המשיך האב לספר – ואף ניסיתי לשכור לו תלמידי חכמים שילמדוהו, אך מסתבר כי החתן אינו רוצה ללמוד, ואף יתכן שאינו מסוגל לכך כלל. מאז הננו שרויים בצער רב ואיננו יודעים מה עלינו לעשות.

 

נענה רבי יוסי ואמר לאב: אם אתם יכולים לבקשו שיתן גט לאשתו, עשו זאת. ובאם לא יסכים, יתכן שיוליד בן שיהיה גדול בתורה! עוד הם מדברים, והנה החתן הצעיר נכנס לחדר בדילוג ובקפיצה והתיישב ליד האורחים. הביט בו רבי יוסי וראה את פניו מעודנות ואור גדול זורח מהן. אמר: רואה אני בצעיר זה שאור התורה יקרין ממנו. איני יודע אם הוא עצמו יגדל בתורה, או שמא יוליד בן שיאיר את העולם באור התורה. שמע הצעיר את דברי רבי יוסי – שחק וחייך. אמר: ברשותכם, אומר לפניכם דבר! פתח הנער ואמר: "צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים, עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוּת דֵּעִי אֶתְכֶם" (איוב לב ו), ואז החל לדרוש בפסוק זה וגילה בו סודות נעלמים. ישבו רבי יוסי ורבי חייא משתאים ונדהמים למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם.

 

כשסיים הצעיר לדרוש, אמר להם: היות והנני צעיר מאוד, קיבלתי על עצמי לשתוק ולא להראות חכמתי במשך חודשיים. אתמול הסתיים המועד, ומן השמים כיוונו שתבואו לכאן לשמוע דברי תורתי. ועתה שזכיתי לארח חכמים גדולים כמותכם, אומר לפניכם דבר נוסף. פתח ודרש בפסוק "כי נר מצוה ותורה אור", ופיו שפע דברי תורה עמוקים בסתרי סתרים. עמדו החכמים מלאי התפעלות: מנין לנער צעיר ורך בשנים חכמה כה עמוקה גדולה ונפלאה?!

 

אמר להם: אני מבבל, ובנו של רב ספרא אני, לא זכיתי להכיר את אבי כי התייתמתי ממנו בעודי תינוק בעריסתי. כאשר באתי לארץ ישראל וראיתי את החברים שהם אריות בתורה, קיבלתי על עצמי להסתתר, שלא יכירו בי הבריות. אשרי חלקי שזכיתי לפגוש אתכם בביתי!

 

עוד הצעיר מדבר – ורבי יוסי לא יכל להתאפק עוד – נשא קולו ובכה. נענה רבי יוסי ואמר: אשרי חלקי שזכיתי לשמוע מפיך דברים נפלאים אלה, אשר לא זכיתי לשמוע כמותם מאיש עד היום!

 

כאשר התגלתה האמת, לא ידעו האישה ואביה את נפשם מרוב בכי ומרוב שמחה. גם החכמים שמחו בשמחתם מאוד. ערכה הרעיה הצעירה את השולחן לסעודה, ובתוך הסעודה פתח הנער ודרש ארוכות בסודות ברכת המזון. כל הלילה ישבו החכמים עם הצעיר, עם רעייתו ואביה, והשתעשעו בדברי תורה. כשהאיר היום בירכו על המזון, ושוב חיבקו ונישקו החכמים את החתן בחיבה מופלגת.

 

אמר רבי יוסי: כיון שזכינו לכל זה, ודאי יום משתה הוא היום, ובכן לא נצא מהבית עד שנעשה משתה גדול לכל אנשי העיר. משתה זה אינו משתה הוללות, אלא משתה שהקב"ה חפץ בו. בירכו החכמים את האשה שתהא שמחתה שמחה שלימה. ולאביה אמרו שיכין סעודה גדולה לכל אנשי העיר.

 

אנשי העיר באו לחוג בשמחתה של המשפחה, שזכתה לחתן מפואר זה. במשתה פתח החתן ודרש בדברי תורה, והיו הכל שמחים ומתענגים על דבריו. כל היום ארך המשתה, ולעת ערב נמנו וגמרו אנשי המקום למנות את החכם הצעיר לראש ולמנהיג הקהילה. רבי יוסי ורבי חייא לנו במקום לילה נוסף, ולמחרת נפרדו מהחתן וממשפחתו בברכה ובהוקרה רבה.

 

המשיכו בדרכם וכעבור זמן מה הגיעו אל רבי שמעון בר יוחאי. נשא רבי שמעון את עיניו ואמר להם: רואה אני בכם שהייתם שני ימים ולילה אחד במשכנו של המלאך מטטרו"ן [מלאך זה הוא מלאך הגדול הממונה על עולם היצירה, ורבי שמעון השגיח ברוח קודשו כי בנער צעיר זה שורה מרוחו של מלאך זה]. נער זה – המשיך רבי שמעון – לימד אתכם גנזי נסתרות וגילה לכם סודות עליונים. אשר חלקכם בני!

 

סיפרו לו רבי חייא ורבי יוסי את כל המעשה, נענה רבי שמעון ואמר: אשריכם, ואשרי חלקי! זוכר אני כי יום אחד הלך עמי רב ספרא, אבי הנער, בדרך. בעת שנפרדנו, ברכתיו שיזכה לבן שיהיה ארי שבחבורה. מצטער אני עתה שלא ברכתיו שיזכה גם הוא לראות בגדולתו. ואמנם בנו גדל ונעשה ארי שבחבורה, אך אביו לא זכה לראותו. אשריכם, בני, שזכיתם אתם לראותו! (זוהר פרשת תרומה קסה סע"ב)

 

מעשה באישה בצידון

מעשה באשה אחת בצידון, ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. באו לפני רבי שמעון בר יוחאי ובקשו להתגרש זה מזו. אמר להם רבי שמעון: כשם שנישאתם זה לזו במאכל ובמשתה, שעשיתם סעודת נישואין, כך תפרדו זה מזו מתוך מאכל ומשתה.

 

קיבלו דבריו ועשו סעודה גדולה. בתוך הסעודה אמר האיש לאשתו "בתי, בחרי חפץ טוב שיש לי בבית, ואת רשאית ליטול אותו עמך בהליכתך לבית אביך".

 

מה עשתה האשה? השקתה את בעלה הרבה יין עד שהשתכר. כשנרדם, רמזה לעבדיה שיטלו אותו במיטתו אל בית אביה. כשניעור מיינו שאל אותה: בתי, היכן אני נמצא? והיא ענתה לו: בבית אבי. אמר לה: ומה לי לבית אביך? ענתה לו: הרי אמרת לי לבחור חפץ טוב שיש בבית ואני רשאית לקחתו עמי לבית אבי. אין לי חפץ טוב בעולם יותר ממך!

 

הלכו להם לרבי שמעון, והוא ראה את האהבה השוררת ביניהם, עמד והתפלל עליהם ונפקדו בבנים. (ילקוט בראשית טז)

 

רבי שמעון מציל את תלמידו ממלאך המוות

כיצד סילק רבי שמעון את מלאך המות כדי למנוע ממנו ליטול את נשמת רבי יצחק?

 

רבי יצחק, תלמידו של רבי שמעון, חש כי קרב עתו למות, ובא לבקש מרבי יהודה שלושה דברים: א. שיזכיר ויאמר דברי תורה ששמע ממנו, כי זכות היא לאדם שנפטר שאומרים דברי תורה בשמו. ב. שיזכה את בנו יוסף ללמוד תורה, כיון שהוא כבר לא יוכל לעשות זאת. ג. שבמשך כל שבעת הימים יעלה על קברו ויתפלל עליו.

 

שאל אותו רבי יהודה: ומנין לך כי קרב עיתך למות? הוא ענה לו, כי ראה שנסתלק ממנו הצלם וזה מעיד כי קרב זמנו.

 

הלך רבי יהודה עם רבי יצחק אל רבי שמעון, ומצאוהו כשהוא עוסק בתורה. כאשר ראה רבי שמעון את רבי יצחק, הבחין במלאך המוות כשהוא רץ ומרקד לפניו! עמד רבי שמעון ואחז בידי רבי יצחק והכריז: "מי שרגיל להכנס – שיכנס, ומי שאינו רגיל להכנס – לא יכנס!" נכנסו רבי יצחק ורבי יהודה, ואילו מלאך המוות נקשר בחוץ עקב הגזירה שגזר רבי שמעון שלא יכנס. התבונן רבי שמעון וראה כי השעה היעודה לנטילת נשמת רבי יצחק היא השעה השמינית שביום, וכעת עדיין לא הגיעה שעה זו.

 

הושיב רבי שמעון את רבי יצחק והחל מלמדו תורה, ובינתיים הושיב את בנו רבי אלעזר ליד הפתח והורה לו לבל ישוחח עם אף אחד, ולבל יתן רשות כניסה לאף אחד! ואם ירצה מישהו להכנס – ישביע אותו לבל יכנס!

 

בינתיים קם רבי שמעון ואמר: "רבונו של עולם, מוכר וקרוב לנו רבי יצחק, והוא משבע העיניים שבכאן [כך כינה רבי שמעון את בני החבורה הקדושה שסבבו אותו ולמדו ממנו את סודות התורה], אני מחזיק בו ותן אותו לי"!

 

יצא קול ואמר: הכסא של רבי יצחק קרוב לכנפיו של רבי שמעון. הרי שלך הוא ואתה תביאהו עמך בזמן שתעלה לשכון בכסאך. ענה רבי שמעון ואמר: ודאי. בינתיים ראה רבי אלעזר את מלאך המוות כשהוא מסתלק, ואמר: אין שליטה לרצועת האש [כוחו של מלאך המוות המעניש את הבריות] במקומו של רבי שמעון! (זוהר פרשת ויחי ריז ע"ב)

 

 

פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי

 

מָקוֹם בָּחַר בִּשְׁמַיָּא – עִם הַנָּבִיא אֲחִיָּה, זֶה מִבְּנֵי עֲלִיָּה – אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי!

שָׁלוֹם רַב עַל מִשְׁכָּבוֹ, מַה יָפְיוֹ וּמַה טּוּבוֹ, דּוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ – אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי!

— –

 

אש מסובבת את הבית

באותו יום שעמד רבי שמעון להסתלק מן העולם, התכנסו החברים לביתו, כדי לשמוע ממנו רזי תורה ולהיות נוכחים בעת הסתלקותו, וכך היה הבית מלא בחכמים רבים.

 

נשא רבי שמעון את עיניו, ראה את הבית מלא באנשים, בכה ואמר: בפעם אחרת שהייתי חולה, היה רבי פנחס בן יאיר בביתי, ועליתי לגן עדן לבחור את מקומי, ומשמים הוסיפו לי עוד שנות חיים – עד עתה. ובכל אותן שנים, היתה אש השכינה מסבבת את ביתי תמיד, מעולם לא נפסקה האש, ולא היו יכולים להיכנס לביתי אלא ברשות. ועתה אני רואה שנפסקה האש, ולכן התמלא הבית באנשים.

 

בעוד כל החכמים יושבים, פתח רבי שמעון את עיניו וזכה לראות מראות אלוקים וגילוי שכינה, ואז שוב סיבבה האש את הבית, עד שלא יכלו החכמים להישאר, יצאו מן הבית וישבו מבחוץ. ונשארו בבית רק רבי אלעזר בנו, ורבי אבא.

 

כינוס חברים

אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו: צא וראה אם נמצא כאן רבי יצחק, שאני ערבתי בעדו להוליכו עמי לגן עדן בעת הסתלקותי [כמובא במעשה הקודם], אמור לו שיסדר ענייניו ואחר כך ישב אצלי, אשרי חלקו, שיזכה לעלות עמי לגן עדן.

 

קם רבי שמעון לכבוד השכינה ולכבוד נשמות הצדיקים שהגיעו לביתו, שחק ושאל: היכן הם החברים שהיו באידרא רבה [התוועדות גדולה]? למה יצאו לחוץ עם שאר החכמים? קם רבי אלעזר והכניס אותם, שיהיו נוכחים בעת שיגלה רבי שמעון את סודות התורה. וכך היו בבית: רבי אלעזר, רבי אבא, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי חייא, ורבי יצחק. פנה רבי שמעון לרבי יצחק ואמר לו: כמה יפה חלקך! כמה שמחה צריכה להתווסף לך היום הזה שאתה מזומן לעלות עמי לגן עדן.

 

גילוי סודות התורה

אמר רבי שמעון: הנה עתה היא שעת רצון לגלות סתרי תורה, ואני רוצה להיכנס בלי שום בושה לעולם הבא, לכן אותם דברים קדושים, שלא גיליתי עד עתה, אני רוצה לגלותם לפני השכינה, שלא יאמרו עלי בגן עדן, שבחיסרון נסתלקתי מן העולם. עד עתה היו הסודות שמורים ונעלמים בלבי, כי דעתי היתה שלא לגלותם בעולם הזה כלל, ורציתי להיכנס בהם לעולם הבא ולדרוש אותם שם.

 

ועתה, כך אני מסדר את אופן מסירת סודות התורה: רבי אבא יכתוב כל מה שישמע, ורבי אלעזר בני ילמד ויחזור בפיו על דבריי, ושאר החברים אין להם רשות אלא רק להרהר בלבם, אבל לא יוציאום מפיהם.

 

הסתדרו החברים במקומותיהם, נתעטף רבי שמעון בטליתו וישב על מיטתו, פתח ופירש את הפסוק: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה". אחר כך הוסיף ואמר, כי כעת בא הקב"ה עם הצדיקים שבגן עדן, כי הקב"ה חפץ בכבודם של הצדיקים יותר מכבוד עצמו. הנה נשמת רב המנונא סבא נמצאת כאן, וסביבה באו שבעים צדיקים, והם חקוקים ומעוטרים בעטרות מרוקמות מעשה חושב. כל אחד משבעים הצדיקים מאיר מזוהר זיו השכינה, וכולם באו לשמוע מתוך שמחה את סתרי התורה שיתגלו היום.

 

בעודו יושב, אמר רבי שמעון לחברים: הרי נשמת רבי פנחס בן יאיר חמי באה לכאן! הכינו לו מקום מיוחד. הזדעזעו החברים וקמו כולם ממקומם, וישבו בירכתי הבית. רק רבי אלעזר ורבי אבא נשארו לפני רבי שמעון, כי היו צריכים לשמוע היטב את כל דבריו.

 

זמן ממושך גילה רבי שמעון סודות תורה נשגבים, וכולם מקשיבים לדיבוריו, אף המלאכים העליונים, והצדיקים שבאו מגן עדן.

 

פטירת המאור הגדול

אז אמר רבי שמעון את הפסוק: "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ", פירושו כשאני משתוקק לדודי שהוא הקב"ה, אז גם הוא משתוקק אלי. כל הימים שהייתי מקושר בזה העולם, התקשרתי והתדבקתי בקב"ה, ולכן עתה בעת הסתלקותי – "עלי תשוקתו", כל חשקו ואהבתו בחשק רב אלי! וראיה לדבר, שהוא וכל מחנה הקדושה שלו, באו לשמוע דבריי בשמחת לבב, שנאמר: "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם".

 

אמר רבי אבא: לא הספיק המאור הגדול לסיים פסוק זה, אלא אמר רק "כי שם ציוה ה' את הברכה", ובמילה "חיים" עיכבוהו מן השמים, לרמז שכבר אין לו חיים בעולם הזה. ואני הכותב חשבתי לשמוע עוד מפיו, ולכתוב יותר, אבל לא שמעתי יותר. ולא זקפתי ראשי, כי האור היה גדול מאוד, עד שלא הייתי יכול להסתכל על מקומו של רבי שמעון. בתוך כך נזדעזעתי כי שמעתי קול של מעלה שהכריז ואמר: "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ".

 

אחר שהסתלק רבי שמעון, כל אותו היום עדיין לא פסקה האש מן הבית, והמשיכה לסבב אותו כפי שסיבבה מעת שהתחיל רבי שמעון בגילוי הסודות. ולא היה מי שיגש אל רבי שמעון, לפי שלא יכלו, כי האור והאש היו מסבבים אותו כל אותו היום.

 

בכי ומספד

אמר רבי אבא: נפלנו על הארץ וצעקנו מחמת הצער הגדול! ואחר שנסתלקה האש, ראיתי את המאור הקדוש קודש קודשים שנסתלק מן העולם, מעוטף בטליתו, שוכב על צד ימינו ופניו שוחקות. קם רבי אלעזר בנו ולקח את ידי אביו ונשק אותם, ואני לחכתי את העפר שהיה תחת רגליו הקדושות.

 

בתחילה לא יכלו החברים לבכות, ורק לבסוף החלו לבכות על הסתלקות רבם מאור עינם, ואף רבי אלעזר נפל שלוש פעמים על פני אביו, ולא יכל לפתוח פיו ולדבר מחמת תוקף הצער, ורק אחר כך פתח פיו ואמר: אבא, אבא, שלושה היו וחזרו להיות אחד! [היינו שבתחילה היו רבי שמעון, רבי פנחס בן יאיר, ורבי אלעזר, ועתה נותר רק הוא רבי אלעזר]. עד עתה השכינה והמלאכים ונשמות הצדיקים – כולם היו כאן, שהיית חי ודרשת בסודות התורה, אבל כעת תזוז השכינה ותלך עם כל פמליא של מעלה, וגם נשמות הצדיקים יפרחו ויעלו לגן עדן. והחברים [תלמידי רבי שמעון] שעד עכשיו שתו יין וחלב ומים חיים מפי רבם, כולם ישתו דם [דהיינו ילמדו סברות משובשות ומרות כדם, במקום מים חיים. וכמו שאמר רבי יוסי (זוהר בראשית ריז ע"א): מן היום שיצא רבי שמעון מהמערה, היו מתגלים לחברים סודות עליונים כאלו שניתנו באותה שעה בהר סיני. אחר שנפטר, מה כתוב? "וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם". היו החברים מרחשים דברים, ולא מתקיימים בהם].

 

מנוחתו כבוד במירון

קם רבי חייא ואמר: עד עתה היה המאור הקדוש מסתכל ומשגיח עלינו ומלמד לנו דרכי חיים, עתה אין עוד שהות לבכות ולהספיד, אלא מוטל עלינו לעסוק בכבודו הראוי לו. קמו רבי אלעזר ורבי אבא, לקחו אות ממיטתו והוליכוהו לחדר אחר, ורק הם התעסקו בהולכתו ובטהרתו.

 

מי זכה עוד לזה שהרבה חכמים באו לחלוק כבוד אחרון לרבי שמעון. ומכל הבית עלה ריח טוב מבשמי גן עדן, מנשמות הצדיקים שבאו לקבל פניו.

 

והנה כשרצו להוליכו למקום מנוחתו במירון, באו גיבורים ובעלי מלחמה מכפר ציפורי, לקחת את ארון האלוקים של רבי שמעון בחוזקה, לקבור אותו אצלם בכפר ציפורי. ובני מירון היו דוחקים בבני ציפורי להחזירם לאחוריהם שלא יקחו מהם את ארון האלוקים. היו בני מירון צועקים יחד באגודה אחת על בני ציפורי, וחשבו עצות ותחבולות שלא יניחו לרבי שמעון להיקבר בכפר ציפורי, כי התייראו בני מירון שמא לא יקבר רבי שמעון אצלם.

 

משמים סייעו בעדם. אחר שמיטתו של רבי שמעון יצאה מחצר הבית, עלתה באוויר השמים, ועמוד אש לוהט היה לפני מיטתו. ובעת שהמיטה פרחה באוויר, יצאה בת קול מן השמים שכולם שמעוה: התכנסו ובואו והתקבצו להילולא של רבי שמעון, "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם"!

 

נכנסה מיטתו של רבי שמעון מעצמה למערה בכפר מירון, שמעו בת קול שיצאה מהמערה ואמרה: "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות, כמה מקטרגים משתתקים ברקיע ביום זה בזכותך. זה רבי שמעון שהקב"ה משתבח בו לפני פמליא של מעלה כל יום. אשרי חלקו בגן עדן, הרבה אוצרות עליונים שמורים לו למעלה. עליו נאמר: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין"! (אידרא זוטא. ספר "אור היקוד הם יוקדים")

 

עפר עפר, כמה אתה חצוף!

אחר פטירת רבי שמעון, השתטח רבי חייא בארץ, נשק את העפר, ובכה ואמר: עפר עפר, כמה אתה קשה עורף! כמה אתה בחוצפה! שכל מחמדי העין ירקבו בך, כל עמודי אורות העולם תאכל ותשחק. כמה אתה חצוף, המאור הקדוש [רשב"י] שהיה מאיר את העולם, השליט הגדול שממונה, שזכותו מעמידה את העולם, ירקב בך. רבי שמעון, אור המאור, אור העולמות, אתה נרקב בעפר – ואתה מקיים ומנהיג את העולם!

 

השתומם רגע אחד, ואחר כך אמר: עפר, עפר, אל תתגאה, שלא ימסרו בך עמודי העולם, שהרי רבי שמעון לא ירקב בך! (הקדמת ספר הזוהר ד ע"א)

 

התהפך העולם

יום אחד נרדם רבי יהודה תחת עץ, וראה בחלומו שמתקנים ארבע כנפים, עולה עליהן רבי שמעון, והכנפיים מעלות אותו מעלה מעלה אל הרקיע. מחזיק רבי שמעון בידו ספר תורה, וספרי סודות עליונים, ומעלה אותם עימו לרקיע – ולא הותיר כל ספרי הסודות העליונים ואגדה שלא העלה אותם עמו. עלה ועלה, עד אשר התכסה מעיניו של רבי יהודה ולא ראהו.

 

כשהתעורר, אמר: ודאי משמת רבי שמעון, החכמה הסתלקה מן הארץ! אוי לדור שהאבן הטובה הזו, שהיו סומכים עליה עליונים ותחתונים, נאבדה מהם!

 

בא רבי יהודה אל רבי אבא, וסיפר לו את חלומו. הרים רבי אבא את ידיו על ראשו, ובכה ואמר: רבי שמעון הריהו בבחינת ריחיים, שטוחנים ממנו מַן טוב כל יום, ולוקטים אותו בשפע רב [ככתוב: "הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים"]. ועכשיו – הסתלקו הריחיים ופסק המן, ולא נשאר ממנו בעולם, אלא מעט שבמעט [כמו שכתוב על המן (שמות טז): "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת"]. עכשיו מי יכול לגלות סודות?! ומי ידע אותם?!

 

היה רבי יהודה בוכה על רבי שמעון כל יום, שהרי היה רגיל להיפגש עמו באידרא [התוועדות] הקדושה. אמר: אוי שלא הסתלקתי אותו יום, ולא לראות דור זה, שהרי התהפך העולם! (זוהר בראשית ריז ע"א)

תגיות נוספות לחיפוש:

אות הקשת לא נהיה, אליהו הנביא ורבי שמעון, אשריך שראיתני בכך!, בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב!, ברכת ה' היא תעשיר, דורו של שמד, הארי שבחבורה, הגזירה לביטול הסמיכה, הילולתו חל בל"ג בעומר, היציאה הראשונה מן המערה, היציאה מן המערה בשנית, הפצת התורה, הרקע לשיחה של שלושת החכמים, השיחה של שלושת החכמים, טיהור העיר טבריה, כי לא תשכח מפי זרעו, לימוד תורת הנסתר, מעשה באישה בצידון, סיפור על רבי שמעון בר יוחאי, סיפורים על רבי שמעון בר יוחאי, ספר הזוהר הקדוש, פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר בנו של רבי שמעון, רבי חייא ורבי יוסי, רבי יהודה בן בבא, רבי יהודה ברבי אלעאי, רבי יוסי, רבי עקיבא - רבו המובהק, רבי שמעון בר יוחאי, רבי שמעון בר יוחאי- חיבוריו, רבי שמעון ובנו במערה, רבי שמעון ורבי אליעזר, רבי שמעון מבטל כוח הנחש הקדמוני, רבי שמעון מגן על דורו, רבי שמעון מוציא דיבוק ומבטל גזירה, רבי שמעון מציל את העולם מחורבן, רבי שמעון מציל את העיר לוד ממכת דבר, רבי שמעון מציל את תלמידו ממלאך המוות, שליחות היונה אל רבי שמעון, תורתו של רבי שמעון בר יוחאי

ברוך ה׳ זכינו לחדש את האתר דבר תורה

בס"ד
האתר עובר שידרוג על מנת לאפשר לכם ממשק יותר נוח, אנו עושים את מירב המאמצים כדי להעלות תכנים חדשים ולשפר את הקיימים בכל יום יתווספו תכנים כדאי להתעדכן