“לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים”

מבט לחיים מאת הרב שלמה הלוי שליט”א

ל"ג בעומר- יום של התלהבות!

תקציר המאמר:

"דבר תורה ללג בעומר" יום של התלהבות! מתוך חוברת באגדה לימי ספירת העומר של הרב דוד שלום נקי שליט"א

ל"ג בעומר – יום של התלהבות!

ל"ג בעומר נחוג בקרב עם ישראל, בעליה למירון לקבר רבי שמעון בר יוחאי ובהדלקת מדורות, בשמחה ובהתלהבות!

[התלהבות תרתי משמע – התלהבות האש והתלהבות הלב].

 

אמנם בהלכה ובתורת הנגלה, אין כל כך התייחסות ליום זה, אך נודע עניינו ומעלתו יותר בקבלה ובספרי החסידות. העליה למירון ועריכת "הילולא דרשב"י", היתה בעיקר על ידי חכמי הקבלה, וכן על ידי החסידים. ואולם כיום התפשט המנהג יותר בתפוצות ישראל.

 

להלן מדברי רבותינו, ובפרט מחכמי הקבלה ומתורת החסידות, על קדושתו ומעלתו של יום זה.

 

בריחת יעקב מלבן

מבאר ה"שם משמואל" (על פרשת בחוקותי) כי מעלתו של יום ל"ג בעומר רמוזה בגל-עד שהקים יעקב אבינו לאחר שברח מלבן. [וכבר הקדימו רבנו חיים ויטאל (פרי עץ חיים פ"ז ספירת העומר) בשם האר"י ז"ל, והזכיר זאת בקצרה, כי גל-עד רומז לל"ג בעומר].

 

יעקב אבינו, לאחר שהות של 20 שנה בבית לבן, רואה כי לבן זומם עליו רעות. הקב"ה נגלה ואומר לו: "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ". או אז – לוקח יעקב אבינו את נשותיו, ילדיו ורכושו – ובורח.

 

מדוע ברח? מדוע לא בא פנים מול פנים אל לבן, לדרוש ממנו לעזוב ולשוב אל בית אביו? הלוא הקב"ה הבטיחו במפורש שיעזרהו?! ואם זה מפני שלא רצה לסמוך על הנס, הלוא בין כה וכה הוצרך לאחר מכן לנס וסיוע משמים, כשלבן רדף אחריו והשיגו, ונגלה ה' אל לבן בחלום הלילה ואמר לו: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע", או אז הקימו ביניהם "גל-עד", גל אבנים שיהווה עדות להפרדה וההרחקה ביניהם, לבל יעברוהו לרעה. אם כן, מדוע היה צריך יעקב לברוח, כשבכל מקרה יגיע השלב שבו יצטרך להתמודד מול לבן, בסיוע אלוקי?!

 

מעשה אבות סימן לבנים

ידוע כי "מעשה אבות סימן לבנים". אבותינו הקדושים הטביעו במעשיהם חותם על אופן ההתנהלות וההתמודדות של בניהם, עם ישראל.

 

ההתנתקות של יעקב מבית לבן, מסמלת ומגלמת את ההתנתקות וההתרחקות מכוחות הרע, מיצר הרע. הטביע יעקב אבינו כאן חותם לדורות, שכאשר האדם רוצה להתנתק ולהתרחק מן היצר הרע, וחש כי אין בו די כח להתמודד מולו, עליו בראש ובראשונה – לברוח!

 

ורק לאחר שברח שעשה את כל המאמצים שלו להתרחק מן היצר הרע, יקבל סיוע אלוקי להתמודד מול היצר הרע, ויזכה גם בסיעתא דשמיא להקים "גל", מחיצה והפרדה, בינו לבין הרע, להידבק ולהתקרב אל הטוב.

 

ג"ל עד

כך היה אף עִם עַם ישראל כשיצאו ממצרים. לאחר שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, לא היה להם כח ויכולת להתמודד מול הרע ולהיפרד ממנו, והעצה היחידה היתה – לברוח! ואכן בחיפזון יצאו עם ישראל, טרם ישקעו חלילה בשער הטומאה החמישים. רק לאחר שיברחו ויתרחקו מספיק, יוכלו להתבדל לגמרי מן הרע, לעשות גל והפרדה בינם לבינו, ולהתקרב אל הקדושה.

 

הימים הללו שמיציאת מצרים ועד לקבלת התורה הם ימי הכנה, כשבתחילה העיקר הוא "יציאת מצרים", לברוח ולהתרחק מן הרע, ובהמשך, כשבסייעתא דשמיא כבר יוקם "גל" ההפרדה מן הרע, אז ניתן יותר להכין את הלב לקבלת הקדושה.

 

ומתי יוקם ויהיה ה"גל"? ביום הל"ג!

 

ביציאת מצרים, עם ישראל עד יום ל"ג בעומר היו עדיין בבחינת "יוצאים ממצרים". בימים הראשונים, המצריים, כוחות הרע, עוד רדפו אחריהם, עד אשר טבעו בים. ולאחר מכן, עם ישראל עדיין היו בגדר "יוצאים ממצרים", שכן הם ניזונו מן הלחם אשר הביאו אתם ממצרים. לחם זה הספיק להם ל-30 יום, עד י"ד באייר. בט"ו באייר התחילו לאכול מן הלחם השמיימי הקדוש שירד להם מן השמים, ולאחר שלושה ימים של אכילת מן, ביום י"ח באייר, אז כבר התנקו והתנתקו לגמרי מכל שיירי השפעת הלחם של מצרים. כאן כבר הוקם גל ההפרדה מטומאת מצרים, "גל-עד", כשמכאן ואילך הם הולכים ומידבקים בקדושה, עד למתן התורה הקדושה שהיא העד, "עדות ה' נאמנה".

 

"כשעברו שלושה ימים משכלתה החררה שהוציאו מצרים, והיו ניזונים ממן, בזה נפרד מהם כח מצרים לגמרי…. ואם כן כשהגיע ח"י אייר הוא ל"ג בעומר, נפרד מהם לגמרי כח הרע של מצרים.

 

…וזה נשאר לדורות, שבפסח הוא בבחינת בריחה [יציאת מצרים], וכשמגיעים לל"ג בעומר נתפרד חלק הרע לגמרי. ומובן שזה הוא רק לאיש אשר היה עד כאן בבחינת בריחה, אזי כשהגיע לל"ג בעומר זוכה כנ"ל, אבל מי שלא התחיל בבחינת בריחה, איך יזכה שיתפרד ממנו חלק הרע?!" (שם משמואל פרשת בחוקותי)

 

שליש אחרון – התנוצצות אור הבוקר

הגמרא אומרת (ברכות ג ע"א) כי שלושה חלקים יש בלילה, "ובאשמורת האחרונה תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה". כלומר שבשני שליש הראשונים זהו ממש לילה, ובאשמורת השלישית כבר מתחילה התנוצצות היום, ומתחילה התנועה לקראת יום. כדברי רש"י: "מפני שהוא קרוב לאור, דרכן של בני אדם להתעורר".

 

כן הדבר בימי ספירת העומר, שהם בבחינת (ישעיה ט א): "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל", האור הגדול הוא אור התורה בחג השבועות. ובשליש האחרון של ימי הספירה כבר מתחיל האור הגדול להתנוצץ! יום ל"ג בעומר הוא בדיוק יום ההתחלה של השליש האחרון. [שליש מ-49 זהו 16.3. ואם כן שני שליש הראשונים מסתיימים ביום ה-32].

 

ואולם, מוסיף השם משמואל ואומר, כי אכן "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל", מי שהולך ומתקדם בעבודת ה' זוכה לראות את האור הגדול. אך ממשיך הפסוק ואומר: "יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם", אלו ש"יושבים" ואינם "הולכים", אינם זוכים לאור גדול, אלא רק למעט נוגה של אור להאיר את החושך.

 

נכסוף נכספת לבית אביך!

לבריחת יעקב מבית לבן, היו שתי מטרות: האחת – בריחה. "וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ". והשניה – "לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן", וכמו שאומר לו לבן לאחר מכן: "הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ".

 

כך גם עם ישראל ביציאתם ממצרים, יצאו ב"מנוסה" וב"חיפזון". המנוסה היא בריחה ממקום סכנה, ואילו החיפזון הוא המהירות להגיע ליעד נחשק (הגר"א). עם ישראל נסו וברחו מן הרע, מטומאת מצרים. ומאידך נחפזו לצאת לקראת קבלת התורה.

 

וכאמור, עד ל"ג לעומר היה זה יותר בבחינת "מנוסה", אך מל"ג לעומר כבר התחיל להתנוצץ אור קבלת התורה, וכבר היה זה בבחינת "כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ"! (אור היקוד הם יוקדים)

 

נמשכים אל התורה

ה"קדושת לוי" (לרבי לוי יצחק מברדיצ'וב) מבאר: משל לילד קטן שאביו רוצה למושכו ללמוד תורה. תחילה הוא מושך אותו על ידי ממתקים ופרסים, ומתוך שהילד מתאווה להם הוא רוצה ללכת. ולאחר שכבר התרגל, הוא כבר אוהב ונמשך לעצם הלימוד.

 

כך עם ישראל ביציאת מצרים, הקב"ה הקיף אותם בניסים ונפלאות, והמטרה היתה "כדי שנדע שיש אלוה בעולם ונתאווה לו לעובדו. ולכך עשה לנו ניסים ונפלאות בים סוף, כדי שעל ידי זה נתאווה לקבל התורה ביום מתן תורה ולעבדו בלבב שלם". וכל זה נמשך בשני השליש הראשונים של הספירה, שעיקר התקרבותנו לה' היא על ידי הניסים והנפלאות שעשה עמנו. ואולם מיום "לג" והלאה כבר עם ישראל משתוקקים לעצם קבלת התורה, וזה רמוז ב"גל-עד", יום הל"ג שמתחילה בו התנוצצות ה"עד", הוא העדי עדיים, התכשיט היקר שנתעטרנו בו, התורה הקדושה.

 

עד ל"ג בעומר אנו עדיין בבחינת קטן, שצריך למשוך אותו בהארות של נסים וגילויים, ואילו מל"ג בעומר אין צורך בזה, אלא עצם אור התורה מתחיל להתנוצץ בלבנו!

 

ג"ל עיני ואביטה נ' פלאות!

החתם סופר מרמז את עניין ל"ג בעומר בפסוק: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ"! – ג"ל עיני ואביטה נ' פלאות מתורתך. ונראה כי הכוונה לחמישים שערי בינה הטמונים בתורה הקדושה. ואכן יום זה מתאפיין ב"גל עיני", בגילוי סודות תורה! והדבר הגיע לשיא מיוחד על ידי רבי שמעון בר יוחאי, שגילה ביום זה סודות עליונים ועצומים.

 

ואומר החתם סופר: "ולכן ביום ג"ל עושים יום שמחה ודבקות יותר"! (דרשות החת"ס רע"ט טו"ג)

 

אחר הל"ב מתחיל להתגלות הטוב!

ה"בני יששכר" מביא רמז מיוחד ונשגב מן התורה, לכך שיום ל"ג לעומר הוא יום גילוי סודות התורה:

 

התורה נקראת "טוב", כמו שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם", ובה צפון האור הגנוז שנאמר עליו "וירא אלוקים את האור כי טוב". ואולם טוב זה צפון ומוסתר הוא.

 

והנה נתבונן בתורה ונראה, כי המילה "טוב" כתובה לראשונה בתורה – במילה ה-33, בתיבה הל"ג! [הנה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"]. קדמו לה 32 תיבות שהן בבחינת ל"ב נתיבות החכמה, אשר רק לאחריהן מתגלה ה"טוב".

 

כך בימי ספירת העומר, שהם 49 ימים, כמנין "לב טוב" [לב=32. טוב=17], ובהם עלינו להכין "לב טוב" שבו נוכל לקבל את התורה הקדושה, דווקא לאחר ל"ב ימי הכנה וטהרת הלב, אזי ביום הל"ג מתגלה הטוב, מתחיל להתנוצץ האור כי טוב הטמון בתורה! זהו היום שמסוגל לגילוי הטוב המוצפן ומוסתר בתורה, כפי שאכן זכינו שנתגלו בו סודות תורה עצומים על ידי רבי שמעון!

 

עיין "בני יששכר" – ספירת העומר, שהרחיב לבאר עמקות העניינים, אך דלינו מהם רק מעט פנינים. ומסיים במאמר זה ואומר:

 

"בהגיע עתותינו עת דודים במצוַת ספירתנו, להכנעת לב טוב לקבלת התורה, בהשלים בספירה מספר ל"ב, אז מתגלה הטוב, אור הגנוז שנגנז בתורה. על כן עושים היום הזה יום שמחה אור צדיקים. הבן כי אי אפשר לפרש".

 

"אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח"!

ראינו אם כן שיום ל"ג בעומר יש בו מעלה והארה מיוחדת של קדושה מצד עצמו. והארה זו היא שהביאה למאורעות שאירעו בו:

 

האחד – שפסקו תלמידי רבי עקיבא למות. כיוון שביום זה, של התנוצצות אור התורה, מתמתקים יותר הדינים של ספירת העומר, ויש בו יותר רחמים. כדברי רבי חיים ויטאל (שער הכוונות דרושי הפסח דרוש יב): "ענין ל"ג לעומר שאסור בהספד ותענית ובנפילת אפים, דע, כי הנה מ"ט ימי העומר הם ימי הדין…. ואז הוא זמן יניקת החיצונים, לכן פגעה בהם אז מידת הדין על שלא נהגו כבוד זה לזה… והנה בהגלות נגלות השם הנזכר ביום ל"ג לעומר שהוא סוד אותיות המתחלפות שהוא יותר רחמים כנזכר, אז פסקו מלמות…".

 

שנית, ביום זה, בדור שלאחר מכן, נגלו סודות עליונים נשגבים לרבי שמעון, מתלמידיו האחרונים של רבי עקיבא. [כפי שיובא בהמשך בהרחבה בס"ד בנושא פטירת רשב"י]

 

ואם כן תחילת גדלות עניינו של יום זה הוא מצד עצמו, שהוא יום התנוצצות אור התורה, והוא מסוגל להצלה והצלחה לתורה שבעל פה, תורתו של רבי עקיבא. ואמנם לאחר מכן חזרו המאורעות הגדולים ונקבעו במהות היום, והעצימו את שגב קדושתו להיותו יום קדוש לאדוננו.

 

 

פסקו למות בפרוס עצרת

מתי נפטרו תלמידי רבי עקיבא? חז"ל אומרים "מפסח ועד פרוס עצרת". דהיינו  מחצית החודש לפני עצרת. ["פרוס" הוא לשון פרוסה, מחצה, והיינו מחצית החודש לפני חג השבועות. וכן מצינו במשנה (בכורות פרק ט משנה ה): "שלוש גרנות למעשר בהמה, בפרוס הפסח, בפרוס העצרת, בפרוס החג", והיינו 15 יום קודם חג השבועות. (הרז"ה, אבודרהם, בית יוסף)]

 

וכתב מרן השלחן ערוך (סימן תצג א-ב): "נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא". וכן: "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות".

 

נשאלת השאלה: לשמחה – מה זו עושה? והלוא סוף סוף נפטרו כל 24,000 תלמידי רבי עקיבא, ומה טעם לשמוח ביום שבו הסתיים העונש במיתת כולם ופסקו מלמות?

 

אומר הגר"א (על שו"ע או"ח תצג), כי שמחת ל"ג בעומר דומה היא לשמחת ט"ו באב, שכלו בו מתי מדבר. כלומר: לאחר חטא המרגלים, הקב"ה גזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ, אלא ימותו במדבר, ורק בניהם יזכו להיכנס לארץ. ובכל שנה, במשך ארבעים שנה, ביום ט' באב, היו מתים אלפים מעם ישראל, עד אשר בשנה האחרונה ביום ט"ו באב, עשו יום שמחה על כך שתמה הגזירה, ומבאר הרמב"ם (בפירוש המשניות תענית פ"ד מ"ח): "לפי שהיה המוות מתרבה בהם כל תשעה באב, ובשנה האחרונה פסק, ונשארו מצפים עד חצי החודש, ואז בטח לבם והבינו שכבר בא הרצון ונגמר החרון ונסתלק מהם, לכך עשו אותו מאז יום שמחה".

 

כן הדבר גם בל"ג בעומר, שבו כבר סר מר המוות, והסתיימו ימי חרון האף, ומעתה הם ברחמים וברצון לפני ה'.

 

תשובה נוספת לדבר, כתבו המקובלים, שכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא היו 24,000 גלגול של אנשי שכם שנהרגו במעשה דינה, ואחרי זה חזרו בנשמות ישראל בשבט שמעון, ולא תקנו את הפגם, והם 24,000 שמתו במגיפה בשיטים על דבר פעור בחטא זמרי בן סלוא. והתגלגלו שוב ב-24,000 תלמידי רבי עקיבא, ובמיתתם באו על תיקונם. ועל זו היא השמחה שהגיעו לתיקון הגמור. וכן במשמעות הלשון "פסקו מלמות", אף שלכאורה כבר מתו כולם ומה שייך לומר "פסקו מלמות"? אלא כאמור שבתיקונם הגמור פסקו מלחזור ולהתגלגל ולמות שוב. (אור היקוד הם יוקדים. על פי: ספר הגלגולים, עשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו, שם משמואל, שפתי צדיק)

 

 

הילולא דרשב"י

"הילולא" בארמית הוא יום כלולות, והשם "הילולא דרשב"י" מופיע בגמרא (מסכת כתובות סב ע"ב). אמנם שם הכוונה – שמחת כלולות כפשוטה – החתונה של רבי שמעון. אולם ברוח הקבלה פירושה של "הילולא" – התחברות של כנסת ישראל עם התורה, ויום גילוי סודות התורה. ובשעה שסיים רבי שמעון לבאר סודות תורה עמוקים ביום פטירתו, שמעו בת קול: "עולו ואתו ואתכנשו להלולא דרשב"י" [היכנסו ובואו והתאספו להילולא של רשב"י].

 

האלשיך הקדוש בפירושו לאיוב (ל כג) כותב: "ביום פטירתו של צדיק, תלך נשמתו צוהלה ושמחה לחוג את חג האורות אשר עשתה בחברת הגוף, כנכנסת לחופה לפני ה' יתברך, כי על כן קראו בספר הזוהר ליום פטירת נפש הצדיק – "הילולא".

 

וכתב מרן החיד"א (עבודת הקודש מורה באצבע סימן ח אות כג), ביום ל"ג בעומר ירבה שמחה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי זי"ע, כי הוא יום הילולא שלו, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום זה.

 

ואכן משך מאות שנים, עולים בל"ג בעומר המונים המונים להשתטח על קברו. יום זה נתקבל כיום תפילה והודיה, משתה ושמחה, בתופים ובמחולות והשאת משואות. זכה רבי שמעון לכבוד גדול בקרב המוני בית ישראל. אין קבר בין קברי התנאים המפורסם כמו קברו של רשב"י, ואין יום הילולא כמו ל"ג בעומר.

 

 

מה בין ז' באדר לל"ג בעומר

מדוע עושים ביום ל"ג בעומר, יום פטירת רבי שמעון, יום שמחה ומועד, מה שאין כן בשבעה באדר, יום פטירת משה רבנו, שנוהגים בו להתענות?

 

אומרת הגמרא (מסכת תמורה טז ע"ב): "שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה… אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה". בפטירת משה רבנו התורה התמעטה, ולכן זהו יום צער.

 

לעומת זאת בפטירת רבי שמעון נתגלו סודות עילאים, ועל ידי זה באה שמחה וחדווה לעולם ביום הזה!

 

ולאור מה שביארנו לעיל, שמשה רבנו הוא מוסר התורה שבכתב, שהיא "איתערותא דלעילא", העברה ומסירה מלמעלה, בודאי שעם פטירתו ישנה התמעטות בתורה, ולכן הוא יום של צער שבו פסקה המסירה העליונה. לעומת זאת רבי שמעון בר יוחאי, שתורתו היא תורה שבעל פה, בבחינת "איתערותא דלתתא", הרי שבפטירתו ישנה התעוררות נוספת בלימוד התורה, וכמבואר במדרש (תנחומא בהעלותך טו) "מהו "בַּעֲלֵי אֲסֻפוֹת"? אימתי דברי תורה נטועים באדם? בזמן שבעליהם נאספים מהם. כל זמן שרבו קיים, הוא היה שואלו. מת רבו, הרי יגע ביום ובלילה לקיים תלמודו, שאין לו למי הוא שואל".

 

אם נשוב למשל של החכם בחינוך שהוזכר לעיל, הנה אם ימות התלמיד הראשון שלו, זה שלמד ממנו ישירות את תורתו, בהשפעה מלמעלה, והפיצה להמון, בודאי שעם מותו תהיה התמעטות לחכמה זו, שהרי אין עוד מישהו אחר שקיבל את החכמה כולה ישירות ממנו, ויתכן שחלק ממה שקיבל יאבד. ואולם התלמיד האחרון, זה שעמד מול כתה קשה כשהוא חסר נסיון, והלך והשיג בכוחות עצמו, בחיפוש אחר חיפוש, את כל דברי החכמה, ומנחיל הוא לתלמידיו את דרך הלימוד הזו, הנה כאשר ימות, יתעוררו תלמידיו בנפשם יותר ויותר לחפש ולתור אחר החכמה, ולשמר ולפַתֵח ולקבוע בלבבם את כל אשר למדו מרבם, כפי אשר רבם עצמו עשה ותר את חכמה זו בכתביו של החכם, אף שלא קיבלה ולא שמעה ישירות מהחכם.

 

לכן יום פטירת רבי שמעון שהוא בחינת "תורה שבעל פה", הוא יום של שמחת גילוי סודות התורה, בו הייתה התעוררות של תלמידיו לאחוז היטב בתורתו וללומדה, ובו נקבעו דברי תורתו בלבב ישראל תלמידיו.

 

ואף כי אמנם ראוי היה מתחילה לעשות יום שמחה בפטירתו של רבי עקיבא, שהוא הוא עמוד תורה שבעל פה, אך כיון שנפטר על ידי הרומאים הרשעים בגזירה קשה מאת ה', לא שייך לקבוע יום זה כיום שמחה, ולכן עושים את יום השמחה בהילולת תלמידו רבי שמעון בר יוחאי. (הרב צדוק הכהן זצ"ל – פרי צדיק חלק ג דף פח במאמר לל"ג בעומר)

 

העלייה למירון

קבר הרשב"י במירון הינו מאות בשנים מקום שאליו עולים המוני בית ישראל להשתטח בתפילה ובקשה, בלימוד ובהתעלות רוחנית.

 

מצינו כבר לרבי חייא רבה, מתלמידיו, שנסע לציון רבו הקדוש, ובהשתטחותו שם הזכיר לרבי שמעון ממעשיו ומגדולת מעלתו בשמים ממעל (כמובא בהקדמת ספר זוהר דף ד ע"א). אף אליהו הנביא היה מצוי שם, והגמרא (סנהדרין צח ע"א) מספרת על כך שרבי יהושע בן לוי מצא את אליהו הנביא בפתח מערתו של רבי שמעון. (ועיין עוד קהלת רבה י י)

"חזרתי למירון עם עשרה בני אדם שהיו קבועים אז ללכת בכל חודש להתפלל על מערת הרשב"י… בט"ו באייר, שקורין לו 'פסח שני', עשו שם במירון שיירה גדולה. היו שם יותר מאלף נפשות, כי באו רבים מדמשק עם נשיהם וטפם, ורוב קהל צפת, וכן קהל לבוקיע [פקיעין], ועמדנו שם שני ימים ושני לילות, חוגגים ושמחים, והתפללנו על כל ציוני הצדיקים אשר שם".

[רבי משה באסולה מגדולי חכמי צפת לפני כ-500 שנה]

 

נביא כאן כמה מדברי רבותינו המעידים על העלייה לקבר הרשב"י:

 

בשנת ש"ח, ואני בתוך מדרש רשב"י, עליו השלום, במירון, ונשתטחנו בקרבו בציון רבי שמעון ורבי אלעזר, עליהם השלום. ועדיין מרחשין שפתיי, ושם התפללתי תפילה קצרה מתוך קירות ליבי. ואחר כך קם מורי על רגליו ופירש בפרשת 'זכור', מלבד פרושים אחרים שפרש עליו.

[רבי משה קורדובירו זצ"ל בספר מסעותיו – "ספר הגירושין". שנת ש"ח]

 

ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ורבי אלעזר בנו, אשר קבורים בעיר מירון, כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם, אני ראיתי למורי [האר"י] ז"ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר, הוא וכל אנשי ביתו. וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא…

 

והרב רבי יונתן סאגיס העיד לי, שבשנה האחת קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה.

 

גם העיד הרב רבי אברהם הלוי, כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון – "נחם ה' אלקינו את אבלי ציון" וכו' שאומרים בתפילות של תשעה באב, וגם בהיותו שם אמר 'נחם', ואחר שגמר תפילת העמידה אמר לו מורי ז"ל, כי ראה בהקיץ את רשב"י עליו השלום עומד על קברו, ואמר לו: אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר 'נחם' ביום שמחתינו?! ולכן הוא יהיה בנחמה בקרוב. ולא יצא חודש ימים, עד שמת לו בן אחד, וקיבל עליו תנחומין.

וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה הנזכר. ובפרט כי רשב"י עליו השלום הוא מחמישה תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא, ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר.

[רבי חיים ויטאל – שער הכוונות דרושי הפסח דרוש יב]

 

 

ומעתה כמה נאה לעלות וליראות פני אדוננו רשב"י, שלוש פעמים בשנה. ועלינו לשבח לאדון הכל כי כן נתקיים בימינו, שכל חבריי ואני עימהם, הולכים להקביל פניו שלוש פעמים בשנה, עוסקים בסודותיו, מימי מורנו עליו השלום, זלה"ה, זה לנו עשרים שנה.

[רבי אברהם גלנטי, תלמיד הרמ"ק והאר"י, בספרו ירח יקר, פרשת בא]

 

"ואלו הגשמים שבאו, לא היו כדוגמת 'שפך לו קיתון על פניו' חס ושלום, אדרבה, נתקבלו דבריכם, ורשב"י ובנו שמחו לקראתכם בקרותכם זוהר על מערתם והכפר הסמוך להם. אלא כיון שהקפתם לרבי אלעזר בארבעת המינים הבאים לרצות על המים, נתעוררו המים ובאו. ואילו הייתם מקיפים פעם אחרת, היו רוב גשמים באים לעולם כמו בימי חוני המעגל, ומפני כך באו גשמי ברכה רצופים, כדי שלא תקיפו יותר עליהם. וכלל זה יהיה בידכם: כל זמן שהעולם יהיה צריך לגשמים ביותר, תלכו ותקיפו הצדיקים הנזכרים ותיענו. ועל כל צרה שלא תבוא על הציבור, תקיפו אותם שבע פעמים ותיענו. ובכן תדעו כי הם שמחים מאוד בקרותכם זוהר על מערתם או בכפר הסמוך להם, ואם תתמידו לקרות כן, יגלו לכם רזין עילאין".

[דברי המגיד למרן הבית יוסף – מגיד מישרים פרשת אמור עמוד קח]

 

מרן הבית יוסף זצ"ל היה עולה לעיתים להשתטח במירון ולהתפלל על ציונו של רבי שמעון. פעם אחת התפלל מרן הבית יוסף עם תלמידיו בחג הסוכות במירון, והקיפו את ציונו של רבי שמעון עם ארבעת המינים בידיהם, ופתאום ירדו גשמים, ומרן הצטער מאוד על כך, שהרי מבואר במשנה מסכת תענית "ירדו גשמים בחג, הרי זה סימן קללה". נתגלה לו המלאך המגיד באור ליום כ' בתשרי, ואמר לו:

 

"חוק ולא יעבור לכל חכמי הסגולה, הבקיאים בחכמת האמת, יותר מעשרים שנה, לילך למירון, ששם קבר רשב"י ואלעזר בנו… ושם פורשים אוהל מן הקבר של רשב"י עד קבר רבי אלעזר, ויושבים שם י' ימים וי' לילות רצופים, ועוסקין בספרי הזוהר… ויש להם שַמָש אחד המכין להם מאכלים, וארבעה גויים חגורים כלי זין עומדים בכל לילה מבחוץ כדי לשמור אותם מן הגנבים, היות שהוא רחוק מצפת. גם האר"י עצמו וגוריו היו עולים למירון והיה מושיב אותם על המקום ששם גילה רשב"י ע"ה האידרה רבה לחבריא. והאר"י בעצמו הוליך את בנו הקטן לשם עם בני ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה יום משתה ושמחה.

[רבי שלמה שלימל עיה"ק צפת – מגורי האר"י – באגרת מיום כ"ה חשון שס"ז]

 

"ועל קבר הרשב"י לומדים הזוהר באימה וביראה ובדבקות גדולה, כי כמה ניסים יארעו שם. וצריכים ללמוד הזוהר באימה וביראה ובדבקות גדולה, ואחר כך לשמוח הלב בשמחה רוחנית, ולא שום אבלות ועצבות, כי לא באלה חפץ רשב"י, והוא בדוק ומנוסה. ואחר כך נודרים נדרים ונדבות ומתפללים שם תפילה… ושוב אודיעכם, כי היום יום ראשון הייתי במערת הצדיקים… ורשב"י ורבי אלעזר בנו, ושם למדתי הזוהר".

[השל"ה הקדוש  – מתוך רשמיו ממסעו בארץ ישראל. בשנת שפ"ח]

 

על השתטחותו של האור החיים הקדוש במירון, כותב בספר "כבוד מלכים" (לרבי שמואל הלר ראב"ד צפת): "מעיד אני באמת כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי [הזקנים] רבני הספרדים, אשר אבותם ראו וסיפרו להם כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיר הקודש צפת ת"ו, וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ועל רגליו, ובדרך היה גועה כבהמה וצועק היכן אני השפל נכנס למקום אש ושלהבת להבת קודשא בריך הוא, וכל נשמות הצדיקים שמה…".

 

לפנינו מכתב מאחד מתלמידי האור החיים הקדוש שהתלווה עמו לנסיעה, המתאר את סדר ההשתטחות של הרב ותלמידיו וסדר לימודם על ציון הרשב"י:

היום יום בשורה, ה' לאדר שני, שנת וית"ן ל"ו [תק"ב], נסענו מעכו יע"א לצפת תובב"א ליראות את פני אדון השם צבאות בארץ הגליל. נכנסנו למירון יום רביעי בעשרים שעות, וישבנו בזה הבית שיש בו קבר הרשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מהלילה, ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודנו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר, והיה חלקי ספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות, ובסוף ו' שעות נתמלא הבית ריח טוב אשר כמוהו לא נהיה, והריחוהו כולם, גם גביר אחד שהיה עמנו, ושמחנו הרבה, ולמדנו בבית הרשב"י ע"ה. ובכל יום שבת היינו לומדים זוהר, ובלילה ליל מוצאי שבת עשינו משמרה כל הלילה, שה'אדרות', אמר הרב שנלמד אותם ביחד, וכן היה. ובשעה שהתחלנו האדרות היתה הארה גדולה והרגש גדול בנשמותינו".

[תלמיד אור החיים הקדוש. שנת תק"ב]

 

מי ימלל יפאר ויהלל השמחה של מצוה ביום ההילולא ל"ג בעומר, כי רבה היא, וזמן קהילה לכל, שבאים אנשים ונשים וטף, ובאים מערי ארץ ישראל וכפריהם, ובפרט יושבי עיר הקודש צפת, יש רוכבים בחמורים ופרדים, יש עולי רגל, וכל הדרך מצפת למירון מלאים אחינו בית ישראל, אלו הולכים ואלו חוזרים, ובאים מעכו ודמשק וארם צובה ואפסי ארץ, ביום ובלילה.

 

וכאשר זכיתי להיות שם, שמעתי מאיש יהודי ממדינת פרס ששהה ב' שנים בדרך בשביל לראות בחדות הילולא דרשב"י זיע"א! ובבוא כל ישראל לראות בקודש מה נורא המקום הזה, ליהודים היתה אורה זו תורה, לומדים ומתפללים, ומדליקין שמן למאור ומנדרים נדרים ונדבות, וששים ושמחים בבי הילולא בתופים ובמחולות. ויהי בערב אור ליום ל"ג בעומר, בהתאסף חכמי סגולה לבית המדרש ולומדים ברעש גדול האדרות בזוהר הקדוש, ואחרי זה עושים ההדלקה למעלה על הציונים…

[רבי חיים דב הלוי הורוויץ.  שנת תקצ"ט. הובא בספרו חיבת ירושלים].

 

בקבר הצדיק מזכירים את אמרותיו

בל"ג בעומר טוב ללמוד זוהר ולהזכיר מאמרותיו של רבי שמעון בגמרא ובמדרשים, כפי שכתב החיד"א (בספר עבודת הקודש, מורה באצבע סימן ח אות כג): ענין זה שביום פטירת צדיק ראוי להזכיר מאמרותיו, נרמז בגמרא (ברכות ו ע"ב) "אגרא דבי הילולא – מילי", ופירש האר"י בדרך רמז, כי הילולא הכוונה ליום פטירת הצדיק, שזהו סוד הילולא דצדיקיא שאמרו רבותינו, ביום פטירת הצדיק מן העולם אין העסק כי אם בתורה ובמעשים טובים אשר חידש הוא, וזהו סוד "אגרא דבי הילולא מילי" פירוש מילוליו ודבריו אשר חידש הוא.

 

ובפרט טוב ונכון הדבר ללמוד מתורת הרשב"י למי שעולה על קברו, בל"ג בעומר ובכל ימות השנה, כפי שאמרו חז"ל (פסיקתא רבתי פרק יב): "אם היה עובר בין הקברות, והיה יודע שצדיק קבור שם, צריך להזכירו במעשיו".

 

ישועות בזכות רשב"י

הגמרא אומרת (ברכות ט ע"א): "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". ובדרך צחות פירשו, כי כדאי הוא רבי שמעון בר יוחאי לסמוך עליו, ולהיוושע בזכותו, בשעת דוחק, צרה ומצוקה חלילה, כאשר האדם נזקק לישועה. ואכן רבים רבים ראו ישועות גדולות ועצומות בזכותו של רשב"י.

 

כתב האדמו"ר 'בית אהרן' זצ"ל: "כשם שהקב"ה לַכל, כך רשב"י לכל. שכל ישראל, מקטן ועד גדול, יש להם שייכות, ויכולים להיוושע ביום ההילולא ל"ג בעומר, בזכותו הגדול של רשב"י".

 

"כאשר הוא נמצא בתוך המערה, ישתדל לקרוא הרבה פרקי תהלים, ובנוסף לכך יערוך תפילה לבורא עולם, תפילה מיוחדת לל"ג בעומר המצויה בהרבה ספרי תפילות. ואם הוא שרוי במצוקה כלשהי, גשמית או רוחנית, ינסח לעצמו תפילה לבורא עולם שיוציאו מצרה לרווחה ומאפלה לאור גדול, בזכות רבי שמעון בר יוחאי". (מטל השמים)

 

החייל שהתרפא

אחד החיילים שלחמו במלחמת השחרור בשנת תש"ח, נפצע קשה. כדור חדר לירכו, והוא הובהל לבית החולים "הדגל", שהיה אז בכיכר הדוידקה בירושלים. הרופאים עשו לו את כל הבדיקות הדרושות, טיפלו בו בכל האמצעים שעמדו לרשותם, אך ללא הועיל, והם החליטו שיש צורך להסיר את שתי רגליו רח"ל. משנודעה לו החלטת הרופאים, חשך עליו עולמו. היתכן?! הוא יעשה את חייו ללא רגלים חלילה?! הוא החל לבכות. בא אליו אחד מידידיו, ששמע על פציעתו, ושאלו לפשר בכיו. סיפר לו החולה על החלטת הרופאים, מה עושים? הציע לו ידידו לנסוע למירון לרשב"י, ולבקש רחמים על עצמו. הדבר היה קשה לביצוע – הכיצד יסע למירון והוא אינו מסוגל אפילו לעמוד על רגליו, קל וחומר שאינו מסוגל ללכת?! אולם ידיד טוב זה הפציר בו, והבטיח לו סיוע מלא בעלייה לאוטובוס שיסיעו למירון, וסיוע נוסף בעלייה לקבר עצמו. לאחר שחבר זה הפציר בו רבות, הסכים החולה לכך. הוא ביקש את רשות הרופאים להשתחרר מבית החולים לזמן מה לפני שיטפלו בו, והם אישרו את מבוקשו. למחרת, הביא עמו הידיד כמה חברים, הם נשאו את החולה, העלוהו לאוטובוס, וכאשר הגיעו למירון העלוהו בגופם למרומי ההר, למקום ציונו של הרשב"י.

 

בהגיע החולה למערה, והוא מר לו בלבו על רוע מצבו, החל לומר תהלים ולהתפלל מתוך בכי גדול, ואמר כך: איני זז מכאן עד שרגלי יבריאו ואהיה כאחד האדם! כך נמשך בכיו שעות ארוכות. לאחר זמן ניגש אליו אחד הרוקדים שרקדו לכבוד הרשב"י, ואמר לו: "מדוע הנך יושב ובוכה? בא והצטרף אלינו למעגל הרוקדים!" השיב לו: "הכיצד אוכל לרקוד כשרגלי במצב קשה זה?!" אולם הלה לא הירפה ממנו, ואמר לו: "בא קום ועמוד על רגליך, והצטרף לשמחת רבי שמעון!" לאחר הפצרות, קם החולה ממקומו, והצטרף למעגל הרוקדים. וראה זה פלא! רגליו הבריאו מפציעתם, והוא המשיך בקלות לרקוד ולשמוח בשמחת רשב"י!

 

לאחר זמן חזר לבית החולים, ולרופאים, שבדקו מחדש את רגליו, לא נותר אלא להודות שאירע כאן נס גדול! האיש החלים מפציעתו, ותמיד כשהיה נוסע למירון היה נזכר בנס שנעשה עמו בזכות רשב"י, ומרוב התרגשות היה מוזיל דמעות ובוכה. (מטל השמים עמוד שנג)

 

מאבל ליום טוב

כותב רבי חיים הלוי הורוביץ בספרו חיבת ירושלים: "…מהולל אקרא ה', אשר זיכני להיות במירון בל"ג בעומר שנת תקצ"ט. ואספר נס גדול אשר קרה ביום ההוא, אשר עיני ראו ולא זר:

 

ויהי בעלות כל העדה הקדושה, אנשים נשים וטף, על גג בית המדרש של התנא רבי שמעון בר יוחאי, להתענג ולהביט בהילולא, ויפול ילד קטן, כבן חמש שנים, מגג העלייה, והגג היה גבוה כמו שלושים אמה [כ-15 מטר], והילד בנופלו לארץ היה כמו מת ממש. ויוודע הדבר לקהל, ויספקו כף באומרם "מת הילד"! ואביו הולך ובוכה על בנו. ויצו רופא אחד אשר היה שם, כי יקיזו דם לילד. ויחי הילד והתחיל צועק: "הוי, אבי!" – וכהישמע בכי הילד, וישובו כל העם לשמחתם. והקב"ה שלח רפואה שלימה לזה הילד, עד כי למחר נעשה בריא אולם ממש. והיה שמח בתוך הקהל עם אביו. אז ידעו כולם כי רק בזכות התנא האלהי נתרפא הילד, לבל תשבת שמחתו".

 

הילד קם לתחייה

מספר רבי ישעיהו אשר זליג מרגליות (הילולא דרשב"י): הנני עד ראייה לספר בקהל מעשה נס ופלא מה שראיתי בעיני בהיותי במירון, ל"ג בעומר בשנת תרפ"ג, שחל אז ל"ג בעומר ביום השישי, ושכמעט רוב הקהל שהיו שם בל"ג בעומר נשארו אז במירון לשבות שם את יום השבת, וטעמנו אז טעם שמחת שבת עלאית פלאית. ביום שבת בבוקר, אחר תפילת מוסף, קרוב לחצי יום, ויהי נשמע קול רעש גדול, שילד אחד של אחינו הספרדים, שאמו נדרה לעשות לו תגלחתו הראשונה כמנהג הידוע [ואבי הבן לא יכול לנסוע למירון, ואמו לבדה הביאתו למירון], ופתאום הילד אחזתו מחלת החולי-רע ר"ל, ושבק חיים לנו! והילד היה מונח באחד החדרים הקטנים הבנויים למעלה על גגות הציונים בחצר הקודש. וציוו הרופאים שם מטעם הממשלה מצפת, שצריכים לעשות הֶסְגֵר על כל אנשי החצר כמה ימים. וכשנשמעה הפקודה הזאת, רבים מההמון נבהלו והתחילו לברוח מהחצר חוצה, אל השדות והערים וגבעות אשר שם, אבל מיד הגיעו ובאו שוטרי הממשלה וסגרו החצר על שעריו, ואין עוד יוצא ואין בא. ומבית ומחוץ היו נשמעים צעקות וקולות ובכיות, כי רבים מהיוצאים מחוץ לחצר עזבו את ילדיהם ואנשי ביתם וחפציהם, והחצר נסגרה ונשמרה על ידי השוטרים. ועל כולם עלה ונשמע קול בכיה מהאשה, אם הילד המת, שבנה הראשון והיחידי, שהביאה אותו על תגלחתו הראשונה – אין, ונהפכה לתוגה שמחתה. ואני בעיניי ראיתי את הילד מונח בחדרו על הארץ ירוק ומת, וכולנו נצטערנו מאד מאד על נפש אחת מישראל וצער אמו, ולא יכולנו בשום אופן מרוב צער לעשות קידוש ולסעוד את סעודת שבת קודש בבוקר.

 

והנה פתאום קמה אם הילד, וחגרה מותניה כאשת חיל, ולקחה הילד המת על ידיה, וירדה עמו למטה בבית הכנסת שעל יד הציון הקדוש של רשב"י, ובקול מר צורחת ובבכי צעקה אם הילד: הוי צדיק, צדיק רבי שמעון! הנני אמתך באתי לכאן לכבודך לגלח את בני היחידי הראשון אשר נתן לי ה' יתברך בזכותך, וקיימתי נדרי אשר נדרתי, והביאותיו כאן לל"ג בעומר, ואתמול הביאותיו חי, ועשיתי לו התגלחת בשירים ובזמרה ובתוף ובכינור ומשתה ושמחה, ועתה – איך אסע מכאן בבושה ובכלימה בלי הילד?! ובאיזו פנים אבואה הביתה וכו' וכו'. וקול בכיותיה היה נשמע על כל החצר הקדושה, ולב מי לא נמס כמים לשמוע את קול צעקת האשה מרת לב, ותחינותיה וצערי ליבה! אחר כך קמה ואמרה: צדיק, צדיק! הנני מניחתו לפניך כמו שהוא, ואנא ממך שאל תביישני ואל תחזיר פניי ריקם, ותחזירו לפני חי ובריא כמו שהביאותיו אתמול לפניך, ויתקדש שם שמים בעולם, וידעו כי יש ה' וצדיקים שופטים בארץ. ולסגולה סגרו הבית הכנסת על הציון הקדוש, ולא נשאר שם אלא רק הילד.

 

כעבור איזה רגעים, הקול נשמע מבית הכנסת, צעקת הילד לאמו. החכם שם פתח לה הפתח, והנה הילד קם על רגליו וצועק: אמי, אמי! תני לי מעט מים כי צמא אני! ונתנו לו מים. והיא העלתהו הגגה למקום חדרה מקודם, ונעשה שם רעש גדול מתחיית הילד המת, וכל הקהל כולם באו לראות הילד החי. גם הרופאים נתאספו שמה ובדקו את הילד והודו ואמרו שאין זה בדרך הטבע כלל, אלא מעשה ניסים של תחיית המת על ידי התנא רבי שמעון, כי הילד היה מקודם מת ממש. הרופאים התירו תיכף לפתוח את שערי החצר, ואמרו שאין צריכים לעשות הסגר, והיה אז קידוש ה' גדול מאד.

תגיות נוספות לחיפוש:

ברוך ה׳ זכינו לחדש את האתר דבר תורה

בס"ד
האתר עובר שידרוג על מנת לאפשר לכם ממשק יותר נוח, אנו עושים את מירב המאמצים כדי להעלות תכנים חדשים ולשפר את הקיימים בכל יום יתווספו תכנים כדאי להתעדכן