“לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים”

מבט לחיים מאת הרב שלמה הלוי שליט”א

הלכות ספירת העומר- דני ספירת העומר

תקציר המאמר:

"הלכות ודיני ספירת העומר" הלכות לימי ספירת העומר מתוך חוברת באגדה לימי ספירת העומר של הרב דוד שלום נקי שליט"א

דני ספירת העומר

הספירה

הרב או השליח ציבור

המנהג הנכון שרב הקהל או השליח ציבור מברך וסופר את העומר תחילה, ואחר כך הציבור. ועדיף לעשות כן, כדי שלא יטעה מי מהקהל בספירתו. (הרשב"א, בית יוסף סימן תפט. רכח)

כתב הגאון הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר בשו"ת ישא איש: ולא אכחד כי בילדותי היה המנהג פה עיר הקודש ירושלים בכל בתי הכנסת, שהציבור היו מברכים תחילה על העומר ואחריהם השליח ציבור, אך מזה זמן לא כביר, שגבאי ופרנסי בתי הכנסת נוכחו במו עיניהם שכמה וכמה בני אדם היו טועים במספר ימי ספירת העומר, ולכן הנהיגו בכל בתי הכנסת שהשליח ציבור יברך ויספור תחילה. ואף אנחנו לא רצינו למחות בידם, אף על פי שביטלו מנהג קדמון בירושלים, כיון שידענו שכוונתם לשם שמים, שיהיו הברכה והספירה כתקנתם. וכך התפרסם הדבר, כי המנהג הזה הוא היותר הגון ונכון.

 

כוונה נגדית

טוב שכל אחד יאמר בתחילת ימי הספירה: "אני מכוון שבכל לילה מלילות ספירת העומר, שלא אצא ידי חובת הברכה והספירה של העומר בשמיעתי אותם מפי אחר, אלא רק כשאברך ואספור את העומר בעצמי". (רל)

 

כתב הגאון רבי זלמן, אם שמע הברכה והספירה מאחר לפי תומו, אף שלא התכוון להוציאו ידי חובה, וגם הוא לא התכוון לצאת, מכל מקום לדעת האומרים שמצוות אין צריכות כוונה, לא יברך אחר כך כשיספור העומר בעצמו, כי שומע כעונה, וכל שכן שיש אומרים שבמצוות דרבנן, לדברי הכל אין צריכות כוונה. ע"כ. ולפי זה יש להעיר על המנהג שהשליח ציבור מברך וסופר ספירת העומר תחילה, ואחר כך מברכים הציבור וסופרים את העומר. אך הנראה בזה, שכיון שכולם יודעים שלאחר שמברך השליח ציבור וסופר ספירת העומר, כל הציבור חוזרים לברך ולספור בעצמם, הרי זה נחשב כאילו כיוונו במפורש שלא לצאת ידי חובה בשמיעתם מהשליח ציבור, אלא בברכת וספירת עצמם. וכיוצא בזה כתבו תלמידי רבנו יונה, "ומטעם זה נוהגים העולם להבדיל בביתם במוצאי שבת ויום טוב, אף על פי שכבר שמעו ההבדלה בבית הכנסת הם ונשיהם ובניהם, מפני שבשעה ששמעו את ההבדלה בבית הכנסת היתה כוונתם לחזור ולהבדיל בביתם, וכאילו כיוונו במפורש שלא לצאת ידי חובה בהבדלה של בית הכנסת, כי אם בהבדלה שבביתם". וכן כתב מרן בשלחן ערוך (סימן ו סעיף ד): "יש נוהגים שאחר שבירך אדם ברכות השחר, וענו אחריו אמן, חוזר אחד מהעונים אמן, ומברך ברכות השחר, וכסדר הזה עושים כולם. ואין לערער עליהם ולומר שהרי כבר יצאו בשמיעתם ובמה שענו אמן תחילה, שהמברך אינו מכוון להוציאם ידי חובה, וגם הם אינם מכוונים לצאת ידי חובתם בברכתו". ולפי זה כיון שכן מנהגם תמיד, הרי זה כאילו כיוונו בפירוש שלא לצאת ידי חובה בשמיעת הברכה מפי המברך. כי לדעת כל הפוסקים כמעט, אם מכוון בפירוש שלא לצאת ידי חובה, אינו יוצא בעל כורחו. ומכל מקום טוב לכוון כוונה נגדית בתחילת ימי הספירה כנ"ל.

 

לשם יחוד

כבר בארנו לעיל (עמוד 149) שמצות ספירת העומר היא מדברי חכמים, על כן, בנוסח לשם יחוד שקודם הספירה, יאמר: הנני בא לקיים 'מצות ספירת העומר' בלבד, ולא 'מצות עשה של ספירת העומר, כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם…'. (מאורי אור, חלקת יואב, ארחות חיים החדש ועוד)

 

בדרך כלל שאומרים 'מצות עשה', המשמעות היא מצוה מן התורה, וכל שכן שאומר "כמו שכתוב בתורה". וכתב בספר שפע חיים מצאנז: וזה לי ימים רבים שאני מדלג בנוסח לשם יחוד, "לקיים מצות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה…", כיון שלרוב הפוסקים המצוה בזמן הזה מדרבנן. וביותר יש לחשוש לרמב"ם שכתב שהאומר על תקנת חכמים שהיא מצוה מן התורה, עובר על בל תוסיף. וכגון שהאומר על איסור אכילת עוף בחלב שהוא אסור מן התורה. ובשו"ת פאת שדך כתב שהגרא"י זלזניק היה מזהיר על זה עשרות בשנים. וגם שמע מהרב חיים דרוק שהרב דוד בהר"ן טען שיש בזה בל תוסיף. עי"ש. לכן הנכון ביותר להשמיט מילים אלו, ולומר: הנני בא לקיים מצות ספירת העומר, בלבד. (ריד)

 

מעומד

מברכים על ספירת העומר מעומד. ואולם, זקן או חולה שקשה להם לעמוד, רשאים לספור לכתחילה כשהם יושבים.

 

חז"ל (בפסיקתא זוטרתי פרשת אמור) סמכו מהפסוק (דברים טז ט): "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה", אל תקרא בקמה אלא בקומה, דהיינו כשהוא קם ועומד. ואם טעה וספר מיושב, יצא. (רכז) ועיין עוד בזוהר הקדוש (פרשת תצוה דף קפג ע"א) טעם לשבח למה סופרים את העומר מעומד דוקא ולא מיושב, משום שאלו הימים, הם ימים עליונים. ובכל זמן שאדם נכנס באלו הימים בין בתפילה בין בשבח, צריך לעמוד על רגליו, שהירכים והגוף משמשים בשוה יחד. והירכים והגוף צריכים לעמוד כזכר העומד בכוחו, ולא כנקבה שדרכה לשבת. ועוד, משום השבח של עולם העליון צריכים לעמוד. עי"ש. (הובא בכסף משנה הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה כג)

 

ברכת "שהחיינו"

אין מברכים "שהחיינו" על מצות ספירת העומר.

 

ואף על פי שכל מצוה הבאה מזמן לזמן מברכים עליה שהחיינו, כמו תקיעת שופר, נטילת לולב, הדלקת נר חנוכה, קריאת מגילה וכדומה, ולמה לא נברך גם על ספירת העומר? ותירץ רבנו זרחיה הלוי בחיבורו המאור הגדול (פסחים כח ע"א), כיון שהיום חרב בית המקדש, ואין הספירה אלא זכר למקדש. ועוד שלא מצאנו ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש בו הנאה שהיא, כמו לולב שבא לשמחה, שנאמר (ויקרא כג מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". ותקיעת שופר שבא לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים. ומקרא מגילה שהקב"ה חס עלינו ופדה אותנו מכל צרה. וכן פדיון הבן שיצא בנו מספק נפל. אבל לספירת העומר, אין בו זכר לשום הנאה אלא לעוגמת נפשנו לחורבן בית מאוויינו. ע"כ. והיינו, ששונה ספירת העומר היום מהספירה שבזמן בית המקדש, כי אז היה קרבן העומר, ואילו היום אין לנו, לכן מצות ספירת העומר כיום, לא מרנינה את הלב כל כך, בזוכרנו את ציון, בית קדשנו ותפארתנו, איכה חסרה קצירת העומר והקרבתו.

 

ובשו"ת הרדב"ז (חלק ד סימן רנו) כתב שכל מצוה שהיא הכנה למצוה אחרת, תקנו שיברך על המצוה העיקרית ויפטור את שתיהן, וכיון שספירת העומר היא הכנה לחג השבועות, שנאמר (דברים טז ט): "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה… וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹקֶיךָ", לכן מברך בחג השבועות ועולה לו לזה ולזה. וכמו שמצאנו בסוכה שלא מברכים "שהחיינו" בעשייתה, אלא בישיבה בסוכה, שהוא זמן החג, ועולה לו לזה ולזה. ועוד משום שגמר המצוה הוא רק בסוף הספירה, ולכן אי אפשר לברך "שהחיינו" בתחילת הספירה שהיא רק חלק מצוה, וגם לא בסופה שאין מברכים "שהחיינו" בסוף המצוה. עי"ש. (ועיין עוד בילקוט יוסף עמוד קמו, ובעלון "ותתענג בדשן" גליון מס' 23 אות ח, יד. ומס' 24 אות א, ב)

 

שתבנה בית המקדש

אחר שברך על הספירה, אומר: "הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו".

 

כתבו התוספות (מסכת מגילה כ ע"ב): מה שאומרים בקשה זו, רק לאחר ספירת העומר, ולא לאחר תקיעת שופר ונטילת לולב? לפי שאין אנו מקיימים עתה את מצות העומר כמו בזמן שבית המקדש היה קיים עם קצירת העומר והקרבתו, לכן אנו מבקשים שתחזור העבודה כדי שנקיים גם אותם. מה שאין כן בתקיעת שופר ונטילת לולב, שאנו עושים בדיוק כמו בזמן בית המקדש, ואין שום גריעות בעצם מעשה המצוה.

 

טעות וספק בספירה

שכח לספור

אם לא ספר בלילה, יספור ביום ללא ברכה. ואם לא ספר גם למחרת ביום, אינו רשאי להמשיך לספור בשאר הלילות בברכה. ונכון שיאמר לאדם אחר שיכוון עליו בברכה, ויספור בעצמו. והטעם בזה, כיון שלדעת בעל הלכות גדולות ועוד מה שאמרה התורה "שבע שבתות תמימות תהיינה", היינו שהספירה צריכה להיות תמימה ושלימה כל הימים, וכל שחיסר לילה ויום אחד, הרי שספירתו חסרה ולא קיים את המצוה כלל, וממילא אינו יכול להמשיך לספור בברכה. ואף שרבים חולקים על סברת בה"ג, וכמו שכתבו עליו התוספות (מנחות סו ע"א): "ותימה גדולה הוא ולא יתכן"? מכל מקום מאחר ומרן השלחן ערוך (סימן תפט ס"ח) חשש לדבריו ופסק כמותו, נמצא אפוא שמי שלא ספר לילה ויום, לא יוכל להמשיך לברך. (בית יוסף סימן תפט ס"ב)

 

ספירה בבוקר

על כן, מנהג טוב לספור את העומר בכל בוקר לאחר תפילת שחרית ללא ברכה, כדי שמי ששכח בלילה, יספור עתה ויועיל לו שימשיך לספור מכאן ולהבא בכל לילה בברכה, כיון שסוף סוף ספר ביום. (רלו)

 

ברור לו שלא ימשיך לספור

מי שלצערנו הרב, אינו רגיל לבוא לבית הכנסת בקביעות יום יום, ועתה במוצאי יום טוב ראשון של פסח שהוא ליל ראשון של ספירת העומר, הוא נמצא בבית הכנסת, יש להבהיר לו שאם אינו מתכונן לספור בכל לילה, אינו רשאי לברך עתה על העומר, אלא ישמע מאחר ויצא ידי חובה. (ילקוט יוסף עמוד רכ)

 

מערב שבת לערב שבת

בתי כנסת שרבים מהציבור באים רק בערבי שבתות, וכל השבוע אינם מתפללים בבית כנסת, וסביר להניח שאינם סופרים את העומר בשאר לילות, על החכם שבקהל להכריז שכל מי שלא ספר אפילו פעם אחת, אינו רשאי לספור בברכה, אלא הוא מברך ומוציא אותם ידי חובה. (שם)

 

ספק ספר

המסופק אם ספר אתמול או לא, ימשיך לספור מכאן ולהבא בברכה. כיון שלדעת התוספות ועוד גם אם שכח לספור לילה ויום, רשאי להמשיך לספור בשאר הלילות בברכה, כי כל לילה מצוה בפני עצמה היא. ומה שאמרה התורה 'תמימות', היינו שיספור מיד בתחילת הלילה, ונמצא שהיום כולו יהיה תמים ושלם בספירתו. נמצא שבנידונינו שהוא מסופק אם ספר אתמול או לא, יש לנו ספק ספיקא שיוכל להמשיך לספור, כי שמא באמת ספר אתמול, ואפילו תאמר שלא ספר, שמא הלכה שכל לילה מצוה בפני עצמה, ואף שלא ספר, רשאי להמשיך לספור. (בית יוסף סימן תפט סעיף ח. רלו, רלח)

 

ספירה בספק עמוד השחר

כתב מרן זצוק"ל (רלח): ודע שאם שכח לספור בלילה, וקם באשמורת הבוקר, ומסופק אם הגיע זמן עמוד השחר או לא, שיש כאן ספק ספיקא, שמא עדיין הוא לילה ויכול לספור בברכה, ושמא הלכה כמי שאומר שיכול לברך על הספירה ביום, בשו"ת מהר"ש ענגיל (חלק ה סימן מח) פסק הלכה למעשה שיכול לסמוך על ספק ספיקא זה לברך ולספור. עי"ש. וצ"ע. ע"כ.

 

נזכר בבין השמשות שלא ספר

מי ששכח לספור את העומר בלילה וביום, ונזכר רק למחרת בסוף היום בזמן בין השמשות, יש לו תקנה לספור מיד עכשיו את הספירה של אתמול בלי ברכה, ולאחר צאת הכוכבים יספור את הספירה שלמחרת בברכה. והנכון שבאופן כזה ישים לב בשאר הלילות שלא לספור את העומר אלא לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא יהיה נראה שסותר את עצמו, כי כשספר בתחילה בבין השמשות, הראה שמחשיב את הזמן הזה ליום, ואילו אם יספור גם בימים הבאים בבין השמשות, יראה שמחשיב את זה ללילה. (רלח)

 

כידוע, שהזמן שמהשקיעה ועד צאת הכוכבים נקרא "בין השמשות", שהוא ספק יום ספק לילה, ושיעורו הוא שלוש עשרה וחצי דקות זמניות [להבנת המושג 'שעות ודקות זמניות', עיין בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה"]. ואולם כל זה הוא לדעת רבי יהודה, אבל לדעת רבי יוסי זמן זה הוא עדין יום גמור, ורק כחצי דקה לאחריו ישנו זמן קט כהרף עין [כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחוזקה. (רש"י שבת לד ע"ב)], ואז מגיע זמן "צאת הכוכבים". נמצא שיש לנו ספק ספיקא להחשיב את זמן בין השמשות ליום, כי שמא הלכה כרבי יוסי שכל זמן זה הוא עדין יום גמור, ואפילו תאמר שהלכה כרבי יהודה שזהו בין השמשות, שמא בין השמשות עצמו הוא יום. וכל שכן לפי מה שכתב הרב משנה ברורה (ביאור הלכה סימן תטו ס"ג), שמן הדין בודאי שהלכה כרבי יוסי, וכן מבואר בגמרא (ברכות ב ע"ב ופסחים ב ע"א) שעד צאת הכוכבים יום הוא, רק שלגבי כניסת שבת אנחנו מחמירים כשיטת רבי יהודה לחשוש לדבריו שזמן זה הוא ספק לילה, מפני חומרת חילול שבת. ובצירוף שיטת רבנו תם ורבים מהראשונים, שכל זמן זה הוא יום גמור, ובין השמשות מתחיל רק כשעה לאחר השקיעה שלנו. [וכן דעת רש"י (ברכות ב ע"א בהשלמות) שכתב: "כשתשקע החמה ויפנה היום וטהר מן תוך חללו של עולם ששקעה לגמרי, דהיינו צאת הכוכבים, לפי שזמן שקיעת אורה מהלך חמשה מילין כמו שאמרו בפסחים". ע"כ. ומפורש ברש"י כשיטת רבנו תם.] ומעתה, כיון שבתוך שלוש עשרה וחצי דקות לאחר השקיעה, יש ספק ספיקא, ושלשה ספיקות כנ"ל, הרי שזמן זה נחשב כיום גמור, ולכן רשאי לספור בו בלי ברכה, וירוויח שיוכל להמשיך לספור מכאן והלאה בשאר לילות בברכה. (עיין שו"ת יביע אומר חלק ו יורה דעה סימן כג. חלק ז יורה דעה ס"ס כד. חלק ח אורח חיים סימן ה סוף אות ג)

 

נזכר בצאת הכוכבים שלא ספר

מי ששכח לספור את העומר בלילה וביום, ונזכר למחרת בסוף היום לאחר צאת הכוכבים, אף אם יספור עכשיו מיד [שלדעת רבנו תם ורבים מהראשונים זמן זה הוא עדיין יום גמור עד כשעה לאחר השקיעה], לא יועיל לו כדי שימשיך לספור מכאן והלאה בברכה. ואף אם הוא נוהג להחמיר בכל מוצאי שבת כדעת רבנו תם, אין להקל בזה, כיון שפשט המנהג בארץ ישראל כדעת הגאונים, ולא כרבנו תם. (רלח)

 

והנה מצאנו שמרן זצוק"ל (חזו"ע אבלות חלק ב עמוד צז) היקל לענין מנין ימי האבלות, להחשיב עד שמונה עשרה וחצי דקות מהשקיעה כמו יום. [לפי דקות זמניות. בחורף בערך: 16 דקות רגילות. ובקיץ בערך: 24 דקות רגילות.] ובאר טעמו בגלל דעת הרמב"ם ועוד, ששיעור מיל הוא עשרים וארבע דקות, וממילא בין השמשות שהוא שלשת רבעי מיל, הוא: שמונה עשרה דקות. ובצירוף שיטת רבי יוסי שבין השמשות הוא כהרף עין [כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה. (רש"י שבת לד ע"ב)], ומתחיל כחצי דקה לאחר בין השמשות, ורק אז מגיע זמן "צאת הכוכבים". נמצא שלדבריו עד שמונה עשרה וחצי דקות זמניות הוא עדיין יום גמור. ולכן פסק מרן זצוק"ל, שמי שקבר את מתו בתוך זמן זה ולא נהג אבלות עד שבא לביתו, מונה את היום שעבר ליום הראשון מהשבעה. ולכאורה יש להבין, למה כאן בדיני ספירת העומר, לא היקל מרן כל כך, שאם לא ספר אתמול את העומר לילה ויום, ונזכר בתוך שמונה עשרה וחצי דקות מהשקיעה, שיספור עכשיו ויועיל לו ליום של אתמול, כדי שיוכל להמשיך לספור מכאן והלאה בברכה? וצריך לומר, כי דוקא שם באבלות כיון שהלכה כדברי המיקל באבל, לכן סמך להקל כל כך כשיטת הרמב"ם, וכמו שמתבאר מתוך דבריו שם. ובכל זאת, גם באבלות לא היקל עד כדי כך לאחר זמן זה להחשיבו כיום על סמך שיטת רבנו תם ורוב הראשונים, מאחר ופשט המנהג כמו הגאונים, ולא שייך להקל עד כדי כך.

 

וכן יש לבאר במה שפסק מרן זצוק"ל (שו"ת יביע אומר או"ח חלק ז סימן מא, חלק ט או"ח סימן פח אות כד, חלק י או"ח סימן לא) שתינוק שנולד בערב שבת עד כשמונה עשרה וחצי דקות לאחר השקיעה שלא מלין אותו בשבת, כי יש ספק ספיקא להחמיר ולהחשיב זמן זה כיום, כי שמא כרבנו תם שעדין הוא יום גמור, ושמא כהרמב"ם הנ"ל שעדין הוא בין השמשות. נמצא שוב שהתחשב מרן בשיטת הרמב"ם ועל סמך זה פסק שלא למול בשבת. ולכאורה למה לא התחשב בזה גם לענין ספירת העומר כנ"ל? אלא שהמתבונן גם שם יראה, שכל מה שמרן התחשב בשיטת הרמב"ם הוא רק כדי להחמיר ולחשוש שלא לבוא חלילה לידי חילול שבת, כי מילה שלא בזמנה הריהי חילול שבת, וכל שיש ספק אם התינוק נולד בשבת או לא, דוחים את המילה ליום ראשון. וכמו שכתב שם במפורש (שו"ת יביע אומר הנדפס מחדש חלק ז סימן מא הערה 4): שכל זה לחומר איסור שבת, כי בלאו הכי אנחנו קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך, שדי בשלוש עשרה וחצי דקות לאחר השקיעה. ע"כ.

 

ומה שלא חשש מרן זצוק"ל גם לשיטת רבנו תם, שאם נולד עד אז שנדחה את המילה ליום ראשון, כבר באר זאת בדבריו (שו"ת יביע אומר חלק ט או"ח סימן קה ח"ה אות א) וכתב: ודע, כי אף על פי שרבים וכן שלמים נוהגים להחמיר כשיטת רבנו תם, ונמצא שתינוק הנולד עד כשבעים ושתים דקות לאחר השקיעה ישנו עדין ספק אם למולו בשבת, מכל מקום למעשה אין לנו לחוש לזה כאן, כיון שכל מה שאנו חוששים לרבנו תם, הוא רק להחמיר כמו במוצאי שבת שלא לעשות מלאכה וכיוצא בזה, אבל כשעומדת לפנינו מצות עשה למול את הבן ביום השמיני, ברור שאין לנו לזוז מהמנהג הכללי כדעת הגאונים. לכן חייבים אנו לקיים מצות מילה בזמנה בשבת שהוא יום השמיני, ולא שייך לדחותה ליום ראשון, כנגד המנהג שקבעו ההלכה כדעת הגאונים. ע"כ. ומבואר שגם במקום של ספק חילול שבת, לא הסכים מרן עד כדי כך לחשוש לשיטת רבנו תם נגד המנהג הפשוט כדעת הגאונים.

 

ולאור האמור יוצא, שכיון שהמנהג פשוט שצאת הכוכבים הוא שלש עשרה וחצי דקות לאחר שקיעת החמה כדעת מרן השלחן ערוך ורוב הראשונים, ולא כדעת הרמב"ם שהוא שמונה עשרה דקות, אם כן למה שנקל כל כך למי שלא ספר את העומר לילה ויום, שיוכל לספור עד צאת הכוכבים של שיטת הרמב"ם, והרי אין לנו שום הכרח להקל עד כדי כך, כי מעולם לא נאמרה הלכה מיוחדת בדיני ספירת העומר שהלכה כדברי המיקל כמו שנאמרה ההלכה בדיני אבלות. וגם אין כאן שום חשש של מכשול ותקלה כחילול שבת, כדי שנצטרך לחשוש בגללה לשיטת הרמב"ם. לכן מובן למה מרן זצוק"ל לא הביא בהלכות ספירת העומר להקל עד כדי כך שתועיל לו הספירה עד סוף בין השמשות של הרמב"ם, שהרי קולא זו היא נגד המנהג הפשוט, ואין בה שום הכרח. כי לסמוך על הרמב"ם בשביל להתיר לו לברך בשאר לילות, אין זה הכרח כלל, ואדרבה הלוא "ברכות אינן מעכבות" (ע"פ ראש השנה לד ע"ב), וכלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל". על כן, ימשיך לספור את העומר בשאר לילות בלי ברכה, או שישמע את הברכה מאחר.

 

סימנים

כתב מרן החיד"א, יש להזדרז בימי הספירה לעשות סימנים שלא ישכח לילה אחד מלספור, שאפשר שישכח לספור גם ביום, ולא יוכל לספור עוד בברכה, וגם כל הברכות שברך על ספירת העומר בלילות שעברו תהיינה ברכות לבטלה, וביטל מצות עשה. ע"כ. (רטז. ועיין עלון "ותתענג בדשן" גליון מס' 25 ו-26, ותרוה נחת) וברור שהרגיל להתפלל ערבית במניין, בוודאי שלא ישכח לספור את העומר עם כולם.

 

והיינו על פי דעת בעל הלכות גדולות הנ"ל (עמוד 158) שאם לא ספר לילה ויום, לא קיים מצות ספירה כלל, כי חסר לו ב'תמימות', ונמצא שאם לא ספר למשל ביום השלושים, כל ברכותיו שבירך במשך הימים הקודמים כולן למפרע לבטלה, כיון שנגלה הדבר שלא קיים את מצות הספירה כלל, וממילא ביטל מצות עשה. ואף על פי שבארנו לעיל (עמוד 149) שלדעת רוב הראשונים ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, וכן פסק מרן בבית יוסף ובשלחן ערוך (סימן תפט), וכן דעת החיד"א עצמו בברכי יוסף (שם), ואם כן אין הספירה מצות "עשה" ממש? צריך לומר שכוונת החיד"א, שביטל מצוה שעיקרה מן התורה או שביטל מצות עשה מדרבנן.

 

 

ספירת העומר של גאון עוזנו רבי ישראל אבוחצירא "הבבא סאלי" זיע"א

כשהגיעה מצוה לידיו של הבבא סאלי, לא הניחהּ עד שהעמידה על תילה בדקדוקים והידורים לצאת ידי כל השיטות. ובעיקר היה מחמיר על עצמו בענייני כשרות המצות לחג הפסח. והיה יוצא בעצמו לקציר חיטים ולשאיבת מים שלנו, לעמוד על האופים ולהשתתף עמהם במלאכה. בכלל, כל מועד ועניניו היו נהוגים על ידו בהידורים משוכללים, למרות שהדבר עלה לו במאמצים עליונים.

 

בימי הספירה היה מייחל לרגע שיגיע זמן המצוה, ומרבית שעות היום סבבו אודות המצוה וענייניה. שעה ארוכה לפני תפילת ערבית היה יושב ומצפה, כשמעת לעת הוא שואל, "מתי כבר נוכל להתפלל ולספור ספירת העומר". וכשהגיעה העת, האריך שעה ארוכה בספירה, כשבעוד המתפללים האחרים סיימו מכבר את המזמורים הנאמרים לאחר ספירת העומר, היה רבנו עומד בתחילתה, כשהוא מדגיש כל תבה והברה ומונה באצבעותיו את מנין הימים. את מספר היום היה רבנו כופל פעמים רבות, וגם כשהשלים את התפילה לא אחת ארע ושמעוהו מלחש את מנין הימים לעומר. ארע גם, שבשעת לילה מאוחרת קרא רבנו למשמשו אל החדר, כדי לוודא בבטחה שהוא ראה אותו מברך וסופר לאחר התפילה. כשנדמה היה לו שמביטים על חששותיו בתמיהה וחושבים אותם לטורח, הסביר: "וכי מה חושבים אתם, שהקדוש ברוך הוא צריך את הספירה שלנו?… רצה הקדוש ברוך הוא לזכות אותנו והרבה לנו מצוות, ואם כן עלינו לדקדק במתנותיו של הבורא, וככל שנדקדק בהן יותר יגדלו זכויותינו"… ("אביר יעקב" עמוד 354) [גם אצל הגאון רבי מנחם מנדל מרומנוב זיע"א, מצאנו שהיה נוהג לחזור כמה פעמים במשך היום "היום כך וכך לעומר", מחביבותו למצוה)

 

 

ספר ולא ברך

ספר את העומר וטעה ולא ברך, יצא ידי חובתו, ולא יברך עוד באותו ערב. כי כלל גדול בידינו "ברכות אינן מעכבות", כלומר, העושה מצוה וטעה ולא ברך, יצא ידי חובה.

 

כמה היום לעומר?

מי שעדיין לא ספר את העומר, ושאל אותו חברו: כמה היום לעומר? לא יענה לו: "היום כך וכך", אלא יאמר לו: "אתמול היה כך וכך", וממילא יבין חברו כמה היום. ואם טעה וענה לו: "היום כך וכך", לא יספור עוד באותו ערב בברכה, כי כיון שהברכה לא מעכבת, אפשר שמה שענה לו, הרי זה נחשב שספר ויצא ידי חובתו.

 

ואף שענה לחברו: "היום כך וכך", ולא אמר לו "היום כך וכך לעומר", בכל זאת יצא ידי חובתו, כי אין תיבה 'לעומר' מעכבת. וכמבואר בבית יוסף בשם הרשב"א שכתב: שאלת אם צריך לומר "היום כך וכך לעומר" או "היום כך וכך"? תשובה: הכול אחד, אבל יותר ראוי לומר "כך וכך לעומר", כדי לבאר יותר.

 

לא אמר "היום"

אם לא ענה לחברו "היום כך וכך", אלא ענה רק את המספר ללא תיבת 'היום', למשל: ביום החמישי לספירה, שאל אותו חברו, כמה היום לעומר? וענה: "חמשה ימים", ולא אמר: "היום חמשה ימים", רשאי לספור באותה לילה בברכה.

 

לא ספר "שבועות"

כל האמור לעיל, הוא דווקא כשנשאל עד היום השישי לספירה, אבל כשנשאל מהיום השביעי והלאה, אפילו אם ענה "היום כך וכך", מכיון שצריך לספור גם את השבועות, והוא ענה רק את הימים, רשאי לספור בברכה. (רמו)

 

לדוגמא: מי ששאל אותו חברו ביום השמיני, "כמה היום לעומר"? וענה לו: "היום שמונה ימים לעומר", חוזר לספור את מספר היום בברכה.

 

והטעם בזה משום ספק ספיקא, שמא מצוות צריכות כוונה, והרי באומרו לחברו היום כך וכך, בודאי לא התכוון לצאת ידי חובה. ושמא כיון שלא ספר שבועות, לא יצא ידי חובתו. ובלאו הכי לדעת האליה רבה כשענה לחברו בלי שבועות, מוכח ממעשיו שהתכוון כוונה נגדית שלא לצאת ידי חובה.

 

אם טעה השליח ציבור במספר הימים, ומיד תיקן אותו מישהו מהציבור במספר המדויק של הימים אך לא הזכיר שבועות, הריהו חוזר וסופר בברכה.

 

"היום ל"ג לעומר"

אם אמר לחברו אחר שקיעת החמה של יום ל"ב לעומר, אל תאמר 'וידוי' בתפילת מנחה, כי "היום ל"ג לעומר", יוכל לחזור ולספור בברכה, כיון שלא ספר שבועות. ועוד שספר את המספר רק בראשי תבות, ויש לומר שלא יצא. ועוד שאין כוונתו לומר מנין ספירת העומר כלל, אלא לומר שהוא יום טוב כדי שלא יאמר וידוי.

 

החייבים והפטורים בספירה

מצות חינוך

מצוה לחנך את הילדים לספור את העומר בברכה, ואפילו אם שכחו לספור יום אחד, ימשיכו לספור בברכה. (רכא) על כן, גם ילדים קטנים שבאים עם אביהם לבית הכנסת משבת לשבת, יספרו את העומר בברכה.

 

בר מצוה

ילד שהגיע לגיל מצוות בתוך ימי העומר, אף על פי שהקפיד לספור בכל לילה ולילה קודם שהגדיל, יש להורות לו כשיגדל שלא ימשיך לספור עם ברכה, אלא ישמע מאחר ויצא ידי חובה, ולא יכנס לחשש ברכה לבטלה. (רכא)

 

והטעם בזה, כיון שעד עכשיו הוא היה קטן שפטור ממצוות, נמצא שכל הספירות שספר עד עתה אינן מוציאות אותו ידי חובה לכשיגדל, וכאילו לא ספר, כי אפילו מצות חינוך שהיא מדרבנן, כתבו רש"י והרמב"ם ועוד, שאינה מוטלת על הקטן אלא על אביו, שהוא מצווה לחנכו. וכיון שאמרה תורה "שבע שבתות תמימות תהיינה", דהיינו שהספירה צריכה להיות שלימה כל הימים וכנ"ל, לכן אינו יכול להמשיך לספור בברכה לכשיגדל. וגם לשיטת התוספות ועוד, שמצות חינוך מדרבנן היא על הקטן בעצמו, מכל מקום עדיין אינו דומה חיוב של הקטן מדרבנן לחיוב של הגדול מדרבנן, ולכן הקטן אינו יכול להוציא ידי חובה את הגדול אפילו במצוות דרבנן, כמו בקריאת מגילה וכדומה, כי החיוב בקטן הוא נחשב "תרי דרבנן", כלומר פעמיים דרבנן, כי ישנו חיוב אחד כללי על הקטן בכל המצוות מדרבנן, וכיון שגם מצות ספירת העומר היא מדרבנן, נמצא שיש לנו שני דרבנן. לעומת זאת הגדול, יש לו חיוב אחד כללי בכל המצוות מהתורה, ועכשיו באה ספירת העומר שהיא מדרבנן, נמצא שחיובו של הגדול אלים וחזק יותר מחיובו של הקטן, ואין "תרי דרבנן" מוציא ידי חובה "חד מדרבנן". [וכעין זה בהלכות שבת, "שבות דשבות", דהיינו צירוף של שני איסורי דרבנן, הוא קל יותר מאיסור אחד מדרבנן, ולכן דוקא שבות דשבות הותר במקום מצוה, וכגון לומר לגוי בשבת שידליק את המזגן לצורך לימוד תורה.]

 

גר צדק

גוי שנמצא בתהליכי גיור והוא בא כל יום לבית הכנסת ומתפלל וסופר את העומר, ובאמצע ימי הספירה גיירו אותו בית הדין כדת וכהלכה, אינו רשאי להמשיך לספור את העומר בברכה.

 

הטעם בזה פשוט, שכיון שעד עכשיו הוא היה גוי ופטור מכל המצוות, נמצא שכל ספירותיו שספר עד עתה אינן כלום, וכאילו התחיל היום לספור, וכיון שאין הספירה שלו שלימה, לכן אינו יכול להמשיך לספור בברכה. (עיין שו"ת יביע אומר ח"ג סימן כח אות יד, טו)

 

מרן מלכא זצוק"ל היה רגיל לספר מעשה שהיה לפני כשבעים שנה בבואו לכהן כדיין בעיר פתח תקוה, והיה שם גוי שחשקה נפשו מאוד להתגייר, וכבר תקופה שהיה מתפלל בכל יום בבית הכנסת, ומניח תפילין, ואף למדו כמה מבניו בישיבת פוניבז', כי לא ידעו שהם גויים. ובית הדין הקשו עליו מאוד להתגייר, עד שהגיע מרן ודרש וחקר אחריו היטב וראה שכוונתו באמת להתגייר לשם שמים, וקיבל אותו ואת כל משפחתו לגיור. והנה לאחר שטבל כהלכה לשם גירות, רצה לומר 'שמע ישראל', אמר לו מרן: הלוא כבר אמרת בבוקר בתפילה 'שמע ישראל', ולמה אתה רוצה לומר שוב? אמר לו הגר: אבל כשאמרתי הייתי גוי, ועכשיו חשקה נפשי לומר פעם ראשונה כשאני יהודי. אמר לו מרן: אם כן תברך קודם ברכות התורה, כי אסור לומר דברי תורה בלי ברכות התורה. אמר לו הגר: אבל כבר ברכתי בבוקר. אמר לו מרן: לא כך אמרת, שבבוקר היית גוי?! אם כן מה שווה מה שברכת, לכן תברך שוב, ועמד וברך ברכות התורה ואחר כך אמר 'שמע ישראל', ועין לא נשארה יבשה מהמחזה המרגש והמרומם הזה. (עיין שו"ת יביע אומר ח"ג סימן כז אות י)

 

נשים

נשים פטורות מספירת העומר, אולם רשאיות לספור בלי ברכה.

 

כל מצוות עשה שזמנן קבוע כמו שופר, לולב, סוכה וכדומה, נשים פטורות מהן. וכן כתבו הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה כד) ועוד במצות ספירת העומר, כיון שזמנה קבוע ממוצאי יום טוב ראשון של פסח ועד חג השבועות. ומכל מקום רשאיות לספור בלי ברכה. ובפרט לשיטת הרמב"ן (קידושין לד ע"א), שספירת העומר היא בגדר מצות עשה שאין זמנה קבוע, וכן כתב רבנו משה חלאוה בשם מר אביו. ולפי שיטתם יש מקום לומר שנשים חייבות בספירת העומר. אלא שבודאי שאין להם לברך. והגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים כתב, שעל פי דעת האר"י ז"ל אין לנשים לקיים מצות ספירת העומר, וכל שכן שאינן רשאיות לברך עליה. וכן כתב הרה"ג החסיד רבי אליהו מני בזכרונות אליהו. עי"ש. (רכ)

 

אונן 

האונן [שמת לו אחד משבעה קרובים ועדיין לא קבר אותו], אם קוברים את מתו במשך הלילה, ימתין לספור את העומר לאחר הקבורה בברכה. אבל אם משום סיבה שהיא קוברים את המת למחרת ביום וכל שכן אם מתעכבים יותר, יספור בלילה בלי ברכה או שישמע מאחר, וזה יועיל לו שלמחרת בלילה, יוכל להמשיך לספור בברכה. (רמד. חזו"ע אבלות א קפו, קפח)

 

והטעם בזה משום ספק ספיקא, שמא הלכה כדעת רש"י והרמב"ם שהאונן רשאי להחמיר על עצמו לקיים מצוות, וממילא ספירתו בעת האנינות הועילה לו. והרי כתב מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן עא) שכדאים הם רש"י והרמב"ם לסמוך עליהם שלא למחות ביד מי שרוצה להחמיר על עצמו לפחות כאשר מסר את המת לחברא קדישא שיטפלו בו. עי"ש. ואף שלהלכה אינו רשאי להחמיר על עצמו לכתחילה, מכל מקום ניתן לצרף את ספירתו לספק, שמא הועילה לו. ושמא כל יום מצוה בפני עצמה היא, ונמצא שגם אם לא היה סופר בכלל, לא הפסיד את המשך הספירה. וכל שכן כשכבר מסר את המת לחברה קדישא.

 

ובשו"ת נודע ביהודה הסתפק אם האונן יכול לספור את העומר, והביא מה שכתב הרש"ל להוכיח מהגמרא בכתובות (ד ע"א) וכן פסק מרן בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שמב), שחתן שהכין כל צרכי חופתו, ומת אביו של חתן, ואם תדחה החופה יפסיד מה שהכין, מכניסים את המת לחדר [כדי שלא יראהו החתן ויצטער], ואת החתן והכלה לחופה, ועושה בעילת מצוה ופורש, ואחר כך קוברים את המת. עי"ש. ומבואר שמה שאונן פטור מכל המצוות, אין זה כלל גמור, אלא יש מצוות שהאונן חייב בהן. ובפרט מצות ספירת העומר שאינו נטרד ממנה, ולא מתבטל מכבוד מתו בשביל רגע קטן כזה של ספירת העומר. ואם התירו לחתן משום הפסד ממון, גם הפסד מצוה של כל ימי העומר, לא גרע מהפסד ממון. ועוד שכל המצוות שאנחנו דוחים מפני האנינות, הן מצוות שנוהגות דוקא בשעת האנינות עצמה כמו תפילה וברכות וכיוצא, אבל לבטל מצוה שנוהגת כמה ימים לאחר קבורת המת כמו ספירת העומר שאם לא יספור בעודו אונן, נמצא שיפסיד את הספירה בעתיד, מנין שגם זה נדחה מפני כבוד המת. ולפי זה אם בית הקברות רחוק מהעיר שיעור מהלך לילה ויום, מותר לו לספור ספירת העומר, כדי שלא יבטל את המצוה בכל ימי העומר. וכיון שבדין זה עצמו אם רשאי האונן לקיים מצוות נחלקו הפוסקים, לכן יספור בלילה בלי ברכה, וכך ירוויח שבלילות שאחריו יספור בברכה. ע"כ.

 

אונן שקברו את מתו למחרת ביום, יספור מיד בלי ברכה, ובכך יוכל להמשיך לספור מכאן ולהבא בברכה אף שלא ספר בלילה. אבל אם קרה ולא ספר לילה ויום, אף על פי שהיה טרוד בקבורת מתו, אינו סופר מכאן והלאה בברכה. (רמה)

 

כתב בספר נהר שלום, מי שמתו מוטל לפניו באחד מימי העומר, יספור ביום לאחר קבורת מתו בלי ברכה. כי אין ספירת העומר דומה לתפילה, שאם האונן הפסיד תפילה מסוימת, אינו מתפלל תפילת תשלומין, כיון שבעיקר זמנה היה פטור מהתפילה, [ואין דינו כמו אנוס שמוטל עליו חיוב להתפלל, רק שלא יכל להתפלל]. אבל בספירת העומר, לדעת הרמב"ם ועוד שמועילה הספירה גם ביום, אין זה מתורת תשלומין בגלל שלא ספר בלילה, אלא חיובה מתחיל מהלילה ומסתיים בסוף היום. והרי זה כדין הבדלה, שאם היה אונן במוצאי שבת שאסור לו להבדיל, הרי שחייב להבדיל ביום ראשון לאחר קבורת המת, כי זה זמנה של ההבדלה. וכיון שסופר ביום, ממילא יוכל לספור בשאר ימים בברכה. ומכל מקום אם נשאר אונן כל היום ולא ספר כלל, אין לו לספור בשאר הימים הבאים בברכה, כי מה לי אם שכח לספור ומה לי אם היה פטור מלספור, הרי סוף סוף אין לו "תמימות". (הובא במשנה ברורה ביאור הלכה סימן תפט סעיף ח)

תגיות נוספות לחיפוש:

ברוך ה׳ זכינו לחדש את האתר דבר תורה

בס"ד
האתר עובר שידרוג על מנת לאפשר לכם ממשק יותר נוח, אנו עושים את מירב המאמצים כדי להעלות תכנים חדשים ולשפר את הקיימים בכל יום יתווספו תכנים כדאי להתעדכן