הילד צודק!
"בניצחון המכבים נזמר נזמרה, על האויבים במהרה נתגברה, ירושלים קמה לתחייה… האירו, הדליקו, נרות חנוכה רבים, על הנסים ועל הנפלאות, אשר חוללו המכבים…"
כך שרה לה במרץ חבורת צעירים נלהבת.
כן, כך מצטיירים המכבי"ם בעיני החברה הישראלית בת זמנינו:
קבוצת בריונים בעלי שרירים, אולי כדוגמת אותם חברי נבחרת "מכב"י תל אביב" או "מכב"י חיפה". אותם בריונים בכוח הזרוע הלכו להילחם ביוונים החזקים, והצליחו להביס אותם, ולהביא לעם היהודי עצמאות מדינית.
כן, זוהי התמונה שמערכת החינוך בימינו דואגת להעביר לחניכיה, מתוך סילוף היסטורי מכוון.
כבר מגיל הגן יודעים הילדים לספר על גבורתם של המכבי"ם, אך האם טרח מישהו לספר להם כי מאבקם של המכבי"ם היה דווקא על שמירת התורה והמצוות?!
האם יידע אותם מישהו כי ראשי התיבות של המילה מכב"י הם: "מי כמוך באלים ה'"?!
בתפילות החנוכה אנו מוספים:
"בימי מתתיה בן יוחנן… כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים, וזדים ביד עוסקי תורתך…"
אכן, לא מלחמה של קבוצת בריונים השואפת לעצמאות מדינית, אלא קובץ של יהודים "פנאטים", האדוקים בשמירת התורה והמצוות, שאינם רוצים לקבל את התרבות היוונית המתפשטת בקרב העם היהודי, ומחליטים החלטה אבסורדית – ללכת ולהלחם נגד הצבא היווני החזק, מלחמה שסיכויי הצלחתה אבודים מראש.
ואז מתרחש הנס הגדול של הניצחון במלחמה, שבו מוסר הקב"ה בדרך נסית את הרבים והגיבורים ביד המעטים והחלשים, כמסופר לעיל.
נס זה נקבע לחוגו לדורות, לא בגלל גודל הנס, שהרי ניסים גדולים ממנו אירעו לעם היהודי במהלך ההיסטוריה, אלא בגלל סמליותו: הוא למעשה מסמל את המלחמה של הקדושה נגד הטומאה, את חוסר הכניעה למול כל אותם גורמים המנסים להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים, ולעקור ממנו את יהדותו.
הילד צודק…
מן העיתונות: "הולך אני באחד מימי החנוכה ברחוב, ופוגש את רוני, חברי מתקופת הלימודים באוניברסיטה.
הוא מציג לפני את בנו ואומר בגאווה: "הילד הזה עושה לי צרות!"
– "מהן הצרות שעושה הילד?" – שאלתי
– הוא בא מבית הספר בערב חנוכה ושאל: "אבא, המכבים היו דתיים?"
רוני הוא בחור פיקח, ומיד הבין שנקלע לצרה.
הוא מנסה לצאת מן העניין על ידי פיזור מסך עשן: "אז עוד לא היה דבר כזה", הוא אומר.
– "אז למה מתתיהו הרג את האיש שרצה להקריב חזיר? אנחנו לא אוכלים סטייק לבן?"
– "זה לא אותו הדבר", מתפתל האב.
– "זה כן אותו הדבר. כשאכלנו בסטקייה, שמעתי שהם מדברים על חזיר, ואתה ואימא קוראים לזה לבן כי אתם מתביישים…"
– "טוב, המכבים היו דתיים", נכנע רוני
– "אז אם היית בזמן המכבים היית נלחם נגדם?"
– "לא!" ומיד הוסיף כדי לקדם רעה אפשרית – "כי הם יהודים".
– "אבל כמו שאני מכיר אותך (תשמעו שפה!) לא היית מצטרף אליהם".
– "אני לא יכול לדעת מה הייתי עושה אילו הייתי אז. אולי בכלל הייתי מישהו אחר?"
– "אז נדבר על עכשיו. למה אנו חוגגים את הניצחון של הדתיים?"
– "זה היה ניצחון לאומי כללי, לא רק של הדתיים!".
הילד מחייך, ניכר שהוא הכין היטב את המלכודת מראש…
– "ככה? ומהו שכתוב על הסביבון נ'ס ג'דול ה'יה פ'ה? זה לא הנס של פך השמן? זה לא בחנוכת המקדש? מה עשו במקדש, התפללו!"
חברי ידע מראש שהוא נקלע לצרה, הוא פיקח ובנו פיקח כמותו. וחברי ידע שהילד צודק ושאין טעם להתפתל.
– "אתה צודק מיקי", הוא אומר, "אנחנו לא עקביים".
הילד מביט אליו במבט של מחנך ואומר: "אז הגיע הזמן שתתחיל להיות עקבי!".
– "גם בזה אתה צודק", אומר האב, ומבין שהמערכה אבודה…
או חזיר או חנוכייה, שניהם לא הולכים יחד, לא אצל ילד שעיניו בראשו…
ואם הילד צודק אז…