פרקי אבות- ביאור פרק ו' משנה ו'

"ביאור לפרקי אבות פרק ו משנה ו". "ביאור למשנה ו בפרק ו של מסכת אבות" מתוך "ספר מעשי אבות של הרב דוד חדד": 24 קנייני התורה האחרונים, "סיפור עם מוסר השכל" הממחיש כי "מי שלא שמח בחלקו איננו יכול לקנות תורה!", "סיפור על המהרש"ל הממחיש כיצד אהבו גדולי ישראל את התוכחה". "כיצד הוכיח סוחר פשוט את הגאון מווילנא"?

מסכת אבות
פרק ו  משנה ו

הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, 
וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, 
אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, 
אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, 
מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, 
נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, מַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, 
מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, 
הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, 
הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, 
וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ. 
הָא לָמַדְתָּ, שְׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ - מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, 
שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב, כב)"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי".


באור המשנה

משנתנו מפרטת את המשך הדברים שהתורה נקנית בהם:

כה. המכיר את מקומו - כלומר, שיודע ערכו ומקומו ואינו נדחק למקום שאינו ראוי לו. 
פירוש אחר: שעוסק בתורה כל שעה, ומתוך כך תורתו מתקיימת בידו. "ומקומו" הכוונה לטעמים ולראיות שהוא מביא בהלכה.   

כו. והשמח בחלקו - מסתפק ושמח במה שה' יתברך נתן לו. לפי שאם ידאג וירדוף אחר הממון לא יוכל לכוון בלימוד התורה הקדושה. 

כז. והעושה סייג לדבריו - נזהר בדבריו שלא יבוא לידי מכשול וטעות. 

כח. ואינו מחזיק טובה לעצמו - גם אם למד הרבה תורה הוא לא מחזיק טובה לעצמו על כך, כי לכך הוא נוצר. 

כט. אהוב - על הבריות, במדותיו ומעשיו הטובים. 

ל. אוהב את המקום - אוהב את הקדוש ברוך הוא, ולומד תורה לשם שמים כדי לעשות לו נחת רוח. 

לא. אוהב את הבריות - ורוצה בטובתם, ועל ידי אהבתו מקרב אותם לתורה. (אוהב את הצדקות - אוהב לעשות מעשי צדקה וחסד, ולפי רש"י והגר"א אין גורסים פיסקא זו). 

לב. אוהב את התוכחות - אוהב כשמוכיחים אותו הבריות שנאמר: "הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח). 

לג. אוהב את המישרים - אוהב תמיד ללכת בדרך האמת והישרה. 

לד. מתרחק מן הכבוד - גם כאשר מכבדים אותו על חכמתו בתורה אינו חפץ בכך כלל וזוכר תמיד שהכבוד הוא לה' יתברך שנאמר: "והעושר והכבוד מלפניך" (דברי הימים-א כט, יב). 

לה. ולא מגיס לבו בתלמודו - אינו מתגאה בפני הבריות על כך שלומד את התורה. 

לו. ואינו שמח בהוראה - אינו שמח כשצריך הוא לפסוק דין מסוים שבא לידו, לפי שחושש הוא שמא יטעה בדין זה. 

לז. נושא בעול עם חבירו - משתתף ועוזר לחבירו בבעיותיו הרוחניות והגשמיות. 

לח. מכריעו לכף זכות - כשחבירו עשה מעשה מסוים שאפשר לדונו לכף חובה ואפשר לדונו לכף זכות תמיד הוא דן אותו לכף זכות. 

לט. מעמידו על האמת - אם רואה את חבירו שנכשל בדבר הלכה מיד הוא מתקן אותו ומעמידו על בוריה של הלכה. 

מ. מעמידו על השלום - אם ישנה מחלוקת בינו לבין חבירו תמיד הוא מחפש לעשות שלום ופשרה ביניהם ולא ללכת לבית הדין. 

מא. מתיישב ליבו בתלמודו - לומד את התורה מתוך יישוב הדעת ולא מתוך לחץ ופזיזות. 

מב. שואל ומשיב - שואל שאלות עניניות ומשתדל להשיב תשובות כראוי לעצמו ולאחרים. 

מג. שומע ומוסיף - שומע בתשומת לב את דברי רבותיו ואחרים, ומשתדל אף להרחיב ולהסביר כראוי את דבריהם. 

מד. הלומד על מנת ללמד - אינו לומד את התורה רק לעצמו אלא על מנת ללמד אותה גם לאחרים, ומתוך כך התורה מתקיימת בו. 

מה. והלומד על מנת לעשות - לומד את התורה לשמה על מנת לקיים את כל מצוותיה כראוי.

מו. המחכים את רבו - על ידי שאלותיו המחוכמות והמחודדות. 

מז. והמכוון את שמועתו - שמעמיק להבין כוונת הדברים ששמע מפי רבותיו וליישבם זה עם זה. 

מח. והאומר דבר בשם אומרו - כשאומר דברי תורה לאחרים אומר את שם האומרם, ועל ידי כך זוכר את לימודו. שכבר נאמר: "אם אין התלמיד רגיל לומר שמועה משמו של רבו, למחר תורתו משתכחת" (קהלת רבה ב). 
הא למדת - הרי כבר למדת, שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" - ועל ידי כך באה הגאולה לישראל.


מעשי אבות

למדנו במשנתנו שאחד מקניני התורה הוא שהאדם יהיה "שמח בחלקו". 
וכבר שנינו בפרק ד, משנה א: "בן זומא אומר: איזוהי עשיר? השמח בחלקו". כי כאשר האדם לא מסתפק במה שיש לו ותמיד רוצה עוד ועוד, אזי הוא לא יוכל ללמוד כלל את התורה הקדושה כראוי. 
כי תמיד מוחו ומחשבותיו יהיו עסוקים כיצד לאסוף עוד ועוד. וכבר אמרו חכמים: "מרבה נכסים – מרבה דאגה" (אבות ב, ז).


מעשה במלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר מרהיב עין. וסביבו נטע גן נפלא ובו עצי פרי ושושנים ופרחים וריחות נעימים נודפים ממנו. וקבע שלט קטן ליד הגן וכתב עליו את הדברים הבאים: "הארמון והגן האלה ינתנו במתנה על ידי המלך לאדם השמח בחלקו". 

עברו כמה בני אדם וראו את הארמון והשלט שעליו. וכל אחד חשב לעצמו בודאי שלא בשבילי יהיה הארמון הזה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים ואינו שמח בחלקו. והנה עבר שם איש עשיר ונכבד, שזכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג, ומאושר בכל עניניו, וראה את השלט. ויאמר בלבו, הלא למי כל חמדת ישראל אם לא בשבילי, ויטול רשות ויכנס אל המלך.

ויפנה אל המלך ויאמר לו: הנה חנני ה' ויש לי כל טוב, ואני שמח בחלקי, ועליך המלך לקיים מוצא שפתיך ולתת לי את הארמון והגן כפי שהתחייבת לתת למי ששמח בחלקו. 
ויאמרו לו המלך: שוטה שבעולם! אם אתה באמת שמח בחלקך, כאשר דיברת למה לטשת את עינך על ארמוני והגן אשר סביבו. והלא די לך במה שיש לך, ולמה תחמוד את אשר לרעך?! 

מכאן מוסר השכל, 
שיסתפק האדם במה שיש לו. ויודה לה' יתברך על כל אשר חננו, שיוכל לעבוד בו את ה' וללמוד את תורתו בהשקט ובטח (מתוך ענף עץ אבות עמ' רלג). 


למדנו במשנתנו שאחד מקניני התורה הוא על ידי שהאדם יאהב את התוכחות שמוכיחים אותו בני האדם וכן נאמר בתלמוד: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר (משלי כד, כה): "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" (תמיד כח.). 

וכדי להגיע לאהבת התוכחות, עליו לתקן את מידותיו ובפרט את מדת הגאווה, כיון שאדם בעל גאווה, לעולם לא יקבל את התוכחות, שחושב הוא שאין אדם מושלם ממנו בעולם, על כן יש לו לקנות את מדת הענוה, ועל ידי זה יזכה לתקן את עצמו באמצעות התוכחות.


ומסופר על המהרש"ל (הגאון רבי שלמה לוריא זצ"ל) שבשבתו על כסא ההוראה כרב ואב בית דין, ציוה למוכיח אחד שיבוא אליו בכל יום שעה אחת ויוכיחנו ויזהירנו... ובעת בא המוכיח היה המהרש"ל מתעטף ויושב ושומע תוכחות מוסר ביראה ורעד לפני ה' יתברך 
(מרן החיד"א ב"שם הגדולים" מערכת ספרים). 


וכן מסופר על הגאון רבי אליהו מוילנא זצ"ל, 
שעבר פעם בשוק גדול של סוחרים, ותפס ביהודי אחד סוחר שהיה עובר לדרכו, ודרש ממנו לתת לו מוסר השכל... 
הסוחר נרתע לאחוריו, מי אנכי ומי בית אבי לתת מוסר לרבינו הגדול אשר בזכותו העולם קיים?!. 
הרב לא רצה לזוז ממנו ואמר לו שחובתו לתת לו מוסר. 
בלית ברירה, פתח האיש את פיו ואמר: אליהו, אליהו, עד שאתה יושב בשקט ושליו בארבע אמות של הלכה, צא לשוק הסוחרים ונראה אם תוכל לעמוד בשערי גזל ואונאה, שערי לשון הרע ודברים בטלים וכיוצא...

קיבל הגאון מוילנא את דברי התוכחה ברצון ובשמחה ואמר לסוחר: כיצד רצית למנוע ממני את הדברים הטובים והיקרים הללו?! 
שעד עכשיו הייתי חושב שאני שלם בכל מיני שלימות, ועתה נוכחתי לדעת שהכל חסר ממני ואני רחוק מהשלימות... 
(חדוות החיים).


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏