פרקי אבות- ביאור פרק ה' משנה יד'

"ביאור לפרקי אבות פרק ה משנה יד". "ביאור למשנה יד בפרק ה של מסכת אבות" מתוך "ספר מעשי אבות של הרב דוד חדד": "ארבעת המידות בהולכים לבית המדרש", "מי חייב בלימוד תורה"?, "האם ניתן לפטור את עצמו מחיוב תלמוד תורה בטענה שאין לו שכל ללמוד תורה"?, "הסיפור שהביא אליהו הנביא בספרו תנא דבי אליהו", הדייג שחשב לפתור את עצמו מלימוד תורה...

מסכת אבות
פרק ה משנה יד

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ: 
הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה - שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ. 
עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ - שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ. 
הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה - חָסִיד. 
לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה - רָשָׁע.


באור המשנה 

ארבע מידות בהולכי לבית המדרש - ישנם ארבעה סוגי אנשים בעניין הליכה לבית המדרש. 
ואלו הם:

א. הולך ואינו עושה - אדם שהולך לבית המדרש אבל אינו לומד שם תורה, או שלומד שם אך הוא אינו מבין את הנלמד מפני שאינו מקשיב היטב לשיעור. 
שכר הליכה בידו - למרות שהוא לא לומד יש לו שכר על עצם ההליכה לבית המדרש.

ב. עושה ואינו הולך - הלומד תורה כראוי אך לומד הוא בביתו ולא בבית המדרש. 
אז שכר מעשה בידו - כלומר, שהוא יקבל שכר על עצם זה שלמד, אך לא יקבל שכר על ההליכה לבית המדרש.

ג. הולך ועושה - מי שגם הולך לבית המדרש וגם לומד שם תורה כראוי ומשננה. 
הרי הוא חסיד - שמתנהג בזה לפנים משורת הדין. לפי שאין זה חובה ללמוד דווקא בבית המדרש.

ד. לא הולך ולא עושה - מי שאינו הולך לבית המדרש וגם אינו עוסק כלל בתורה. 
הרי זה רשע - לפי שמזלזל בתורה ואינו עוסק בה כלל.


מעשי אבות

למדנו במשנתנו שמי שאינו הולך לבית המדרש וגם אינו עוסק בתורה כלל הרי הוא רשע. לפי שכל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח): "והגית בו יומם ולילה" 
(שולחן ערוך סימן רמו, א).

וכן אמר רבי נהוראי: כל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו נאמר (במדבר טו, לא): "כי דבר ה' בזה" 
(סנהדרין צט.). 

ובמסכת חגיגה נאמר שהקדוש ברוך הוא כביכול בוכה בכל יום על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק 
(חגיגה ה:).


ואדם לא יוכל לפטור את עצמו מחיוב תלמוד תורה בטענה שאין לו שכל ללמוד תורה

כפי המעשה שהביא אליהו הנביא בספרו תנא דבי אליהו: 
פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום, ומצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה, והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי. 
ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין? 
ואמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיבו, בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה.
אמרתי לו: בני, מה מלאכתך? 
אמר לי: צייד אני. 
ואמרתי לו: בני, מי למדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים? 
ואמר לי: רבי, בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמים.
ואמרתי לו: ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעת מן השמים, ולדברי תורה שכתוב בה: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד) לא נתנו לך בינה ודעת מן השמים?!
מיד הרים קולו ובכה והתאנח. 
ואמרתי לו: בני, אל ירע לך אלא כל שאר בני אדם באי עולם הן משיבין את תשובה זו, על אותו ענין שהן עוסקין בו. אבל מעשיהן מוכיחין עליהן, ועליהן ועל כיוצא בהן. ועל העושין כמעשיהן, מה אומר הכתוב עליהן (ישעיה יט, ט): "ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי" 
(תנא דברי אליהו זוטא פרק יד).


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏